תם ונשלם עידן. מדובר בתקופה קצרה במיוחד – ארבעה חודשים אורכה, אך נדמה כאילו הסופה געשה משחר האנושות, ותגעש עד לכליון הקוסמוס. קצת למעלה מארבעה חודשים עברו מאז שוחרר הטריילר הראשון ל”מכסחות השדים” (Ghostbusters) בתחילת מרץ ועד ליציאת הסרט למסכים, ובתקופה זו הספיק הטריילר לזכות בתואר המפוקפק של הטריילר הקולנועי השנוא ביותר ב-YouTube, וסרטון ה-YouTube התשיעי השנוא ביותר בכל הזמנים.
הטריילר נעמד במרכזו של עימות ועורר מאבקים בעלי אופי מגדרי מצד אחד, שמרני מצד אחר, עימות שהמשיך להסלים עד אשר כל עמדה לגבי הסרט שויכה, אוטומטית, לאחד משני מחנות מתלהמים, כמנהג כל מחלוקת שמתחילה ברשת. זאת עוד לפני שהסרט בכלל יצא. כעת, משזכינו לצפות בסלע המחלוקת, אפשר לנסות גם לדבר עליו בצורה יותר צלולה.
המכסחות
קריסטן וויג (Kristen Wiig) משחקת את ארין גילברט (Erin Gilbert), מרצה באוניברסיטת קולומביה בעלת רקע בחקר העל-טבעי, רקע שהיא התנערה ממנו כאקדמאית. לאחר שקורבן של פעילות על-טבעית פונה אליה לעזרה היא חוברת לחברת נעוריה, אבי ייטס (Abby Yates), אותה מגלמת מליסה מקארתי (Melissa McCarthy). בניגוד לארין, אבי לא נטשה את תחום העל-טבעי, וחוקרת אותו לעומק עם שותפה חדשה, מהנדסת מבריקה בשם ג’יליאן הולצמן (Jillian Holtzmann), אותה משחקת קייט מקינון (Kate McKinnon) המבריקה לא פחות.
אליהן מצטרפת פאטי טולאן (Patty Tolan), אותה משחקת לזלי ג’ונס (Leslie Jones), עובדת ברכבת התחתית בעלת ידע אנציקלופדי על ניו-יורק, שחוותה על בשרה מתקפה של רוח רפאים גם היא. יחד הן מנסות לחדור לנבכי הפעילות העל-טבעית שנראה כי גוברת בניו-יורק, לעסוק בציד-רוחות באופן מאורגן, ולפעול נגד כוחות מסוכנים שמאיימים לפגוע במרקם העדין של המציאות כפי שהיא מוכרת לנו.
![מכסחות השדים]()
מכסחות השדים (באדיבות פורום פילם)
הומור משובח עם מעידות
רק מלבחון את הנפשות הפועלות בסרט ניתן לראות ש”מכסחות השדים” הוא תבשיל שעשוי ממרכיבים מוצלחים – פול פייג (Paul Feig) שביים את הסרט, וכתב אותו יחד עם קייטי דיפולד (Katie Dippold), הוא תסריטאי ובמאי קומדיות מנוסה, עם רזומה שכולל את “פריקים וגיקים” ואת “מרגלת” שגילה את מליסה מקארתי למי שלא הכיר אותה עדיין. מקארתי עצמה שחקנית קומדיה נהדרת, כמו גם וויג, ג’ונס ומקינון. קייט מקינון היא גם אחת מהתגליות הגדולות של הסרט, בהתחשב בכך שמכל המכסחות, הטקסט שלה הכיל את כמות הפאנצ’ים הקטנה ביותר, אך היא גנבה את ההצגה שוב ושוב מכל האחרות.
בזמן שוויג ומקארתי הפגינו את ה”מוזרות” החברתית של הדמויות שלהן, כל אחת בדרכה, וג’ונס דאגה להיות וולגרית וקולנית כהרגלה, מקינון רצה עד הסוף עם דמות המהנדסת המופרעת, ללא מעצורים ועכבות, והראתה שמה שמכונה “משחק מוגזם” הוא נחלתם של המהססים. והיא לא מהססת, היא מאמצת את הטירוף, הולכת איתו לעומקים שהאחרות לא מתקרבות אליהם בכלל.
![קייט מקינון מתוך "מכסחות השדים"]()
קייט מקינון מתוך “מכסחות השדים” (באדיבות פורום פילם)
כל הדמויות בסרט, ללא יוצא מן הכלל, כתובות ומאופינות נפלא, ומדובר בתצוגת דמויות די רצינית – בכל סצנה ובכל סיטואציה אנחנו מכירים מישהו חדש, ונוצר בהדרגה הרושם (הלא מקרי) שניו-יורק היא, למעשה, עיר שמורכבת כולה מאנשים שהחליקו על הראש ולא ניסו לקום אפילו, שמורת-טבע למערכוני SNL שלא ישרדו בעולם האמיתי. הדמויות מוגזמות, אבל משתלבות בצורה מושלמת אחת בשניה ובעולם שכותבי הסרט בנו.
