“היום השלישי” היה סרט ששאל שאלה די פשוטה: מה יקרה אם חייזרים עוינים יפלשו לכדור הארץ? הוא לא הסרט הראשון ששואל שאלה זו וגם לא האחרון, אבל לתשובות שלו יש השלכות – כי כעת, עשרים שנים אחרי, יוצא סרט המשך, שגם בו עברו כעשרים שנים. אבל בעוד שהסרט הראשון התבסס על העולם שלנו כמו שהוא, או לפחות כמו שהיה ב-1996, הסרט החדש מתרחש בעולם בו חייזרים פלשו אליו כבר פעם בעבר, וזה עולם שונה מאד, שהתרחשו בו לא מעט מאורעות שכדאי לדעת לפני שניגשים ל”התחדשות”.

תחילתו של שלום עולמי

לאחר תום המלחמה בחייזרים (שידועה מאז בשם “מלחמת 1996”) האנושות החלה לשקם את עצמה. תחילה, החלו מדינות העולם לפעול ביחד כדי לשקם ערים ומקומום היסטורים שנפגעו, וב-17 למרץ 1998 החליטו מנהיגי העולם להכריז על שלום עולמי. ב-25 למאי של אותה שנה הוקם ה-ESD, או Earth Space Defense Program, ארגון מטעם האו”ם שבוחן פעילויות חשודות בחלל החיצון כדי למנוע מתקפה נוספת.

פיתוח אמצעי לחימה מתקדמים

זמן לא רב לאחר הקמתו, החל ה-ESD לנסות לשלב טכנולוגיות חייזריות באמצעי הלחימה של האנושות. תחילה נערכו ניסויים עם מגני-אנרגיה, אך ב-23 לאוקטובר 2003 ה-ESD החל לשלב טכנולוגיה חייזרית בפיתוח נשק התקפי. כארבע שנים לאחר מכן, טיסת ניסיון לא מוצלחת של מטוס הקרב ההיברידי הראשון הובילה למותו המצער של קולונל סטיבן הילר (Steven Hiller), דמותו של וויל סמית’ (Will Smith) מהסרט המקורי.

וויל סמית’ כקפטן סטיבן הילר מתוך “היום השלישי” (קרדיט: Twentieth Century Fox)

חיים בעתיד

ב-21 לפברואר 2009 נפתח הבסיס החללי הראשון של ה-ESD, על הירח, תחת השגחתו של מנהל ESD הטרי, דייוויד לוינסון (David Levinson), דמותו של ג’ף גולדבלום (Jeff Goldblum), שתחזור גם בסרט החדש. בשנים הבאות הטכנולוגיות החייזריות התחילו להשתלב גם בחיי היומיום, עם פיתוחם של מסכי מגע, מאווררים בלי להבים, כלי טייס בלתי מאוישים (drones) ועוד. ב-4 ביולי הקרוב האנושות צפויה לזכור 20 שנים למלחמת 1996 – 20 שנים של שלום, אחדות וקדמה שכמותה האנושות לא ידעה מעודה. 20 שנים שהולכות להקטע באכזריות כאשר החייזרים יתקפו אותנו שוב.

הסרט היום השלישי 2: התחדשות יגיע לקולנוע בישראל החל מה-23 ביוני, יום חמישי.

“ממלכת החיות” (Animal Kingdom) היא סדרה חדשה של רשת TNT, המבוססת על סרט הפשע האוסטרלי בעל אותו השם מ-2010. הסרט מבוסס על משפחת פשע אמיתית ממלבורן, אך הסדרה החדשה לוקחת אותנו מארץ הקנגורו לדרום קליפורניה, סביבה יותר מוכרת לצופה האמריקאי. חוץ מזה, “ממלכת החיות” לא עושה לנו הנחות.

הסיפור

“ממלכת החיות” מתרחשת בדרום קליפורניה, בעיירת חוף חסרת שם בה נראה כי עיקר האוכלוסיה מורכבת מגולשים, נרקומנים, ואלו שהם גם וגם. לאחר שאמו של ג’יי (J), נער בן 17, מתה ממנת יתר של הרואין, הוא נאסף לחיקה של סבתו. סבתא ג’נין קודי (Janine Cody), המכונה “סמרף” (דרדס, Smurf) בפי כל מי שמכיר אותה, עוטפת את ג’יי מיד בחום ואהבה. היא מפגישה בינו לבין הדודים שלו, אחיה של אמו, אותם ג’יי לא ראה שנים רבות. ויש סיבה ששלושה גברים מבוגרים מבלים זמן רב כל כך בבית אמם – הם מתכננים ביחד שוד, אחד מני רבים, כי זה מה שג’נין והבנים שלה עושים למחייתם.

מתוך “ממלכת החיות” (תמונה באדיבות סלקום טיוי)

האחים

הבנים של ג’נין קודי הם טיפוסים מפוקפים למדי, כיאה לאנשים שמקצועם הוא שוד בנקים. קרייג (Craig) ודרן (Deran) הם זוג בליינים, שחיי היום-יום שלהם מסתכמים במסיבות בריכה, סקס מזדמן ולא מעט סמים, כשקרייג ספציפית לא אומר לא לשורה (או חמש) של קוקאין. הכל, כמובן, תחת עינה המשגיחה של אמם, שמעודדת התנהגות פרועה ככל האפשר.

בארי (Barry), המכונה “באז” (Baz), הוא סיפור אחר לגמרי. בארי נשוי +1, ובעוד שאשתו קאתרין (Catherine) נראית כלא מסכימה עם העסק המשפחתי, היא יודעת טוב מאד למי היא נשואה, ומודעת לפעילות הלא חוקית של בעלה וגיסיה. באז הוא המבוגר האחראי בחבורה, זה שמנהיג את הפעילות בשטח כשיוצאים לשוד, והמילה שלו, לפחות מבחינת ג’נין, היא זו שקובעת (אחריה, כמובן). האחים האחרים לא תמיד רואים את זה בעין יפה.

הכבשה השחורה היא אנדרו (Andrew), המכונה “פופ” (אפיפיור, Pope). פופ מפתיע את כולם כאשר הוא חוזר מהכלא מוקדם מהמצופה, לאחר שריצה כשלוש שנים מתוך שש שהוקצו לו על שוד בו הוא נתפס. המשפחה לא רק מופתעת מחזרתו, אלא כנראה גם לא שמחה כל כך לראות אותו. פופ הוא אחיה התאום של אמו של ג’יי, ונראה שהם התפוחים הרקובים, לפחות מנקודת המבט של משפחת קודי – אחת נרקומנית, השני שודד לא יוצלח וטיפוס מאד לא נעים בכללי, שמסתמן גם כבעל נטיות ברורות של מטרידן מיני.

ארבעת הבנים לבית קודי הם דמויות מעניינות כבר מהתחלה, כתובות טוב ומשוחקות נפלא. העסק המשפחתי מבטיח שלכולם יהיה אינטרס משותף, אך בד בבד הוא גם מקור לחיכוכים מסוכנים בין האחים, שעלולים להתפתח למקומות אפלים במיוחד. ולמרות האהבה הרבה שאמם מפגינה, נראה שג’נין לא תנסה לעצור עימותים ביניהם. לפעמים נדמה שהיא אפילו מעודדת את זה.

נכד וסבתו

אלן בארקין, מתוך “ממלכת החיות” (תמונה באדיבות סלקום טיוי)

ג’נין “סמרף” קודי משוחקת על ידי אלן בארקין (Ellen Barkin), מקרה נוסף של שחקנית קולנוע ותיקה שמגיעה לטלויזיה. לכן זה לא מפתיע שבארקין פנטסטית בתפקיד. ג’נין היא דמות ממש לא פשוטה – היא אמא תומכת, סבתא אוהבת והמוח מאחורי משפחת הפשע המצליחה והמסוכנת ביותר בסביבה.

ההופעה שלה על המסך תמיד נעה בין חמה ותומכת למפלצתית, עם אופי של ספק אמא אווזה, ספק מטרונית של בית בושת. עבריינית שלא שוכחת שהיא אמא, אשה מבוגרת שלא שוכחת שהיא סקסית, הנוכחות של ג’נין תמיד מורגשת, מבלי שהיא תמלא את החלל בשצף של מילים כמו הבנים שלה. היא נהנית מסמול-טוק, אך כל מה שצריך הוא ליטוף אחד קטן כדי לדעת שאמא מרוצה, או מבט קפוא כדי לראות שאמא מאוכזבת.

אלן בארקין, מתוך “ממלכת החיות” (תמונה באדיבות סלקום טיוי)

את ג’יי, היתום הטרי וגיבור הסדרה, משחק פין קול (Finn Cole) מ”כנופיית ברמינגהם” (Peaky Blinders). יליד 1995, קול לא מבוגר בהרבה מהדמות אותה הוא מגלם, ולנער המוכשר הזה יכול להיות עתיד מרהיב בטלויזיה. הוא נכנס לתפקיד בעייתי – משוט הפתיחה הראשון של הפיילוט הנער כבר בטראומה. הוא זה שמצא את אימו על הספה, מול הטלויזיה, ללא רוח חיים, וביממה אחת בלבד עוברת עליו סדרה של טלטלות, כאשר הוא מתייחד מחדש עם משפחה שהוא כמעט ולא הכיר, וכנראה לא במקרה, כי אמו דאגה לכך שהוא לא יפגוש את משפחתה.

אם להאמין לשכניו הדואגים, עדיף להיות עם אמא נרקומנית מלהיות מקושר לסמרף והבנים שלה, ובהדרגה אנחנו מגלים שאכן כך הדבר. אנו רואים שג’יי חכם, נעים ובגדול בחור טוב לב, וסמרף רואה את זה גם היא, ושוב קשה שלא להעריך אותה על זה שהיא רוצה להרחיק אותו מהפעילות המשפחתית. מנגד, כאשר היא מראה את פרצופה האמיתי, נהייה ברור שהיא פשוט רואה אותו כילד, ואם ירצה להוכיח שהוא גבר, סביר מאד שהמבחנים של סמרף יהיו הקשים והאכזריים ביותר.

סדרת מופת בהתהוות

“ממלכת החיות” תהייה, לפחות בעונתה הראשונה, סיפור מסע פנימי מצמרר ומורט עצבים של נער שהפכו עליו את עולמו, ושאבו אותו ממאורת סמים למפקדה של שודדי בנקים חסרי עכבות ומצפן מוסרי, עם לא פחות שלדים בארון מלדמויות מ”חסרי בושה”(Shameless, שמאחוריה עומד, אגב, אותו מפיק). על ג’יי מוטלת משימה – לשמור על צלם אנוש, ולמצוא את האמת שלו בתוך הקרשים של החיים שלו. לפי כל הסימנים, הצפיה שמצפה לנו בהמשך העונה תהייה חריפה ומרתקת.

הסדרה תעלה לשידור בסלקום TV ביום שני, ה-20.6.

במהלך שידור הפרק התשיעי של “משחקי הכס” הציגה HBO טריילר ראשון לסדרת מדע בדיוני/מערבון חדשה – Westworld (בעברית: עולם המערב). הסדרה מבוססת על סרט בעל אותו שם מ-1973, אשר היה הסרט הראשון שנכתב ובוים על ידי סופר המד”ב מייקל קרייטון (Michael Crichton), שכתב, בין השאר, את “קונגו” ואת “פארק היורה”.

בעתיד הלא-רחוק נפתח Westworld, פארק שעשועים למבוגרים בלבד, בו אנדרואידים אנושיים לחלוטין מתוכנתים לספק את כל גחמותיהם של באי הפארק העשירים. האנדרואידים מתוכנתים עם התנהוגיות שונות, ומבקרי הפארק יכולים לשתות איתם, לשחק איתם, לשכב איתם ולהלחם בהם, והכל בתנאי המערב הפרוע. האנדרואידים מתוכנתים, כמובן, לא לפגוע בבני אדם בשום צורה, אפילו אלה שמתוכנתים להלחם באנשים, אך משהו בתכנות שלהם משתבש, והם מתחילים לרצוח את מבקרי הפארק.