דמותו של קווין (Kevin) ראויה לציון במיוחד, בתור התגלית הגדולה השניה של הסרט, ספציפית התגלית שכריס המסוורת’ (Chris Hemsworth) הוא שחקן קומי מושלם. המסוורת’ נעוץ חזק בתוך טייפקאסט מאד מגביל – הוא בלונדיני, גדול ושרירי, ומשחק גיבורי פעולה משעממים. ההנחיה שלו ב”מכסחות השדים” הייתה פשוטה – להיות יפה כמו פסל שיש וחלול כמו בובת פורצלן. להיות יפה הוא כבר ידע, אבל גם בקומדיות בהן הוא שיחק עד רגע זה לא ראינו מופע כל כך מצחיק ונהדר ממנו.
ייתכן שהיה נסיון כלשהו לאמירה מורכבת סביב דמותו של קווין – אם גיבורי הסרט הוחלפו בגיבורות, מן הראוי גם להציג את דמות “המזכירה הסקסית” כגבר בלונדיני ושרירי. האמירה אכן נמצאת היכנשהו ברקע, אך כמו בשאר האמירות שמסתתרות בסרט, היא קצרה, רגעית, ולא נדחפת. קווין הוא בראש ובראשונה עוד כלי של היוצרים לגרום לנו לצחוק, והוא עובד פשוט נפלא.
![כריס המסוורת' מתוך "מכסחות השדים"]()
כריס המסוורת’ מתוך “מכסחות השדים” (באדיבות פורום פילם)
הבעיה של ההומור ב”מכסחות השדים” היא שהוא קצת מרושל מדי. כפי שקורה פעמים רבות לכותבים עם רקע עשיר בטלויזיה, פייג ודיפולד אוהבים מאד מילים. ולעתים קרובות הפאנצ’ים מצחיקים, אך לעתים ישנה גם נטייה להשמיע מילולית דברים שמתרחשים על המסך, אולי בנסיון להדגיש את ההומור, כשבפועל זה מסרס אותו מעט. ההומור ב”מכסחות השדים” הוא הומור מאד פיזי, עם רגעים של סלאפסטיק או פשוט בדיחות שנובעות מתוך משחק גופני טהור. זה לא מקרי, כיוון שחלק מהבדיחות קרו באימפרוביזציה. הדמויות בסרט מצליחות לגרום לנו לצחוק פשוט בשפת הגוף וההתנהגות שלהן.
כשהדמויות האחרות מתחילות לתאר את המתרחש, בנסיון מגושם להסביר לנו, הצופים, מה אנחנו רואים, זה גורם לצחוק המתגלגל לדעוך לכדי גיחוך עייף. וזה קורה לא פעם וגם לא פעמיים, אלא מספר רב של פעמים לאורך כל הסרט. הרגעים המבריקים באמת שורדים את פעולת החבלה הזאת, אך ישנן בדיחות שנהרגות ככה לחלוטין, ולא מתפקדות יותר, וזה מאד חבל, לאור המאמץ הרב של צוות השחקניות ליצור סביבה שלמה ומחבקת של אבסורד טוטאלי ומוחלט.
סיפור סתמי לסרט פעולה חלש
הבעיות הגדולות של “מכסחות השדים” היא שהסיפור שלו חלש, והוא סרט פעולה לא מאד מרשים. זו אולי טענה קטנונית מעט כלפי סרט שנתפס בראש ובראשונה כקומדיה על העל-טבעי, אך הסרט מנסה מאד להיות גם סרט פעולה, ורוצה להרשים אותנו ככזה – הטכנולוגיה של הגיבורות לא מפסיקה להשתכלל לאורך כל הסרט, עם נשקים וגאדג’טים חדשים שממשיכים להתפתח גם מעבר לציוד ה”קלאסי” של המכסחים הותיקים, וסצנות הלוחמה ברוחות הרפאים נהיות יותר ויותר גדולות וגורליות, עם קצב ואנרגיה של סצנות אקשן.
הן לא עשויות טוב במיוחד, ורוב מה שהן עושות זה להשוויץ באפקטים של הסרט. ולזכותה של הגראפיקה הממוחשבת של הסרט יאמר, שגם שונאי ה-CGI הגדולים ימצאו את הגראפיקה בסרט מרשימה. רוחות הרפאים ססגוניות, צבעוניות, מעוצבות נפלא ותמיד מרגישות מחוברות לעולם המופרע הזה. וזה שימוש נכון מאד בגרפיקה ממוחשבת, עד אשר לקראת סופו הסרט נהייה קרנבל אפקטים מיותר ולא מלהיב.
![מכסחות השדים]()
מכסחות השדים (באדיבות פורום פילם)
עם כל המוזיקה, הפיצוצים והנשקים הצבעוניים, עצוב לומר שהסרט נהייה פשוט משעמם. כל זה היה עובר מסך אם היה אכפת לנו ממש מהסיפור, אך אין בו שום דבר מושך או מרתק כל כך, והוא ממצה את עצמו אחרי כחצי סרט. בשביל קומדיה שעד לאותו רגע גרמה לנו לכאב בטן מרוב צחוק, זאת יריה-עצמית ברגל, אם לא ישר בראש.
העברת שרביט
אפשר לדון ימים על כך שרימייק לסרט כה אהוב כמו “מכסחי השדים” הוא נסיון ציני לרווחים גדולים על חשבון הנוסטלגיה שלנו, אך אין ספק שכל המשתתפים בסרט נהנו מאד מההפקה שלו, ומהערך התרבותי של המותג. בסרט השתתפו כל המכסחים המקוריים שעוד חיים, בתפקידים קטנים אך מוצלחים מאד, כולל אפילו הופעה קצרה של סיגורני ויבר (Sigourney Weaver).
הרפרנסים והופעות האורח שיקפו מהרבה בחינות את המצב של הסרט עצמו – בחלקים בהם הסרט היה טוב, הקריצות היו פנינים, ובחלקים בהם הסרט שיעמם, היו גם המחוות הללו מייגעות ומביכות. כך או כך, זו נקודה לזכות אותן המחוות, כי זה מעיד על כך שהן לא השפיעו על הסרט בפני עצמן, אלא ליוו אותו בחן, בשקט, מהצד.
יוצאת דופן לטובה הופעתו של דן אקרויד (Dan Aykroyd), שהגיע כבר בחלקים החלשים, והצליח לייצר רגעי קומדיה מעולים. הרגעים האלה, במיוחד המוצלחים, חיזקו את התחושה שישנה העברת שרביט – שיש “מכסחות שדים” חדשות בשכונה, ושהן לגמרי לגיטימיות. נכון, סביר מאד שבסופו של יום כולם חזרו הביתה עם צ’קים מספקים בכיס, אבל ברור היה שכל הנוכחים נהנו מאד בהפקה, וההנאה שלהם מתורגמת להנאה שלנו. והרי לשם כך התאספנו, בסופו של דבר.
![מכסחות השדים]()
מכסחות השדים (באדיבות פורום פילם)
לא ביזיון ולא קלאסיקה מודרנית
“מכסחות השדים” הוא לא הסרט המזעזע שפחדנו שהוא יהיה, ולא הישועה שלה קיווינו. הוא, למעשה, קומדיית קיץ די מוצלחת, שתקציבה גדול פי כמה מהתקציב איתו רגיל פול פייג להתמודד. לא נעשה שום נזק לזכרון ולנוסטלגיה, שכן כבודם של הסרטים המקוריים עדיין במקומם מונח (מה עוד שהסרט השני גם ככה לא היה מבריק). אם יש לסרט החדש ערך תרבותי, זה בכך שהוא עוד סרט שמרגיל אותנו לנשים כגיבורות בסרטי פעולה ו/או הרפתקאות.
![כריס המסוורת' מתוך "מכסחות השדים"]()
כריס המסוורת’ מתוך “מכסחות השדים” (באדיבות פורום פילם)
כשמסביב ישנם עוד טריילרים לעוד סרטים בהם נשים לוקחות על עצמן תפקידים שפעם נתפסו כ”גבריים”, אפשר להסתכל על “מכסחות השדים” ולומר בנוחות שזה פשוט לא משנה. אין עוד סיבה לדאוג מכך שזה פוגע ב”אותנטיות” של הסרטים, בין אם זה “מכסחות השדים”, “מלחמת הכוכבים”, “מקס הזועם” או סרט עם כריש רוצח – זה פשוט עוד סוג של גיבור(ה) שמופיע(ה) לנו על המסך, עוד וריאציה למה שאנחנו יכולים לראות.
חולשותיו של “מכסחות השדים” נבעו מהסיפור הלא-מוצלח ומהבימוי שקצת איבד כיוון לקראת הסוף. הדמויות? מצוינות אחת-אחת, וראויות גם לעוד סרט בקלות, בתנאי שההפקה תהייה יותר טובה ומאורגנת. הסרט לא נפגע מעצם העובדה שרוב הקאסט היה נשי, וגם לא באמת הרוויח מנשיותן. הוא הרוויח מהקאסט הספציפי הזה פשוט בשל היותו קאסט מוצלח של קומיקאיות טובות ומנוסות, שעבדו עם במאי שנתן להן חופש עצום להתפרע, וכשהן התפרעו על המסך – הרווחנו.
המסקנות מהסרט הן פשוטות – את מקינון והמסוורת’ נרצה לראות בעוד קומדיות, וכמה שיותר, ביחד או לחוד, ומי שהיה אחראי לטריילרים צריך לבחון כיצד הוא הצליח להציג את לזלי ג’ונס ומליסה מקארת’י כדמויות לא מצחיקות ומרגיזות, כאשר בפועל הן היו מבריקות לאורך רוב הסרט – לפחות עד שהסרט עצמו איבד את הכיוון.
ואגב, כדאי להשאר עד סוף הכתוביות. אמנם זה לא סרט של מארוול, אך יש צ’ופר קטן בסוף. ובניגוד לסרט מארוול, כתוביות הסיום לא מטפסות להן על סתם מסך שחור, אלא על סצנה שנבנתה במיוחד בשבילן, וגם היא מאד מוצלחת. את אופייה של אותה סצנה נציע לכם לגלות בעצמכם.