בסדרה צפויים להופיע כמה וכמה שחקנים מוכרים ומרשימים, ביניהם קליפטון קולינס ג’וניור (.Clifton Collins Jr) מ”פסיפיק רים” ו”ציידי המחשבות”, ג’יימס מרסדן (James Marsden) מסרטי “אקס-מן” הראשונים וג’פרי רייט (Jeffrey Wright) מ”אימפרית הפשע” ו”משחקי הרעב“. גולת הכותרת היא הופעה של שני ענקי קולנוע, אד האריס (Ed Harris) ואנתוני הופקינס (Anthony Hopkins). הופקינס יגלם את ד”ר רוברט פורד (Dr. Robert Ford), שככל הנראה אחראי על האנדרואידים, והאריס ישחק את “האיש בשחור”, אנדרואיד אקדוחן מסוכן במיוחד, וככל הנראה האנטגוניסט המרכזי של העונה הראשונה.

הסדרה נכתבת על ידי ליסה ג’וי (Lisa Joy) שכתבה והפיקה את “סוכן מחוק” (Burn Notice) וג’ונתן נולאן (Jonathan Nolan), אחיו של כריסטופר נולאן, שכתב את הסיפורים והתסריטים לרוב סרטיו (כולל “ממנטו”, “היוקרה”, “האביר האפל” ו”בין כוכבים”). ג’וי ונולאן גם מפיקים את הסדרה, לצד ג’יי.ג’יי. אברהמס (J.J. Abrams), שזו אחת מהשנים העסוקות ביותר שלו בתור מפיק.

הסדרה צפויה לעלות לשידור ברשת HBO באוקטובר הקרוב.

תם ונשלם פרק 9 של משחקי הכס, הפרק שמסורתית הוא הגדול ביותר בכל עונה. במקרה הזה מדובר, כנראה, בפרק הגרנדיוזי ביותר בתולדות הסדרה, עם איכות הפקה שיש סרטים גדולים שלא זוכים לה. “קרב הממזרים”, כשמו, מציב זה מול זה שתיים מהדמויות האהובות ביותר בסדרה. אך כדי להגיע אליהן, יש כמה פינות שצריך לסגור בדרך.

מקפלים את דאינריז

הפרק מתחיל בשדה קרב, אך לא בקרב מחוץ לווינטרפל, אלא במירין, עיר העבדים לשעבר של דאינריז. מה שחשדנו בסוף הפרק הקודם התברר כנכון לחלוטין – למתקפת האדונים על מירין יש פונקציה אחת ואחת בלבד, והיא לסגור את עלילת העבדים של דאינריז במפגן ראווה של אש דרקונים וחרבות דותראקיות. העלילה של דאינריז נבנתה בהדרגה, אך כעת אין לוייס ובניוף, כותבי הסדרה, זמן או סבלנות להתעסק בזה יותר, וגם לנו, לצופים, זה כבר נמאס לחלוטין.

ללא כל הכוונה ממרטין, שספריו מאחרים לבוא, לבניוף ווייס כבר אין מה לעשות בפירמידות. מה יש להם? תקציב ללטאות מעופפות. וזה אכן מפגן הדרקונים הכי מרשים ומספק שכבר יצא לנו לראות. קצת חבל, שעלילה שנבנתה במשך כשלוש עונות איבדה את הפואנטה, וקצת עצוב שכבר עונה שלמה הם גוררים את הסגירה של הסיפור הזה, שבבירור הם לא רצו עוד לספר, אך אי אפשר שלא להתפעם מהמראה של שלושת האחים-הדרקונים מתאחדים ומציתים ספינה (שמלאה בעבדים, אגב, אבל נו מילא, הם יסלחו ל-Mhisa שלהם).

מתוך “משחקי הכס”: עונה 6, פרק 9 (קרדיט: HBO)

בסצנה הבאה אפשר לראות כבר את תיאון ויארה גרייג’וי מופיעים כקסם מול אם הדרקונים, ומציעים לה משהו חדש – לא את נאמנותם, ולא את שירותיהם, אלא ברית צבאית-אסטרטגית, הסכם חלוקה לאדמות שיכבשו ביחד כאשר צבאותיהם ינחתו חזרה בווסטרוז השבורה.

הייתה זו סצנה מיוחדת, בה לראשונה דאינריז דיברה עם מישהי בגובה העיניים, וחתמה הסכם שנחתם בין שוות, ולא כלל כיבוש, כניעה או רצח. ולחיצת היד עם יארה? אפילו מרגשת.

מתוך “משחקי הכס”: עונה 6, פרק 9 (קרדיט: HBO)

חזק בבימוי, חלש בכתיבה

“קרב הממזרים” הוא פרק בעונה השישית של הסדרה, ויש בו לא מעט ממה שמאפיין את רוב העונה הזאת – אין שום חומר מקור שהוא יכול להתבסס עליו, והכתיבה של היוצרים היא לא עקבית באיכותה גם כאן, כשרוב רובה סביר ולא יותר. בצד של הבימוי, זה פרק שבנוי, ערוך ומשוחק לעילא ולעילא. ראשית, מדובר בפרק היקר ביותר בהיסטוריה של הסדרה, ואחד מהפרקים היקרים ביותר שהופקו בטלויזיה אי פעם, כנראה. אמנם לשפוך כסף על המסך לא הופך משהו לטוב יותר מעצם התקציב, אך בפרק זה נראה שכל פרוטה הלכה למקומות הנכונים – מהתלבושות ועד לאחרון הניצבים, כל אלמנט בפרק תפקד מעל ומעבר למצופה.

הקרב עצמו היה הקרב הארוך ביותר מכל קרבות הענק שהיו ב”משחקי הכס” עד עכשיו, אך באף שלב הוא לא הרגיש ארוך מדי או מיותר באיזושהי צורה. מרשימה במיוחד היתה הקריצה לקרב קאנאי, בו חניבעל הקיף את הצבא הרומי בצבאו, כפי שראמזי הקיף את כוחותיו של ג’ון. ההשואה קצת התבזבזה, כיוון שבמקרה של קאנאי היה זה הצבא הקטן יותר שהקיף את הצבא הרומי הגדול, וכאן התפקידים היו לגמרי הפוכים, אך זה דיון לדקדקנות היסטורית שאין לה כאן מקום, וכך או כך נוצר אחד הדימויים הויזואליים החזקים ביותר של הסדרה כולה, וקיבלנו שוט עליון יפהפה שיזכר לדורות כאחד מהרגעים החזקים ביותר בטלויזיה.

מתוך “משחקי הכס”: עונה 6, פרק 9 (קרדיט: HBO)

מה שמצער יותר זה לא עצם השימוש הלא נכון בעקרון מאחורי קרב קאנאי, אלא שאם היה זה ג’ון שהיה מקיף כך את צבאותיו של ראמזי היה זה מעניין יותר, וגם מונע את ההתערבות המעיקה של צבאות בית ארין, שהופיעו מהאופק כמו גנדלף והרוהירים ברגע האמת ונצחו בשביל ג’ון את כל המלחמה.

כפי שכבר שיערנו, פטיר באיליש הוא סוג של מכשף, שיכול לנייד לא רק את עצמו, אלא גם צבאות ענק למרחקים ענקיים. רק שהוא לא, ואלה שוב התסריטאים שמתעלמים לחלוטין מהגיאוגרפיה של ווסטרוז, ארץ עצומת מימדים שהולכת ומתכווצת עם כל עונה שעוברת, ובקרוב אדם בווינטרפל יוכל לנפנף  מהחלון לפירמידה של מירין.

מביך במיוחד לראות את סאנסה עומדת לצד באליש, מחייכת, מרוצה מעצמה כיוון שהנה היא הביאה את הצבא המנצח. זה רגע אפי ויפה שמאחוריו עומדת תסריטאות כה עצלה ורשלנית, שהיא מפתיעה אפילו בעונה הזאת – שכן אם סאנסה החליטה לזמן את באליש וכוחותיו למרות התנגדותה מקודם, מדוע לא סיפרה על כך לג’ון, ושלחה אותו למוות ודאי כמעט בזמן שהיא לבד הלכה לפגוש את גנדלף?

סאנסה סטארק ולורד באיליש מתוך “משחקי הכס”: עונה 6, פרק 9 (קרדיט: HBO)

לשם מה במהלך כל העונה (ובמיוחד בפרק זה) היא נבנתה כדמות שהתפתחה והתבגרה, אם בסופו של יום היא מחביאה מאח שלה פרטים כה עקרוניים לקרב? צועקת עליו שאין לו חיילים, כשהיא עצמה מחביאה בשרוולה את הצבא היחידי שלא נגעו בו במשך כל המלחמה הזאת? ברור שכל זה נעשה לשם אפקט ה”ואוו”, כדי להפתיע את הצופים, אך אי אפשר להתעלם מהאווילות של כל הסיטואציה, שמעכירה משמעותית פרק שהיה בנוי באופן כמעט מושלם.

סיבה אחרת שבגללה ג’ון לא יכל להיות זה שמוביל את המהלך המנצח, היא שהוא בחר להיות בצד המפסיד ברגע שהוא נתן לראמזי להשפיע עליו. וזה לא דבר מפתיע, כי ראמזי, בהופעתו האחרונה, השתמש בכל אחד ואחד מהכישורים יוצאי הדופן שלו, והשתמש בהם כמו שהוא לא השתמש בהם מעולם.

פרידה מאיוון רהון

איוון רהון (Iwan Rheon), המגלם את ראמזי בולטון, הוא אחד מהשחקנים הטובים ביותר ב”משחקי הכס”, והשחקן החזק ביותר בפרק החדש. מותו של ראמזי אינו אירוע מצער, אך הסדרה בלי רהון תהייה סדרה שונה כבר. ב”קרב הממזרים” ראינו את כל מה שיש לראמזי להציע, ונפרדנו ממנו כהלכה. הוא היה, ללא ספק, הכוכב המרכזי של הפרק.

בכל רגע ורגע ראמזי היה מושלם ומעורר חלחלה – היהירות בה הציע לג’ון להכנע ולתת את סאנסה ל”בעלה החוקי”, האושר הדוחה בעיניו כאשר שיחק עם ג’ון וריקון משחק מכור מראש, המבטים שלו צופה בשדה הקרב ומתמוגג מהנצחון המייסר והאיטי שלו, והתיגר הפתאומי שהוא קרא על ג’ון, בידיעה שגם עכשיו, כשג’ון בצד המנצח, הוא לא יתן פקודה לירות בראמזי.

ראמזי בולטון וריקון סטארק מתוך “משחקי הכס”: עונה 6, פרק 9 (קרדיט: HBO)

וגם בסוף, כפות אל הכסא, שבור ומדמם, הוא עוד לעג לסאנסה, שמשהו ממנו ישאר איתה תמיד. והוא צדק, כי סאנסה הקטנה, סאנסה שאוהבת לרקום ומאמינה שמלחמות זה לבנים, עמדה והסתכלה כיצד כלבים אכלו את ראמזי, והחיוך שלה בסוף הוא תוצאה של אכזריות שהיא למדה ממנו, המורה מספר אחת לכך בכל שבע הממלכות.

לפעמים כל מה שצריך כדי לעורר דרמה זה נבל מוצלח, וב”קרב הממזרים” לא היה אף רגע בו לא הרגשנו כמה חשוב הנצחון הזה של ג’ון, כי כשהוא עומד מול ראמזי הוא לא עומד רק מול ממזר חצוף שמטיח את הלגיטימציה המפוקפקת שלו בפני אויביו, כאילו הוא שכח שהוא עצמו היה ממזר חסר שם עד לא מזמן; כשג’ון עומד מול ראמזי הוא עומד מול התהום, מול הקצה של היכולת האנושית להביע אכזריות ורוע שטניים וחסרי רסן. והנצחון היה מתוק, מתוק כפליים בשל כל התלאות שג’ון עבר בפרק זה בלבד, ושבעתיים בגלל שהפרצוף הנאלח והנאה הזה של ראמזי קיבל אגרוף על כל אחת מהפעמים בהן פיללנו למותו האלים והסופי.

מתוך “משחקי הכס”: עונה 6, פרק 9 (קרדיט: HBO)

כבר לא אותה “משחקי הכס”

“קרב הממזרים” היה פרק מרהיב ויוצא דופן. הוא גם הוכיח משהו שכבר חשדנו בו לפני כן – חלק ממה שהפך את “משחקי הכס” למיוחדת אבד, וכנראה שלא יחזור. “משחקי הכס” הייתה סדרה יוצאת דופן, כיוון שמעבר לסקס, האלימות, ועשרות הדמויות שקשה לבטא את שמן, היא סיפקה משהו נוסף, לא טריויאלי כלל – משמעות.

מה שהתפרש לפעמים כאפקט שוק ותו לא, היה למעשה בנייה מדוקדקת וזהירה של ציפיות ושבירתן. ואם ניזכר בדיעבד בכל אחת מהמיתות הגדולות והמשמעותיות במשחקי הכס, נראה בבירור מה עומד מאחוריהן: חוש מפותח מאד של צדק. כשאדארד סטארק איבד את ראשו, היה זה מכיוון שהוא עמד על עקרונותיו גם כאשר היה צריך לפעול מהר יותר ולא להזהיר את אויביו על כונותיו; רוב סטארק ומשפחתו נרצחו בחתונה שלא צריך היה ללכת אליה מלכתחילה; אוברין מרטל ניצח את “ההר”, אך התרברב יותר מדי ושילם על כך גם בחייו, וגם בחפותו של טיריון.

מה שנגזר מכך הוא שג’ון סנואו, ברגע שנכנע למשחק האכזרי של ראמזי, צריך היה לשלם על כך, ולשלם ביוקר. אלא שהוא שרד את קרב הממזרים, ולא בזכות עצמו, אלא בזכות מלאך שומר מהבקעה, שבא ברגע הנכון להציל את הצופים מצער ויגון שכבר חווינו בסוף העונה הקודמת. “מה שמת לא ימות עוד”, וזה הוגן, כי להרוג את ג’ון שוב מחדש יהיה חסר תועלת בשלב זה של הסיפור, אך טעויות בסדר גודל שכזה תמיד נושאות איתן מחיר, והחיים הם לא התשלום היחידי. אבל נראה שג’ון לא שילם דבר, מלבד מותם של חיילים רבים שגורלם נגזר גם ככה.

מתוך “משחקי הכס”: עונה 6, פרק 9 (קרדיט: HBO)

גם ריקון, שמותו היה צפוי, היה רק טריגר לטעות של ג’ון, ולא התוצאה שלה. כפי שסאנסה כבר אמרה בחכמתה המפתיעה, אל ריקון יש להתייחס כמת. היא, בניגוד לג’ון, לא הייתה עושה את הטעות שהוא עשה, ולא שילם עליה כלל. עונה זו הראתה לנו שלמוות אין עוד משמעות, עם לא מעט מיתות לגמרי סתמיות, ודווקא כשמגיע הזמן לשלם מחיר אולטימטיבי, פתאום אין מי שישלם לאיש המעבורת.

ואין זה אומר ש”משחקי הכס” כבר לא סדרה טובה, אבל היא לא הסדרה לשמה אנחנו מתכנסים מדי שנה במשך עשרה שבועות מורטי עצבים. היא נהייתה סדרה פשוטה יותר, שהדמויות שלה כבר לא נותנות מקום למחשבה, והשלכות מעשיהן לא נמדדות בערכיות, אלא ברייטינג וסיפוק מעריצים.

בעונה השביעית (שיתכן ותהייה האחרונה) נראה הרבה סגירות מעגלים – נראה את דאינריז מגיעה לווסטרוז עם דרקונים, את המתים מהצפון פולשים, ומאבקים גדולים ועוצרי נשימה יתרחשו בכל רחבי שבע הממלכות, כשבמרכז יהיו דמויות קשוחות וסקסיות שאנחנו רגילים ואוהבים לראות. וזה יהיה יפה, וזה יהיה מרהיב, וזה יהיה שווה צפיה, אך חוץ מריגושים זולים, כבר לא נראה הרבה שם.

בפרק הבא, יסגרו הקצוות העיקריים מהעונה הזאת ויפתחו נקודות חדשות לעונה הבאה – כשדאינריז תבין שהיא נכנסת לפוליטיקה שונה, המשפט של לוראס וסרסיי יתרחש סוף סוף, ומליסנדרה תיחשף כרוצחת של ילדה תמימה. הפרק הגדול אולי מאחורינו, אך הריגושים עוד לא נגמרו.

לעדכונים נוספים בתחומי הטלויזיה והקולנוע בקרו בעמוד הפייסבוק החדש שלנו – לחצו כאן למעבר.

הקיץ בא, ואיתו סרטי הקיץ, הכוללים לרוב קומדיות, סרטי אקשן קלילים לכל המשפחה וגם, כמו תמיד, סרט אנימציה של דיסני-פיקסאר (Disney-Pixar). “מוצאים את דורי” (Finding Dory) הוא סרט המשך ל”מוצאים את נמו” (Finding Nemo) מ-2003, אך הוא נבדל מסרטי המשך אחרים בכך שהוא לא מספר את הסיפור של “מה קרה אחרי” עם גיבורי הסרט הקודם, אלא מחליף את הפוקוס שלו ומתמקד בדמות משנית, ומספר את הסיפור שלה, שלא הכרנו עד עכשיו, כגיבורת הסרט.

הסיפור

התרחשות הסרט מתחילה מדורי הקטנה, דגיגה דקיקה ומתוקה שגרה עם הוריה, ג’ני וצ’רלי, וסובלת כבר בגיל הזה מאובדן זכרון לטווח קצר. אנו רואים כיצד דורי גדלה בסביבה תומכת ומגנה, עם זוג הורים שאוהבים אותה מאד ודואגים לשלומה בגלל קשיי הזכרון שלה. משם אנו רואים אותה לפתע באוקיאנוס הפתוח, ללא כל זכרון מהנסיבות שהביאו אותה לשם. אנו רואים איך היא מתחילה לבקש עזרה מזרים, אך אף אחד לא מכיר את הוריה, והיא לא מצליחה למצוא אותם. עם הזמן היא מתבגרת, וממשיכה לחפש משהו, אבל כבר לא זוכרת מה היא מחפשת. ואז, פתאום, היא מוצאת את מרלין (Marlin), גיבור הסרט הקודם, ומשם הכל היסטוריה.

כשנה לאחר אירועי “נמו”, דורי חיה יחד עם נמו ומרלין, כחברת משפחה לכל דבר. אך משהו לפתע מצית בה זכרון מהילדות, והוא מציף אותה: יש לה זוג הורים, שאוהבים אותה ודואגים לה, והיא אינה יודעת איפה הם או איך למצוא אותם. היא מרכיבה שברים של זכרונות ומחליטה ללכת לחפש אותם בקליפורניה, בקצה השני של האוקיאנוס. נמו משכנע את מרלין שהם חייבים לקחת את דורי אל היעד, והמסע מתחיל.

ג’ני וצ’ארלי, מתוך “מוצאים את דורי” (תמונה באדיבות פורום פילם)

סוויץ’ בגיבורים

“מוצאים את דורי”, כאמור, הוא סיפורה של דורי, ובמידה מסוימת מרלין ונמו יכלו לא להופיע בסרט זה בכלל. הם שם כי הם כבר חלק מהסיפור, והם המשפחה החדשה של דורי, כך שראוי שהם יהיו שם בשביל להסלים את הקונפליקט של דורי, שמכניסה את המשפחה החדשה שלה לצרות בנסיון למצוא את המשפחה הישנה. אנדרו סטנטון (Andrew Stanton), תסריטאי שני הסרטים, הבין יפה מאד את הדברים האלה, וניצל את מרלין ונמו בדיוק בכמות הנחוצה – הם שם כדי להיות עם דורי, אבל מהר מאד הם מסתבכים בבעיות משלהם, ומאפשרים לגיבורה להתקדם ולהתפתח בכוחות עצמה, כשמדי פעם אנחנו חוזרים אליהם כדי לראות כיצד הם מתקדמים בלאתר אותה.

ודורי היא אחת הגיבורות המוצלחות שנראו בסרטי פיקסאר. רבים זוכרים את דורי כאתנחתא הקומית של הסרט הראשון, אך זה לא מדויק. נכון, היא מצחיקה, אך דורי היא המהות של פיקסאר מהרבה בחינות – היא מצחיקה, חמודה ומטופשת, אך ברגעים החשובים היא רצינית וטעונה במשמעות. יש לה את כל המרכיבים שנחוצים לגיבורה טובה של סרט, מלבד הקושי הבסיסי שלה לזכור דברים. זהו מכשול כה רציני, שהוא יכול להיות לגמרי משתק לדמות ולכותביה.

כאן שוב דורי ניצלה על ידי תסריטאות מבריקה, שהצליחה להגדיר בצורה מאד ברורה ואמינה מה דורי כן זוכרת, למה היא זוכרת את מה שהיא זוכרת, ומה מניע אותה להמשיך ולחפש, גם כשהיא נהיית אבודה ומבולבלת. מעבר לכך, “מוצאים את דורי” מיישם פלאשבקים בצורה נכונה, חכמה ויוצאת דופן, בשביל לעזור לנו לחוות את מנגנון הזכרון המשובש של דורי.

מתוך “מוצאים את דורי” (תמונה באדיבות פורום פילם)

דורי היא גיבורה עם מוגבלות שכלית ברורה וידועה, שלא חווה מהתסריטאים שום לעג, וגם כשנדמה שההומור על חשבונה, הוא תמיד בא יד ביד עם הכוחות הנפשיים האדירים שלה והיכולת שלה להתמודד עם החיים הלא פשוטים שלה. היא דמות מורכבת שמופשטת ומונגשת לכל הקהלים, שמצליחה לא לאבד גם מאותה המורכבות בתהליך. רואים כמה יוצרי הסרט אוהבים אותה כדמות, היא מחזיקה את רוב הסרט על כתפיה ללא שום קושי, וכולנו יצאנו מורווחים מכך.

את דורי, אגב, שוב מדובבת אלן דג’נרס (Ellen DeGeneres), שבקולה ובמשחק שלה יש הרבה מרוח-השטות והחן הטבעי שנחוצים לסרט שכזה.

דמויות משנה נהדרות

בסרט, כמובן, ישנן דמויות רבות מלבד דורי ושתי משפחותיה, וכפי שניתן לצפות מסרט פיקסאר, דמויות אלה מלאות באופי ובחן אנושיים, על אף היותם דגים ויונקי ים.

מדובבים בולטים הם קייטלין אולסון (Kaitlin Olson) מ”פילדלפיה זורחת”, טיי בורל (Ty Burell) מ”משפחה מודרנית”, דיאן קיטון (Diane Keaton) ויוג’ין לוי (Eugene Levy) בתפקיד הוריה של דורי, ואף אידריס אלבה (Idris Elba) מ”הסמויה”, שזו הופעתו השלישית השנה בסרט דיסני, אחרי “זוטרופוליס” ו”ספר הג’ונגל“. לצדו של אלבה משחק כוכב “סמויה” נוסף, דומיניק ווסט (Dominic West), ושניהם יחד מדובבים זוג אריות ים עם חוש הומור קצת אכזרי.

אידריס אלבה ודומיניק ווסט מתוך “מוצאים את דורי” (תמונה באדיבות פורום פילם)

מי שמלווה את דורי בחלק ניכר מהסרט (כפי שהיא ליוותה את מרלין בסרט הקודם) הוא תמנון אנטיפט בשם האנק (Hank), אותו מדובב בכשרון רב אד אוניל (Ed O’Neill), הלוא הוא אל באנדי מ”נשואים פלוס”. את תפקידו בסרט ניתן לכם לגלות בעצמכם, ונסתפק בלציין שהאנק הוא עוד דמות נהדרת לפנתיאון הדמויות האהובות של פיקסאר, ואו’ניל הוא ליהוק פנטסטי לתפקיד.

מתוך “מוצאים את דורי” (תמונה באדיבות פורום פילם)

נוסחת הקסם שעובדת

“מוצאים את דורי” הוא סרט שלא פוחד להראות לנו כמה מאיים האוקיאנוס, וכמה מאיימת הבדידות, וכמה כואבים געגועים, וכמה חשוב לכל אחד לעבור מסע, פנימי וחיצוני, כדי לפתור את הקשיים האלה בחייו. הוא לא סרט מושלם, אבל הוא סרט טוב, שכדאי מאד לצפות בו בכל הגילאים. כמו בכל סרט אחר של פיקסאר, צופה מכל שכבת גיל ורקע ימצא נושא או דמות להזדהות אתם, ויחווה מסע רגשי עם צחוק, בכי, וטלטלות רבות, אך לא מאולצות מדי.

ישנם בסרט רגעים שמרגישים מעט יותר קיטצ’יים או מטיפניים מהנחוץ, אך הם לא פוגעים בסרט שלכל אורכו הוא הרפתקה יפהפיה ומרתקת. וכמו בכל סרט של פיקסאר, רגעים של צחוק ואווירה טובה מתחלפים במהירות ברגעים מאיימים ומלחיצים ממש, וגם כאן לקראת הסוף ישנו החושך המוחלט והאינסופי, שמצליח להערים עלינו ולגרום לנו לחשוב שאין תקווה עוד, גם אחרי כל סרטי פיקסאר שראינו כבר.

“מוצאים את דורי” יעלה למסכים בסוף השבוע הקרוב, החל מיום חמישי, ה-23 ביוני, ובינתיים בארצות הברית הוא כבר שובר שיאים במכירות של כרטיסים לסרט אנימציה. זה לא מפתיע, בהתחשב בזכרונות הנפלאים שיש לנו מ”מוצאים את נמו” האלמותי, וזה גם סרט מצוין בזכות עצמו, שדור חדש של ילדים, כמו גם מבוגרים שנחשפים לראשונה לפיקסאר, יכול להנות ממנו.

ואם כבר להנות, אז למה לא להנות פעמיים? לפני הסרט “מוצאים את דורי” דואגים בדיסני-פיקסאר להציג בפנינו את הסרט הקצר החדש והמשובח של החברה העונה לשם “פייפר” (Piper). אתם מוזמנים להציץ בקטע קצר ממנו כאן:

לעדכונים נוספים, עקבו אחרינו בעמוד הפייסבוק

יציאת הסרט הבא בסדרת סרטי “סטארטרק” של ג’יי ג’יי אברהמס (J.J. Abrams), “אל האינסוף” (Star Trek Beyond) מתקרבת, ומתחילה להיות מדוברת יותר לאחרונה. אולפני Paramount Pictures שחררו טריילר חדש, שלישי במספר, לסרט השלישי בטרילוגיה.

הטריילר החדש מתמקד בצוות של האנטרפרייז, ומראה שאמנם קפטן ג’יימס טי קירק (James T. Kirk) הוא הגיבור של הסרטים, הצוות שלו הוא חלק בלתי נפרד מהסיבות להצלחה שלו. האנטרפרייז (Enterprise), החללית שקירק עומד בפיקודה, מתרסקת, אך מהות האנטרפרייז היא לא הגוף והמנועים שלה, אלא הצוות.

מבין חברי הצוות השונים, נבצר כמעט לחלוטין מהטריילר פאוול צ’כוב (Pavel Chekov), אותו משחק אנטון ילצ’ין (Anton Yelchin) המנוח. ידוע שדמותו תופיע בסרט, שצילומיו כבר הסתימו, אך ילצ’ין לא יזכה לראות אותו על המסכים, כיוון שנפטר לפני כשבוע, ב-19 לחודש, כתוצאה מתאונת רכב מצערת.

הטריילרים הקודמים התאפיינו בכך שהתנגנה בהם מוזיקה פופולרית מהעולם שלנו. הטריילר החדש לוקח את זה צעד אחד קדימה – השיר Sledgehammer של ריהאנה (Rihanna) מתנגן בטריילר, ובסופו אף מציעים לנו לעשות לשיר “שאזאם” כדי לשמוע את הגרסה המלאה. שיווק כה אגרסיבי של השיר רומז על כך שהוא לא מופיע רק בטריילר, אלא גם חלק מהסרט. זה אפשרי לחלוטין, בהתחשב בכך שבסרט הקודם (כמו גם בטריילר הראשון לסרט זה) הופיע כבר שיר של הביסטי בויז (Beastie Boys), אותם נראה שקפטן קירק אוהב מאד.

כריס פיין (Chris Pine), המשחק את קירק בטרילוגיה, התייחס בראיון לאחרונה לתלונה נפוצה של מעריצי סדרות “מסע בין כוכבים”, הטוענים שהסרטים של אברהמס לא מתוחכמים מספיק, והם בעיקר סרטי אקשן המעוצבים כסרטי “מסע בין כוכבים”. פיין טוען שהקהל היום לא מוכן לסרטים מתוחכמים כמו הסדרות והסרטים הקלאסיים. נדע אם הוא צודק לפי האופי ומידת ההצלחה של הסדרה החדשה, הצפויה לצאת ברשת CBS במהלך 2017, ותהווה ריבוט מוחלט לסדרה המקורית.

צפו בסינגל המלא ל-Sledgehammer של ריהאנה:

“סטארטרק: אל האינסוף” צפוי לעלות למסכים ב-25 באוגוסט הקרוב.

תם ונשלם פרק הסיום בעונה השישית של “משחקי הכס”. כמו בכל עונה, פרק הסיום ליקט את השאריות מהתרחשות הפרק התשיעי, סגר כמה קצוות פתוחים, ובאקורד סיום פתח דלתות למוטיבים המרכזיים של העונה הבאה. מה שמיוחד בפרק זה הוא שהוא לא רק חתם את העונה, אלא חתם עידן במובן מסוים – הוא התנער סופית מהסיפור שבנה ג’ורג’ ר. ר. מרטין, שכתב את הספרים, והכין את הקרקע לסיפור שד. ב. וייס ודייויד בניוף, כותבי הסדרה, רוצים לספר עם כמות קטנה יותר של דמויות גדולות מהחיים. והסיפור שהם בונים נראה מוצלח מהצפוי.

האש שמטהרת

עונה שלמה הכינה אותנו לרגע הזה – משפטם של סרסיי ולוראס מול הדת, בספט הגדול של באילור. הרמזים לכך שנראה שימוש נוסף באש פרא בעונה זו היו שם גם כן. היה ברור שלסרסיי ולקיברן יש תכנית שתמנע ממנה את ההשפלה הזו, ולהסיק שהתכנית כוללת את החומר הירוק היה סביר לחלוטין, אך אי אפשר היה לצפות את מידת היעילות של המהלך.

שלושה נרות קטנים הם כל מה שהיה צריך כדי למחות מפני האדמה לא רק את אויביה, אלא גם את יריביה הפוליטיים הקטנים והלא מזיקים ביותר של סרסיי, שעוד ועוד ממאפייניה מזכירים את אריז טרגריאן, המלך המטורף ואביה של דאינריז. בין ההרוגים היו לא רק נציגי הדת, בכירים וזוטרים כאחד, אלא גם לורד מייס טיירל, סר קבאן לניסטר שהוא דודה של סרסיי, ועשרות רבות של לורדים זוטרים, אבירים, ושאר אנשי חצר מכובדים שבאו לצפות במשפט, בין אם כדי ללעוג לסרסיי או פשוט כי הייתה זו חובתם.

מכל אלה, עצוב במיוחד כנראה גורלה של מרג’רי, ששיתפה פעולה עם הדת רק למראית עין, כדי להקל על העונש של אחיה. היא גם הייתה היחידה שהבינה שהיא עומדת במלכודת. אך המשחק שהיא שיחקה היה מניפולטיבי, איטי ומתוחכם מדי לזמן הזה, עידן בו סרסיי לניסטר נוקשת באצבעותיה, ופלא אדריכלי נדיר מטפס אל השמים בלהבות יורקות וירוקות.

מתוך “משחקי הכס: עונה 6, פרק 10” (תמונה באדיבות HBO)

כך סרסיי הראתה לנו את מה שכבר ידענו, אך לא ראינו לפנינו בבהירות רבה – שחוש ההישרדות שלה חד בהרבה מזה של כל דמות אחרת בסדרה, וככל שהיא תדחק עמוק יותר אל הפינה, ככה היא תהייה הרבה יותר מסוכנת. הדרור העליון חשב שהוא סירס אותה לגמרי כשלקח ממנה את הזכות לשלוח את סר גרגור להלחם בשמה, כשלמעשה הוא גזר על עצמו ועל כל נאמניו גזר דין מוות. עליהם וגם על טומן המסכן, שאימו לא שיערה אפילו שיש להגן עליו מפני עצמו.

כעת, לטוב ולרע, היא חופשיה מכל מה שכבל אותה אי פעם, ועל אפם וחמתם של כל מי שהתנגד לה, שרובם מתים עכשיו, היא המלכה של שבע הממלכות. האם מפלתה תבוא מצידה של דאינריז, או שג’יימי יתפכח וישחזר את ההיסטוריה, עם חרב שתינעץ במלכה המטורפת?

סצנה שנראתה תמוהה מעט הייתה סצנת הרצח של פייסל, שיכל להיות נוכח גם הוא במשפט בספט. אך זו הייתה סצנה מהותית, כיוון שהיא הראתה לנו את טיב היחסים בין קיברן ל”ציפורים הקטנות” שהוא ירש מואריז. וואריז, כמו שאנחנו כבר יודעים, דאג לילדים הללו, ובמקום מסוים גם רצה בטובתם. כעת הם רוצחים קטנים, שמוכנים לגזול חיים תמורת מילה טובה וממתקים. נראה שזה עימות נוסף שנבנה לקראת העונה הבאה, כשקיברן וואריז יפגשו סוף סוף, ו”הציפורים הקטנות” יעמדו ביניהם, ויצטרכו לבחור צד.

מתוך “משחקי הכס: עונה 6, פרק 10” (תמונה באדיבות HBO)

אך אש הפכפכה ואי אפשר לשלוט בה, וכמו שהאש נתנה לסרסיי כתר, היא גזלה ממליסנדרה את הכל. סר דאבוס התעמת איתה מול ג’ון סנואו, כיוון שהוא הסיק מה עלה בגורלה של שירין, ביתו של סטאניס. ושם, בווינטרפל, היה רגע נוגע ללב, כשליאם קאנינגהם (Liam Cunningham), המשחק את דאבוס, הרים את אחת מהסצנות החזקות ביותר דרמטית בסדרה כולה. קיט הארינגטון (Kit Harington) המשחק את ג’ון נראה אנמי וחיוור כשחקן כאשר הוא נאלץ לעמוד מול קאנינגהם, או רהון (Rheon) בפרק הקודם, אך בשלב זה יכולות המשחק שלו כבר מזמן לא חשובות – הוא סמל, לדמויות כמו לצופים, והוא מצליח להיות גם המנהיג של הפראים החופשיים, וגם, לפתע, המלך בצפון.

החורף הגיע

עורב מאולדטאון מגיע לבשר על חילוף עונות נוסף, אך בצפון מספיק להסתכל על השמים ולראות את השלג שנופל כדי לראות שהחורף אכן כבר כאן, ואיתו באות רוחות רעות מהצפון. כנגד הרוחות האלה יעמוד ג’ון סנואו עם הכוחות אותם גייס, כוחות שהכתירוהו, בהפתעה מוחלטת לו עצמו, כמלך בצפון. את המלכות הזאת ג’ון חייב לליידי מורמונט הקטנה, דמות חדשה בסדרה שכבר טיפסה אל הצמרת של הדמויות האהובות על הצופים.

המלכות הזאת משבשת את תכניותיו של ליטלפינגר, שמוצא עצמו בברוך פוליטי מסוים – כמי שאמון על הכוחות של בית ארין, הוא כבר הצהיר נאמנות לבית סטארק, באמונה שסאנסה תהייה זו שתנהיג את הבית. את מסע הצלב של ג’ון סנואו נגד בלהות מהצפון הוא לא צפה, וגם לא את ההכתרה הזאת. וכמו שאנו מכירים את ליטלפינגר, הוא לא ינוח על זרי דפנה, וג’ון ימצא עצמו מוכשל מכיוונים לא ידועים ומבלבלים כל פעם מחדש, לפחות עד אשר ימצא פיטר באיליש פתח ממנו יוכל לקחת את כוחותיו דרומה, אל כס הברזל.

נראה שהגורל הוא שהביא את ג’ון למלוך, כי דם הדרקונים זורם בעורקיו. אמנם שאר הדמויות אינן יודעות את זה, וגם ג’ון סנואו עצמו אינו מודע למורשתו, אך הוא בכלל לא בנו של אדארד סטארק, אלא של אחותו, ליאנה. אביו של ג’ון אינו נחשף בחזיון של בראן, אך זה ברור שמדובר בראיגר טרגריין, מה שמאשר את התאוריה הותיקה ביותר שסובבת את הדמות, כבר מאז הספר השני והרבה לפני שעוד הייתה סדרה. האם ג’ון נולד כתוצאה מאונס, או שמא ראיגר וליאנה אכן היו נאהבים, עוד לא ברור לנו, אך אם זה משנה, ודאי נדע זאת במהלך העונה הבאה של הסדרה.

מתוך “משחקי הכס: עונה 6, פרק 10” (תמונה באדיבות HBO)

סטארקית נוספת חזרה הביתה, וכמו רוב מה שקשור אליה בעונה הזאת, הסצנה של אריה ב”תאומים” של וולדר פריי הייתה קצת מיותרת, אבל מספקת ביותר. היא מעלה גם תהייה – אם אריה חזרה הביתה להשלים את רשימתה, הייתכן שזו הייתה המטרה המקורית של ז’אקן הגהאר, חסר הפנים שאימן אותה? בפגישתם האחרונה אמר לה שהיא הפכה לחסרת פנים אמיתית, וכשאמרה לו שהיא מוותרת על חוסר הזהות וחוזרת הביתה, לווסטרוז, לסגור שם עניינים, הוא רק חייך.

אולי זה סתם בימוי עצל של סצנה שהייתה כתובה חלש עוד מלכתחילה, אך יתכן שאריה עושה את עבודתו של אל המוות, אותו חסרי הפנים משרתים. רבים בווסטרוז מתו טרם זמנם, ורבים צריכים לקבל סיוע בלמות. נראה שוולדר פריי ובניו האלימים הם הראשונים לחוש את נחת זרועה של אריה סטארק.

טרנספורמציה מוחלטת לטובה

כפי שכבר הרגשנו בעבר, סדרה זו איננה עוד “משחקי הכס” שאנחנו מכירים. אבל כעת, משנסגרו כל הקצוות ועוגלו כל הפינות, וייס ובניוף עיצבו אותה להיות הסדרה שהם רוצים, ומה שמצפה לקרות בסיומה נראה מלהיב. במעלה המלך (King’s Landing) יושבת המלכה המטורפת, האחרונה לבית ברתיאון ובמידה מסוימת גם לבית לאניסטר. אין לה אף חבר, רע או בן ברית, וגם אחיה, מאהבה, נראה סולד ממנה, עכשיו שבנם האחרון אינו בן החיים גם הוא, אך גם אויביה נשרפו, ולמיטב ידיעתה היא המלכה הבלעדית של כל שבע הממלכות.

מתוך “משחקי הכס: עונה 6, פרק 10” (תמונה באדיבות HBO)

בינתיים בצפון קם מלך חדש, שישבש את התכנית של סרסיי להיות המלכה הבלעדית, אך משבש גם את האמביציות של ליטלפינגר, והכל במטרה להלחם בכפור ובאויבים האמיתיים של האנושות. ודאינריז, הבאה מהים, ומביאה איתה צבא עצום של עבדים משוחררים, דותראקים, ושלושה דרקונים, לצד מה שנשאר מחיילי טיילר ומארטל.

כל הפוליטיקה של ווסטרוז התערבבה לחלוטין, וזה הופך הכל למעניין יותר מהרגיל – כי גם אם לא תמיד סמכנו על היכולת של היוצרים לספר סיפור משלהם בתוך החומרים של מרטין, עכשיו שהבמה כולה כבר שלהם אנחנו כבר זוכים לראות אינטרפרטציות שונות של ההתרחשויות.

העונה הבאה לא תהייה האחרונה, ככל הנראה, אך לפי מה שידוע לנו, העונה השמינית תחתום את הסדרה סופית, ושתי העונות הבאות יהיו קצרות מהרגיל, כ-13 פרקים ביחד. צפו לתקציבים גדולים הרבה יותר לכל פרק בשנה הבאה. ועד אז? אולי יצא הספר השישי של מרטין, ונוכל לחוות שוב את העולם, בוריאציה שונה מאד מזו ש-HBO הציגה לנו.

אתמול (ב’) פורסם באתר של Mojang, החברה האחראית לפיתוח מיינקראפט (Minecraft), שלמשחק הולך לצאת סרט, ויש לו תאריך יציאה, ה-24 למאי 2019. ב-Mojang טרחו גם להדגיש שהסרט יוצג ב-IMAX ובתלת-מימד. הכרזה זו מצרפת את מיינקראפט לגל חדש של סרטים המבוססים על משחקי וידאו, כאשר כמעט כל חודש מוכרז סרט חדש המבוסס על משחק, ולרוב גם יותר מאחד.

מיינקראפט הוא משחק עולם פתוח, בו אנחנו מסתובבים בחופשיות יחסית, כורים ומפרקים חלקים מהעולם בשביל להשיג חומרים לבנות בו דברים משלנו. ככזה, מיינקראפט הוא משחק חסר עלילה ברובו, מה שמבדיל אותו משאר המשחקים המקבלים אדפטציה קולנועית – לרובם, דוגמת “וורקראפט” (Warcraft) ו”אמונת המתנקש” (Assassin’s Creed) ישנה עלילה ברורה וקוהרנטית שאפשר לספר על המסך.

אף על פי כן, זה לא מהלך מפתיע בשביל Mojang – מיינקראפט כבר נתן השראה למשחק עלילתי בעבר, ב-Minecraft: Story Mode המפותח על ידי Telltale Games. כמו כן, לרוב מתארים את מיינקראפט כגרסה ממוחשבת של צעצועי לגו, שקיבלו גם הם אדפטציה לסרט עלילתי שהצליח מאד, ואף צפויים לו המשכים.

מיינקראפט הוא, כיום, בעיקר מותג מאד חזק. לא בכדי מיקרוסופט רכשה את Mojang בכ-2.5 מיליאר דולר לפני כשנתיים, מותג שלא מראה שום סימנים או כוונות להיחלש בעתיד הנראה לעין. בעוד שלוש שנים, כשיצא הסרט, יהיו כבר שני דורות של שחקנים שיציפו את אולמות הקולנוע, לחוד או עם הוריהם, בציפייה לראות את העולם והאסתטיקה של מיינקראפט הופכים לסרט הוליוודי שובר קופות.

העונה השישית של משחקי הכס הסתיימה השבוע עם פרק עשירי משנה גורלות, וכעת אפשר להסתכל לאחור ולראות מה היה לנו בעונה הזאת, וכמה מזה היה. לפניכם סיכום העונה ה-6 במספרים.

קריאה נוספת: ביקורת סדרה: “משחקי הכס”, עונה 6 פרק 10 – הסדרה כעוף החול

משחקי הכס: עונה 6 במספרים

ראינו עשרה פרקים, שאורכם המשותף הוא כ-560 דקות (9 שעות ו-20 דקות), עם הפרק הארוך ביותר בסדרה – פרק הסיום, שאורכו 69 דקות והפרק הקצר ביותר בסדרה, הוא הפרק הראשון, שאורכו היה 50 דקות “בלבד”. כ-23.3 מיליון צופים צפו בכל פרק מדי שבוע בממוצע, כאשר את פרק הסיום ראו בשידור חי 8.9 מיליון איש, שיא חדש לאחר שבעונה הקודמת צפו בפרק הסיום 8.1 מיליון. וזה, כמובן, לא כולל את מי שצפה בפרק יום אחרי, בין אם בשידור חוזר או באופן פיראטי.

אגב פיראטים, כבר בשמונה השעות הראשונות מצאת פרק הסיום נרשמו מעל מיליון הורדות שלו מאתרי טורנטים שונים. אם עד עכשיו הייתה העדפה לטורנטים ברזולוציית SD, השנה נראה שהפיראטים מעדיפים קבצי HD במשקל ג’יגה. כמות ההורדות הפיראטיות ירדה מעט ביחס לשנים קודמות, אך אין זה מעיד על נפילה בפופולריות של הסדרה בהכרח – העונה ישנן יותר אופציות לצפיה חוקית מבכל עונה שקדמה לה, ובמקביל אתרי הסטרימינג הפיראטי השתפרו והשתכללו גם הם, והפכו את הטורנטים למעט פחות נחוצים.

23.3 מיליון צופים ראו את משחקי הכס כל שבוע במהלך העונה השישית

11 דמויות שליוו אותנו עוד מהעונה הראשונה כבר לא איתנו: וולדר פריי, אליסר ת’ורן, באוון מארש (עם שחקן מתחלף), אות’ל יארוויק, אושה, ריקון סטארק, טומן ברתיאון (שהשחקן שלו התחלף בעונה 4), לוראס טיירל, קוואן לניסטר, לאנסל לניסטר והודור/וויליס, יהי זכרו ברוך. לשרוד מעל חמש עונות במשחקי הכס זה מרשים, גם אם חלק מהדמויות לא היו נוכחות בכל העונות שבין לבין.

החשודים המידיים במיתות והרציחות השונות לא מראים מספרים מרשימים: אריה סטארק, שהתאמנה להיות מתנקשת במהלך כל העונה, הייתה אחראית על שתי מיתות בלבד, אך כל אחת מהן הייתה מהותית ומספקת, במיוחד שיסוף הגרון הסימבולי של וולדר פריי.

רוצחת מלידה? אריה סטארק מתוך “משחקי הכס: עונה 6, פרק 10” (תמונה באדיבות HBO)

ראמזי בולטון לא התמקד בכמויות גם הוא, אך דאג למעט יותר רציחות מאריה, ועם משקל קטן לא פחות, והנה הרשימה שלו: אביו, רוז בולטון, אמו החורגת וולדה בולטון, אחיו התינוק, אושה, ריקון סטארק והענק וון ווג וון דאר וון (Wun Weg Wun Dar Wun), הידוע בקיצור כוון וון. שש רציחות בסך הכל, וכל אחת בעלת משקל עלילתי או דרמטי משמעותי.

משקל כבד למדי נמצא על כתפיו של ג’ון. מאז שהוא חזר מהמתים, הוא הוציא להורג את באוון מארש, אות’ל יארוויק ואליסר ת’ורן, שלושה קצינים בכירים במשמר הלילה, שליוו את ג’ון, לטוב ולרע, מהרגע שרגלו דרכה למרגלות החומה. עמם הוא הוציא להורג גם את אולי, נושא הכלים שלו, שידיו היו מוכתמות הן בדמה של ייגריט והן בדמו של ג’ון עצמו. מאז חרבו נחה, עד לקרב הממזרים.

קשה להעריך כמה אנשים ג’ון הרג בקרב הזה, ובבלגן של הקרב גם ג’ון לא ידע לומר, אך ניתן להעריך בבטחון שכמה עשרות של חיילי בולטון, אומבר וקארסטארק הרגישו את נשיכת חרבו. רק ראמזי בולטון, גדול הממזרים, חמק מידיו של ג’ון, והוצא להורג על ידי סאנסה סטארק, הדם הראשון על הידיים שלה. הנערה שואפת גבוה, וקבעה לעצמה רף די רציני.

סאנסה סטארק מתוך “משחקי הכס: עונה 6, פרק 9” (באדיבות HBO, עיבוד: גאדג’טי)

דאינריז “פרי-סער” טרגריאן, אם הדרקונים, מנתצת השלשלאות והמלכה החוקית של האנדלים וראשוני האדם אוהבת לרכוש את ההריגות שלה בסיטונאות. בסוף פרק 4 היא שרפה את מועצת החאלים, שכללה שבעה מנהיגים דותראקים, יחד עם שמונה מפרשי הדם שלהם, ובכך הרגה 15 לוחמים במהלך אחד. זה השתלם, בהתחשב בכך שהיא הרוויחה את כל החאלאסרים שלהם מיד באותו רגע. הפעם השניה בה החאליסי החליטה להרוג הייתה בפרק 9, בו היא שרפה ספינה של עבדים שהכילה, בהערכה גסה, כ-30 עבדים לוחמים. השאר נכנעו ונתנו לה את ספינותיהם, כך שנראה שאלימות ממוקדת היא אכן הפתרון. ואש. הרבה מאד אש. ודרקונים.

מלכה וגם רוצחת

סרסיי לאניסטר (שויתרה על השם ברתיאון שקיבלה מבעלה המנוח) הבינה גם היא שאש היא הפתרון. בספט הגדול של באילור היו 287 ניצבים, שכללו אנשי חצר ונציגים של הדת. איתם עלו בלהבות מרג’רי, לוראס ומייס טיירל, הדרור העליון, קוואן לניסטר ולאנסל לניסטר שנשרף ונקבר מתחת לספט.

הפעמון של הספט מחץ עוד שלושה אנשים, וטומן ברתיאון קפץ למותו כתוצאה מפעולת הטרור המפלצתית של אמו. אם נצרף את ספטה אונלה והדרור האומלל שסר גרגור מחץ בפרק 8, מספר ההרוגים שסרסיי אחראית להם עומד על 299 בעונה הזו, וזה בלי להתחשב בגודל ועצמת הפיצוץ שודאי הרג עוד עשרות רבות של עוברי אורח ודיירים ברחובות שמסביב לספט. זה הופך את סרסיי, כנראה, לרוצחת הגדולה ביותר בסדרה כולה, וראויה לתואר “המלכה המטורפת”. את המוות של המלומד פייסל לא נחשיב לה, כדי לתת לקיברן גם קצת קרדיט על הילדים המפלצתיים שהוא גידל.

רצחה וגם ירשה: סרסיי, מתוך “משחקי הכס” עונה 6, פרק 10 (מקור: HBO)

כעת צפויים לנו 13 פרקים נוספים לסוף הסדרה, שיחולקו בין שתי עונות קצרות מהרגיל, שיעשו בתקציב דומה לעונה זו, כך שכל פרק יהיה גדול ואיכותי יותר. התקציב לעונה זו, אגב, עמד על מעל 100 מיליון דולר, כ-10 מיליון לפרק, התקציב הגבוה ביותר של הסדרה עד עכשיו, וזה הורגש.

נפגש בווסטרוז שוב בשנה הבאה כשכולם יגיעו ליבשת הקטנה, העולם של הסדרה יקטן ומספר ההריגות רק יעלה ויעלה.

אמש (ה’) הופיע בעמוד הפייסבוק של דיסני ריץ’ מור (Rich Moore), שכתב וביים את “ראלף ההורס” (Wreck-It Ralph) ו”זוטרופוליס” (Zootropolis/Zootopia). מור הופיע בשידור חי והציג את פיל ג’ונסטון (Phil Johnston), שכתב את הסרטים הללו יחד איתו, והכריז שהם יכתבו ויביימו ביחד סרט חדש, אך לא הספיקו לומר איזה מכיוון שג’ון סי. ריילי (John C. Reilly), שדובב את ראלף בסרט, הפריע להם, כשהוא עוטה כפפות מגדולות. בשלב הזה היה כבר ברור שהסרט המדובר הוא המשך ל”ראלף ההורס”. כשריילי ניסה לספר מה תהייה עלילת הסרט, קטע הוידאו “נתקע” בגלל “תקלה”, כקריצה לסרט הראשון.

“ראלף ההורס” מגולל את סיפורו של ראלף, נבל במשחק ארקייד ישן בדיוני. לראלף נמאס שכולם שונאים אותו, והוא מחליט ללכת למשחק אחר בשביל לזכות שם במדליה, מה שיסמן אותו כגיבור ויתן לו פריוילגיות שהוא לא מצליח לקבל כנבל. בדרך, כמובן, התכניות שלו משתבשות, והוא מסכן את העתיד של כמה וכמה מכונות ארקייד, כולל המכונה שממנה הוא בא.

“ראלף ההורס” זכה למעמד פולחן כמעט מרגע צאתו, גם בשל היותו סרט דיסני טוב עם קאסט מאד חזק, וגם בזכות השימוש המוצלח שלו בדמויות ממשחקי וידאו אמיתיים, כגון סוניק (Sonic), לוחמים מ-Street Fighter ועוד. אמנם העלילה לא סבבה אותם, אך הסרט התייחס אליהם בכבוד ועניין שלא אופייניים לרוב לסרטים שמתבססים או מתייחסים למשחקי וידאו.

לא ידוע כרגע שום דבר על הסרט החדש, מלבד זה שמור וג’ונסטון יכתבו ויביימו אותו ביחד, ושג’ון סי. ריילי ככל הנראה יחזור לדובב את ראלף. יתכן שה”תקלה” בהכרזה רומזת שהעלילה של סרט ההמשך תתמקד בתקלה במשחק, או בדמות תקולה, אך יתכן מאד שזו גם סתם בדיחה של היוצרים. נכון לרגע זה הסרט צפוי לצאת ב-9 למרץ 2018 בארצות הברית.

טיזינג למשחק חדש ביקום של דיאבלו (Diablo), או שינויים מצערים בחברה? חברת בליזארד (Blizzard) פרסמה לפני מספר ימים שהיא מחפשת ראש פרויקט חדש ש”יקח את סדרת דיאבלו אל העתיד”. דרישות התפקיד למשרה הן “יכולות תקשורת יוצאות מן הכלל, נסיון מוכח בהנחיית יצירה, כישורים חזקים בפיתוח מערכות וגם רקע מרשים בהשקת משחקי AAA“.

זאת לא הפעם הראשונה בזמן האחרון שבליזארד מפרסמת משרות פנויות שקשורות לפרויקטים בסדרת דיאבלו. לפני כשנה בליזארד חיפשה ארט דיירקטור ל-“פרוייקט שלא הוכרז” ביקום של דיאבלו. בד בבד, אתמול (א’) דווח כי ג’וש מוסקיירה (Josh Mosqueira), שעמד בראש דיאבלו 3 בשלוש השנים האחרונות, עזב את החברה. מוסקיירה עמד בראש הפיתוח של Reaper of Souls, ההרחבה שהחזירה את דיאבלו 3 לחיים לאחר שהמשחק המקורי אכזב מעריצים רבים.

לדברי בליזארד, תפקידו של מוסקיירה ימולא “מתוך החברה, או מבחוץ“. הוא החליף בזמנו את ג’יי ווילסון (Jay Wilson) שמאז עזב את החברה גם הוא. לצדם של ווילסון ומוסקיירה אפשר לכלול גם את לאונרד בויירסקי (Leonard Boyarsky), המעצב הראשי של דיאבלו 3, שעזב את החברה בתחילת השנה.

קשה לומר בשלב הזה אם הגיוסים החדשים הם תוצאה של תחלופה של אנשים בצוות הפיתוח הקיים של דיאבלו 3, שממשיך לעבוד על עדכונים ותוספות למשחק, או שמא באמת ישנו פרויקט סודי חדש בעולם של דיאבלו. לבליזארד יש כבר מוניטין של חברה המפתחת כותרים בסוד ומכריזה עליהם בשלב מתקדם של הפיתוח, כך שהרחבה חדשה לדיאבלו 3 או משחק חדש אפשריים מאד, בין אם ספין-אוף או כותר חדש בסדרה הראשית.

בינתיים, למעוניינים לחוות עוד קצת מדיאבלו במשחקיות מעט שונה, המלאכית אוריאל (Auriel) מדיאבלו מצטרפת לרשימת הלוחמים שאפשר לשחק ב-Heroes of the Storm, משחק ה-MOBA של בליזארד המצליב בין העולמות השונים שלהם.

טלטלות רבות פוקדות את גיבורי העל בקומיקסים של מארוול (Marvel). בעוד שהגרסה הקולנועית של “מלחמת האזרחים” עלתה למסכי הקולנוע בתחילת השנה, בקומיקס ישנה כבר מלחמת אזרחים שניה בין “הנוקמים”, וטוני סטארק, הלא הוא איירון מן, שוב מוצא עצמו בראש אחד המחנות.

בראיין מייקל בנדיס (Brian Michael Bendis), הכותב את מלחמת האזרחים השניה, חשף שטוני סטארק לא ישאר איירון מן בתום המלחמה, ויוחלף על ידי רירי וויליאמס (Riri Williams), נערה מתבגרת בת 15 ממוצא אפרו-אמריקאי. רירי מתוארת כנערה אינטליגנטית במיוחד, יתכן שאפילו יותר מטוני סטארק, שמצאה חליפת איירון מן ישנה והתאימה אותה לעצמה. טוני צפוי לקחת אותה תחת כנפו ובסופו של דבר להוריש לה את תפקידו.

לדבריו של בנדיס, רירי מבוססת על אישה אמיתית, שגדלה בסביבה אלימה במיוחד וידעה טרגדיות רבות, ובכל זאת הלכה לקולג’ במקום להתדרדר לפשע. אנשים כמוה הם גיבורי העל האמיתיים בעיניו של בנדיס, והוא מעוניין לספר את הסיפור שלהם.

רירי וויליאמס היא איירון מן (תמונה באדיבות Marvel)

בעוד שזה שינוי קיצוני מאד לדמות מוכרת ואהובה כמו איירון מן, אין זה השינוי הראשון מסוגו בעולם הקומיקס של מארוול – מיס מארוול (Miss Marvel) החדשה היא נערה מוסלמית ממוצא פקיסטני-אמריקאי, את תפקידו ושמו של ת’ור לקחה אישה לאחר שבנו של אודין נהייה לא ראוי לשאת בפטיש מיולניר (Mjolnir), ומיילס מורלס (Miles Morales), נער ממוצא היספאני/אפרו-אמריקאי מעורב, החליף את פיטר פרקר בתפקיד ספיידרמן באחד מהיקומים והפך כבר מזמן לאחת מהדמויות האהובות ביותר ביקום של מארוול.

לדבריו של בנדיס, שינויים אלה, לצד רבים אחרים, משקפים את הרצון של הכותבים לתאר את העולם שהם חווים סביבם בצורה יותר אמיתית ומעניינת. מכיוון שלבנדיס יש רקע עשיר ביצירת דמויות חדשות אהובות (כגון מיילס מורלס) ופיתוח דמויות קיימות (כגון לוק קייג’ וג’סיקה ג’ונס), נראה שהמעריצים מוכנים לשתף פעולה עם השינויים הקיצוניים שהוא מביא איתו לסיפורים המוכרים להם.

האם נראה את רירי גם ביקום הקולנועי? בעתיד הקרוב זה לא סביר במיוחד, בהתחשב בכך שמקומו של איירון-מן כבר די ברור וחיוני ב”שלב 3″ של היקום הקולנועי, אך “שלב 3” צפוי להסתיים ב-2019, ולאחר מכן, אחרי שאולפני מארוול ימצו את הדמויות הותיקות, יתכן מאד שנתחיל לראות את הדור החדש של גיבורי העל מגיע לקולנוע או לטלויזיה. עד אז נזכה לראות עוד את רוברט דאוני ג’וניור בתפקיד טוני סטארק ואץ כריס אוונס בתפקיד סטיב רוג’רס – הם לא הולכים לשום מקום.

כבכל שנה בששת השנים האחרונות, בתום עונה של “משחקי הכס” מיליוני צופים ברחבי העולם נשארים מרוסקים, הן מאירועי פרקי הסיום של העונה והן מהציפיה לעונה הבאה. וכמו תמיד, הציפיה יכולה להראות בלתי נסבלת, במיוחד בהתחשב בכך שעלינו להמתין עוד כעשרה חודשים בשביל עוד עונה יחסית לא ארוכה.

קריאה נוספת: סיכום עונה 6 של משחקי הכס במספרים

ובכן, הפעם נצטרך לחכות אפילו זמן רב יותר, לעונה קצרה יותר. ד.ב. וייס (D.B. Weiss) ודיוויד בניוף (David Benioff), יוצרי הסדרה, מאשרים ש”החורף הגיע”. מעבר לכך שהזהרותיה של משפחת סטארק התממשו סוף סוף, זה אומר שצילומי הסדרה, שרובם התרחשו בקיץ, יאלצו לחכות למזג אוויר סגרירי יותר בלוקיישנים המוכרים מהסדרה. לדברי בניוף ווייס, “אין לנו תאריך לשידור עדיין, אבל השנה כנראה זה יקרה מאוחר יותר“. העיכוב קורה במטרה “…לקבל מזג אוויר עגום ואפור יותר אפילו במקומות שטופי השמש בהם אנחנו מצלמים“.

היוצרים אישרו גם שלסדרה נותרו שתי עונות בלבד לסיומה, ושהעונות יהיו קצרות יותר מהרגיל, אך לא אמרו דבר לגבי כמות הפרקים המדוייקת. בעבר הם כבר אמרו שלהערכתם נותרו כ-13 פרקים, לכן ההשערה היא שהעונה הקרובה תהייה מורכבת משבעה פרקים בלבד. כעונה קצרה יותר היא תוכל לעלות לשידור באיחור אופנתי של מספר שבועות ועדיין להסתיים בסביבות יוני, כמו קודמותיה. זה, כמובן, בהנחה שמספר שבועות יספיקו, מה שלא ודאי כלל, במיוחד כאשר רודפים אחרי מזג אוויר מסוים.

בין ההתחממות הגלובלית ליציאה הקרבה ובאה של בריטניה מהאיחוד האירופי, יתכנו שיבושים לא מעטים בצילומים. נקווה שחדשות נוספות שידווחו סביב הסדרה יהיו חיוביות בלבד.

עדכון (18.7) – נשיא HBO אישר באופן רשמי כי הצילומים לעונה 7 של משחקי הכס יחלו מאוחר יותר הקיץ, וכי עונה זו תסתכם ב-7 פרקים בלבד ותחל בשלב מאוחר יותר של השנה. שידור עונה 6 של משחקי הכס החל בחודש אפריל 2016 ואילו עונה 7 צפויה להתחיל “בחודשי הקיץ” לדברי HBO, כלומר, החל מחודש יוני 2017.

באפריל האחרון הכריזו אולפני האחים וורנר (Warner Bros) ו-MGM כי רכשו את הזכויות לסרטי טומב ריידר (Tomb Raider), ושהם יפיקו סרט חדש בכיכובה של אליסיה ויקנדר (Alicia Vikander). כעת פורסם תאריך היציאה של הסרט בארצות הברית – 16 במרץ, 2018.

קריאה נוספת: אליסיה ויקנדר תגלם את לארה קרופט הצעירה בריבוט לסרטי Tomb Raider

“טומב ריידר” מבוסס על סדרת משחקי וידאו בעלת אותו השם. המשחקים עוקבים אחר הרפתקאותיה של לארה קרופט (Lara Croft), ארכאולוגית בריטית צעירה, שכמו מקור ההשראה שלה, אינדיאנה ג’ונס, חוקרת עתיקות ברחבי העולם ומסתבכת בקנוניות פוליטיות, כתות מיסטיות ונבואות אחרית-הימים. בדומה למשחקים, שעלילתם אופסה והתחילה מחדש בריבוט שיצא ב-2013, הסרט בכיכובה של ויקנדר לא יהיה סרט המשך לשני הסרטים בהם כיכבה אנג’לינה ג’ולי, אלא סיפור חדש לחלוטין שבמרכזו עומדת לארה קרופט שונה מאד.

ויקנדר, אשר הרשימה את הצופים במהלך 2015 בתפקידיה בסרטים “אקס מכינה” (Ex Machina) ו”הנערה הדנית” (The Danish Girl), עליו היא גם זכתה באוסקר, תיכנס לנעליה של לארה צעירה ולא מנוסה, שיוצאת למסע הגדול הראשון שלה. עד אז נזכה לראות את ויקנדר כבר השנה לצד מאט דיימון (Matt Damon) בסרט החדש על ג’ייסון בורן (Jason Borne), ולצד מייקל פסבנדר (Michael Fassbender) בסרט “The Light Between Oceans”.

סרט אחר של אולפני האחים וורנר שצפוי לצאת במהלך 2018 הוא “הברק” (The Flash), בכיכובו של עזרא מילר (Ezra Miller). לא ברור אם סרט גיבור-העל נדחה, או שמא מראש לא אמור היה לתפוס את המשבצת של אמצע מרץ, אך ריק פמוייווה (Rick Famuyiwa) כבר גוייס לביים אותו, כך שנראה שהפקת הפרוייקט המצופה עדיין מתקדמת.

לקראת כנס סן דיאגו קומיק-קון (San Diego Comic-Con) שיערך מאוחר יותר החודש, חשפה רשת Starz טיזר לעונה השניה של קומדיית-האימה Ash vs. Evil Dead. העונה השניה, שתעלה לשידור באוקטובר, תמשיך מהנקודה בה העונה הראשונה הסתיימה.

Ash vs. Evil Dead היא סדרת המשך לסרטי “מוות אכזרי” (Evil Dead) של סם ריימי (Sam Raimi). הסרטים, שזכו למעמד של פולחן, גוללו את סיפורו של אשלי “אש” וויליאמס (Ashley “Ash” Williams), בחור צעיר שנתקל בטעות בספר עתיק יומין הנקרא “הנקרונומיקון אקס מורטיס”, ממנו מזומנים שדים אשר רודפים את אש דרך חבריו, גופותיהם של חפים מפשע ואף עצמים דוממים, והרפתקאותיו המופרעות לוקחות אותו אפילו לימי הביניים לפרק זמן קצר.

הסדרה של Starz מתרחשת כ-30 שנים לאחר הסרט השלישי והאחרון בסדרה – אש הזדקן אך לא התבגר כלל וכלל, הוא עובד בחנות כלי בית, גר לבד בקרוואן קטן ומהלל את עצמו באזני כל מי שרק מעוניין לשמוע, שזה כמעט ואף אחד. למרות שהוא כבר לא מעוניין להיות גיבור, הנקרונומיקון צף מחדש ומחיה מתים שבאים לרדוף את אש ומסכנים את עתיד האנושות כולה. יחד עם זוג עובדים זוטרים בחנות בה הוא עובד, אש יוצא למסע נוסף בעקבות השדים שרודפים אותו.

ברוס קמפבל (Bruce Campbell) אשר גילם את אש בסרטים חזר לגלם אותו גם בסדרה, ומפיק אותה יחד עם סם ריימי, היוצר המקורי של הסאגה. שני עוזריו של אש יחזרו גם הם לעונה החדשה, בגילומם של ריי סנטיאגו (Ray Santiago) ודנה דה לורנצו (Dana DeLorenzo). לוסי לולס (Lucy Lawless), הידועה בעיקר בתפקידה כ”זינה הנסיכה הלוחמת”, תחזור גם היא לעונה השניה. צפויה עונה מופרעת ואלימה לא פחות מקודמתה, רוויה בהומור שחור והרבה מאד מתים מרושעים שהצוות ימשיך להרוג שוב ושוב ושוב.

לא קל להיות מאמן פוקימונים. מאז יציאת משחק המציאות הרבודה Pokemon Go, המאפשר ללכוד פוקימונים דרך הסמארטפון, שרתי המשחק הוצפו באלפי שחקנים וקרסו כבר מספר פעמים. מנהל הטכנולוגיות הראשי באמזון, מסתבר, היה אחד מאותם שחקנים לא מרוצים שדיווחו על אי זמינות השרתים דרך ציוץ מחשבונו בטוויטר.

Dear cool folks at @NianticLabs please let us know if there is anything we can do to help! (I wanted that drowzee) pic.twitter.com/UVwVKA0Lz8

— Werner Vogels (@Werner) July 8, 2016

אך מאמני הפוקימונים עקשנים, ולא מוותרים על הזדמנויות לתפוס חיות יפניות קסומות. זה מוביל, לעתים, לאי נעימויות. בתחנת המשטרה של העיר דרווין (Darwin) שבצפון אוסטרליה, למשל, נמצאת נקודת PokeStop, נקודה שכל מי שניגש אליה מקבל חפצים למשחק. את תחנת המשטרה החלו לפקוד המוני שחקנים, שנכנסו פנימה כדי לזכות בחפצים. שרותי החירום של צפון אוסטרליה הוציאו הודעה רשמית, שהדגישה שהכניסה לשחקני Pokemon Go לתחנת דרווין אסורה, ושאפשר לגשת ל-PokeStop שבתחנה גם מחוץ לכותליה.

משטרת מדינת וושינגטון בארצות הברית גם זיהתה את הסכנות הצפויות, ורשות התחבורה המקומיות הודיעו ברשתות החברתיות ש”אם סוף השבוע שלכם כולל חיפוש של Eevie# ב-PokemonGO#, אנא עשו זאת בזהירות. בלי חיפוש פוקמונים מאחורי ההגה“. בעוד שזה נשמע מובן מאליו, מסתבר שיש מי שחושב אחרת. בכביש מהיר במדינת מסצו’סטס תאונת שרשרת ענקית נגרמה על ידי שחקן Pokemon Go שעצר באמצע הנסיעה כדי ללכוד פיקצ’ו. למאר היקסון (Lamar Hickson) בן ה-26 לא הביע חרטה; לדבריו, “…אם אתה רוצה לתפוס את כולם אתה חייב לסכן את הכל אז העברתי את האוטו ל-park והתחלתי לזרוק כדורים“.

במדינת וויומינג (Wyoming) המשחק הוביל לתגלית מצערת – שיילה וויגינס (Shayla Wiggins), נערה בת 19 שהלכה לנהר לתפוס פוקימוני מים, גילתה גופה של גבר לא מזוהה שצפה שם. משרד השריף המקומי הודיע שנכון לרגע זה נראה שמדובר בתאונה ולא ברצח. כך או כך, יתכן שהיה עובר עוד זמן רב עד שהגופה הייתה מתגלה אלמלא וויגינס העירנית הייתה שם.

מסכי הטעינה של המשחק מעודדים אותנו להיות עירניים, אך זה לא בהכרח עוזר – גולש באתר Reddit הודיע שתוך פחות מחצי שעה מיציאת המשחק הוא מצא את עצמו בתעלה עם כף רגל שבורה, לאחר שהחליק ונפל לתוכה מכיוון שהיה ממוקד במשחק יותר מדי.

אפילו בארץ, היכן שהמשחק עוד לא הושק רשמית, משתמשי אנדרואיד מוצאים דרכים להתקין את Pokemon Go, שמוציא עשרות אנשים מבתיהם לטיולים ומסעות בחוץ. זה דבר חיובי ברובו, אך אין ספק שנמשיך לשמוע עוד סיפורים משעשעים (וגם מצערים) משרותי חילוץ והצלה, על שחקנים שהסתבכו כאשר ניסו לתפוס פוקמון נדיר.

מה שבטוח, אם תראו סקווירטל על כנף המטוס, נסו לתפוס אותו ממושבכם. בשום פנים ואופן אל תצאו אליו.

עוד לא עבר שבוע מאז שוחרר משחק המציאות הרבודה Pokemon GO וכבר הוא הפך לאחת התופעות החמות ביותר בעולם האפליקציות. בארצות הברית נראה שיותר ויותר משתמשים מעדיפים חיפוש פוקמונים על פני צילום תמונות, תקשורת עם חברים ואפילו סטוצים.

ב-8 ביולי, כיומיים לאחר השקת המשחק הרשמית בארצות הברית, הוא היה מותקן כבר על 5.16% ממכשירי האנדרואיד במדינה, כך עולה מנתוני אתר SimilarWeb. זה לא נשמע הרבה, אבל זה מספר מרשים מאד בהתחשב בכך שטינדר (Tinder), אפליקציית ההכרויות המובילה, מותקנת על פחות מ-3% מהמכשירים.

וההתקנות האלה לא נחות. מעל 60% מהמשתמשים שהתקינו את המשחק משחקים בו מדי יום, מה שאומר שכ-3% מאוכלוסיית ארצות הברית פוקדת את האפליקציה באופן תדיר. זה מתקרב בקצב מטאורי אל טוויטר, שנמצא בשימוש דומה על ידי קצת מתחת ל-3.5% מהאוכלוסיה.

נכון ל-8 ביולי הזמן הממוצע אותו בילה שחקן Pokemon GO באפליקציה הוא 43 דקות ו-23 שניות, עוקף ללא מאמץ את וואטסאפ (30 דקות ו-27 שניות), אינסטגרם (25 דקות ו-16 שניות), סנאפצ’אט (22 דקות ו-53 שניות) והמסנג’ר של פייסבוק בכלל נשאר באבק מאחוריהם (12 דקות ו-44 שניות).

המשחק זמין כרגע בארצות הברית, אוסטרליה וניו זילנד בלבד, אך מיליוני אנשים ברחבי העולם (כולל בישראל) מעוניינים לשחק בו גם. מהסטטיסטיקות של אתר APK Mirror, המספק אפליקציות להורדה ב-APK (אפליקציות ארוזות בקובץ שאפשר להוריד ישירות למכשיר אנדרואיד ולעקוף את החנות הרשמית), ניתן לראות שהתנועה באתר עלתה מ-600 אלף גולשים ב-5 ביולי למעל 4 מיליון ב-6 ביולי, יום השקת המשחק.

בתוך כל זה, המניה של נינטנדו (Nintendo), החברה שבבעלותה מותג Pokemon, עלתה ב-20% בבורסה ביפן בה היא נסחרת, העליה היומית החזקה ביותר שלה מאז 1983.

מניית נינטנדו מזנקת ביפן בעקבות השקת פוקימון גו (מקור: Google Finance)

Pokemon GO זמין, כאמור, פחות משבוע, ורוב הנתונים הללו נכונים רק ליומיים הראשונים של המשחק, אך בינתיים נראה שהפופולריות שלו רק מטפסת.

חברות ההפקה Paramount TV ו-Anonymous Content רכשו את הזכויות לסדרת טלויזיה המבוססת על משחקי הוידאו מסדרת Battlefield של Electronic Arts. זה יהיה הנסיון הראשון של שתי החברות להיכנס לשוק האדפטציות למשחקי הוידאו, שמתחיל לתפוס תאוצה לאחרונה. את הסדרה יפיקו אשלי זלטה (Ashley Zalta) ומייקל שוגר (Michael Sugar), שהפיק את הסרט זוכה האוסקר ספוטלייט (Spotlight).

שוגר מרוצה מאד מהרכישה. “ל-Battlefield יש קהל מעריצים מובנה גדול ונלהב, כך שמדובר בקניין רוחני מאד יוקרתי כשמכוונים לעיבוד ארוך-טווח“, הוא אמר בראיון ל-Deadline. “יחד עם EA ו-Paramount TV אנחנו [Anonymous Content] נפיק סדרת Battlefield טלויזיונית שתהייה מחוייבת לאותה צורת סיפור עשירה שהפכה את המשחק להצלחה כה גדולה לאורך כמעט 15 שנים“.

סדרת Battlefield כוללת משחקי יריות מגוף ראשון המפותחים על ידי EA DICE ומופצים על ידי Electronic Arts. הם ידועים בעיקר בזכות המצב מרובה המשתתפים שלהם, שמאפשר לשחקנים חופש פעולה גדול מאד, עם מגוון רחב של נשקים, כלי רכב וכלי טיס שניתן להפעיל במפות ענקיות.

המשחקים הציגו כבר תקופות רבות, הכוללות את מלחמת העולם השנייה, מלחמת ויאטנם ואף לוחמה עכשווית. המשחק הבא, Battlefield 1, צפוי לצאת לקראת סוף השנה ויהיה המשחק הראשון בסדרה שיתרחש במלחמת העולם הראשונה. עוד לא ידוע באיזו תקופה תתרחש סדרת הטלויזיה.

רשת הטלויזיה פוקס (Fox) הודיעה כי תפיק פיילוט לסדרת טלויזיה בעולם גיבורי האקס-מן (X-Men). הפיילוט יכתב על ידי מאט ניקס (Matt Nix), היוצר של סדרת הפעולה “סוכן מחוק” (Burn Notice), ותופק בשיתוף פעולה עם מארוול (Marvel). ניקס ובריאן סינגר (Bryan Singer), האחראי לסרטי אקס-מן, יפיקו את הסדרה עם עוד מפיקים מצד פוקס, בעוד שמצד מארוול יפיקו ג’ף לוב (Jeph Loeb) וג’ים צ’ורי (Jim Chorry), בעלי נסיון של שנים רבות בהפקת סדרות גיבורי על בכלל וסדרות מארוול בפרט.

הסדרה תעסוק בחיי שני הורים רגילים למראה, שמגלים יום אחד שילדיהם מוטאנטים בעלי כוחות על. המשפחה נמלטת מהרשויות ומוצאת עצמה מתחבאת במחתרת מוטאנטית כדי לאפשר עתיד בטוח לילדים. דייויד מאדן (David Madden), נשיא פוקס, ציין ש”הפקת קניין של מארוול הייתה בעדיפות גבוהה לרשת – ואנחנו מאד מרוצים מהדרך בה מאט ניקס הוביל אותנו אל היקום המרטיט הזה“.

זו תהיה סדרת הטלויזיה הראשונה של מארוול אצל פוקס, ששידרה עד עכשיו בהצלחה רבה את “גותהאם” (Gotham) ו”לוציפר” (Lucifer), סדרות המבוססות על קומיקסים של DC דווקא. מארוול עצמה הפיקה כבר מספר סדרות ברשתות ABC ונטפליקס (Netflix), ביניהן “דרדוויל” (Daredevil), “ג’סיקה ג’ונס” (Jessica Jones), “סוכני ש.י.ל.ד” (Agents of S.H.I.E.L.D) ו”הסוכנת קרטר” (Agent Carter), וסדרות נוספות צפויות להצטרף לרשימה בקרוב.

לא כל הסדרות הללו חופפות, אך כולן קשורות בצורה כזו או אחרת לסרטים מהיקום הקולנועי של מארוול, ומתרחשות, בהתאם, באותו עולם. השתתפות מארוול בהפקת סדרת אקס-מן חדשה אומרת, בפועל, שככל הנראה דמויות האקס-מן יחזרו “הביתה” ויתווספו גם הן ליקום הקולנועי של מארוול, שתופח משנה לשנה.

זמן קצר אחרי שרונלד אמריך הגרמני הוציא סרט חדש על יום העצמאות האמריקאי, הגיע אלינו סרטו של ג’יימס ווטקינס (James Watkins) הבריטי, במאי סרטי אימה לא מוכרים שהחליט שגם הוא רוצה לחוות מסע אנטרופולוגי בחגים לאומיים של מדינות אחרות, אם כי ללא חייזרים. היום, ב-14 ביולי, הלא הוא יום הבסטיליה בצרפת, יוצא סרט ששמו זהה לחג הצרפתי הלאומי – Bastille Day. בעברית הוא נקרא “הג’וב הצרפתי“, בהתעלמות תמוהה משם הסרט ובנסיון למכור אותו כסרט שוד, למרות שמדובר בכלל בסרט מרגלים. שהוא גם סרט שוד, בעצם.

ההתרחשות

גיבור הסרט הוא אמריקאי צעיר בשם מייקל מייסון (Michael Mason), אותו משחק ריצ’ארד מאדן (Richard Madden) הסקוטי, המוכר לנו בעיקר כרוב סטארק מ”משחקי הכס”. מייסון הוא כייס מומחה הניחן בזריזות ידיים שאין שני לה, והוא מתגורר לו בפריז, מתחת לרדאר של הרשויות. חיי השוד העליזים שלו נקטעים כאשר הוא גונב תיק עם פצצה ובטעות גורם להרג של ארבעה חפים מפשע. הוא מוכתר מיד כמחבל, השירות החשאי של צרפת מתחיל לחפש אחריו. מי שמוצאים אותו לפני כן הם סוכני ה-CIA.

שון בראייר (Sean Briar), אותו משחק אידריס אלבה (Idris Elba) הבריטי מ”הסמויה”, “לות’ר” ו”פסיפיק רים”, הוא סוכן CIA אימפולסיבי ואלים שמקבל את המשימה לתפוס את מייסון ולחשוף את תא הטרור שעומד מאחורי הפיצוץ. בראייר אכן תופס את מייסון בסופו של דבר, מבין שמדובר בעבריין קטן ולא בטרוריסט מסוכן, וביחד הם מנסים לחשוף קנוניה מורכבת בהרבה ממה שנראה לעין. כל זה מתרחש על רקע ההכנות למצעד השנתי הגדול לזכר נפילת הבסטיליה, יום שמסמל את תחילת המהפכה הצרפתית, ואת החירות של הגוף והנפש של העם הצרפתי.

מתוך “הג’וב הצרפתי” (באדיבות גלובוס מקס)

בניה יציבה על יסודות חלשים

במבט ראשון, אין שום דבר כמעט ב”ג’וב הצרפתי” שאנחנו יכולים לאהוב. הסרט מתחיל מסצנות היכרות חפוזות ולא מעניינות עם שני גיבורים שאי אפשר להזדהות איתם בכלל. מייסון הוא כייס חסר מצפון שגונב מעשירים ומאנשים במצוקה כאחד, ואף גוזל מאלה שמסייעים לו בגניבה שלו.

הסוכן בראייר, מנגד, הוא בנאדם אלים שיכולת השיפוט שלו מוטלת בספק, והוא פוגע בחפים מפשע על ימין ועל שמאל כדי להשיג מטרה שהוא עצמו לא בטוח בוודאות שהיא נכונה מלכתחילה. הדמות היחידה שסימפטית בכל הסרט היא נערה צרפתיה בשם זואי (Zoe), אותה משחקת שרלוט לה בון (Charlotte Le Bon), שמסייעת למחבלים בתחילת הסרט, מתחרטת, מאבדת את הפצצה ואנו לא רואים אותה יותר עד אמצע הסרט כמעט. גם הצילום נע בין משעמם למזעזע, כאשר בסצנות מסוימות המצלמה רועדת ללא שום מטרה ברורה, אולי בנסיון ליצור תחושה של מתח כשבפועל מתעוררת רק בחילה קלה.

אבל איכשהו, במהלך הסרט, פיסות הפאזל מתחברות והיצירה המגושמת מצליחה לעמוד בזכות עצמה, ולהיות אפילו מעניינת.

ממאדן, שאנחנו מכירים מ”משחקי הכס”, לא ציפינו ליותר מדי, ואכן הוא די שטוח רוב הזמן. מנגד, אלבה הוא שחקן מאד מרשים, שב”ג’וב הצרפתי” מסתפק בלהיות גדול ומאיים, ללא העומק הדרמטי שאנו מכירים אצלו. נדמה שכששחקנים לא מתאמצים אפילו לגלם דמויות לא מעניינות מלכתחילה אפשר לקחת את הפופקורן החוצה ולא לבזבז זמן על סרט שכזה, אבל בפועל הם מתפקדים נפלא כזוג.

מתוך “הג’וב הצרפתי” (באדיבות גלובוס מקס)

כאשר מציבים את האגרסיביות המתפרצת של בראייר לצד ארשת התמימות השקרית של מייסון, הדמויות מיצרות לא מעט רגעים של מתח אמיתי, כמו גם מספר מצבים קומיים די מוצלחים, שלא פוגמים ואף מעשירים את הרצף הסיפורי של הסרט. העלילה, שנראית סתמית ומשעממת גם היא בתחילתה, מתגלה כיותר מעניינת ומורכבת מהצפוי, ומותירה אותנו, הצופים, מעורבים וסקרנים לעוד.

הטוויסט המרכזי של הסרט נבנה בהדרגה, ונחשף מספיק מוקדם כדי שלא נרגיש שהסרט מזלזל בנו. אמנם הסרט ממשיך לנסות להסתיר מאיתנו מספר פרטים לאחר החשיפה, מה שמאוחר מדי ומיותר לחלוטין, אך זה לא פוגם בחווית הצפיה המהנה. האקשן המותח והמוצלח שלא מפסיק לקרות על המסך לאורך רוב הסרט בהחלט מוסיף.

לווטקינס מגיע קרדיט גם על מידה מסוימת של טוב-טעם – “הג’וב הצרפתי” הוא לא סרט עדין בשום צורה, ואת סיפורו הוא מספר באופן גס ודי גלוי, אך יש בו מסרים מעניינים על גזענות ואלימות משטרתית, כמו גם על מרד עממי, שמוצגים באופן לא חד-משמעי ונתון לפרשנות.

אידריס אלבה, “הג’וב הצרפתי” (באדיבות גלובוס מקס)

השורה התחתונה

“הג’וב הצרפתי” הוא סרט מתח-פעולה שמתחיל חלש אבל הופך מהנה לצפיה מאוד מהר, ונשאר כזה עד סופו. הסוף שלו חלש כמעט כמו ההתחלה, אך זה כבר פחות מורגש לאחר ששתי דמויות לא סימפטיות בעליל כמו בראייר ומייסון עוברות מעין טיהור ונהפכות לדמויות חיוביות יותר לקראת סופו, דמויות שאפשר אפילו לאהוב.

העלילה של הסרט מורכבת אך לא מסובכת יותר מדי, ומי שמחפש את הערך המוסף ימצא בסרט לא מעט אג’נדה שאפשר להתעמק בה גם אחרי שהסרט כבר נגמר, משהו שלרוב לא נוכל לומר על סרטים אחרים בז’אנר. ישנה, כמובן, גם יומרנות מסוימת בכך שבמאי בריטי משתמש בדמויות אמריקאיות כדי להציג ביקורת על התנהלות משטרת פריז ויחס הממשלה לבני-מיעוטים, אך הביקורת אינה חד-משמעית ומספיק מנוסחת כדי להיתפס כביקורת קבילה של מתבונן מהצד.

“הג’וב הצרפתי” איננו סרט חובה, אך הוא אפשרות טובה בינתיים כשאין הרבה אלטרנטיבות בקולנוע, ואם כמונו אתם רוצים לראות את זיו פניו של אידריס אלבה בפעולה, ולא רק לשמוע אותו מדובב חיות לדיסני, זאת כנראה תהייה ההזדמנות הכי טובה שלכם עד ל”סטארטרק: אל האינסוף“, שגם בו לא באמת נראה את פניו כיוון שהוא ילבש מסכת איפור בלתי-חדירה. ישנה כמובן האפשרות לראות את “לות’ר” שוב, אבל כמה אפשר?