במהלך שנת 2016 היו דיווחים רבים ברחבי ארצות הברית על ליצנים מפחידים שהסתובבו לצד כבישים בלילות. הדיווחים על הליצנים הלכו וגברו עם הזמן, עד שפתאום נעלמו לחלוטין. כל זה קרה במקביל לאירוע תקשורתי גדול הרבה יותר בארצות הברית – הבחירות לנשיאות. אותן בחירות בהן דונלד טראמפ ניצח את הילרי קלינטון. עם תום אחד ממירוצי הבחירות הטראומטים והמפלגים ביותר בזיכרון הקולקטיבי של המדינה, חלפה לה גם “מגפת הליצנים”.

האם היה קשר בין הדברים? ראיין מרפי (Ryan Murphy) ובראד פאלצ’וק (Brad Falchuk), יוצרי הסדרה “אימה אמריקאית” (American Horror Story), סבורים שכן. או, בכל אופן, שלקשר בין הדברים מעניין מספיק כדי לבסס עונה שלמה של הסדרה על זה, ששמה הוא “הכת” (Cult).

העלילה

בערב הבחירות לנשיאות ארצות הברית לשנת 2016, כל תושבי אמריקה יושבים במתח מול מסכיהם, צופים בתדהמה כיצד טראמפ מוביל ולבסוף מנצח בבחירות. המדינה בה המירוץ היה צמוד ביותר היא מישיגן, בה סיפור העונה מתרחש. במישיגן טראמפ ניצח את קלינטון במעט יותר מ-10,000 קולות, מספר זעום של מצביעים שהטו את הכף לטובתו.

שרה פולסון (Sarah Paulson), המשחקת בסדרה מתחילתה, מגלמת את אלי, שעולמה חרב עליה כאשר טראמפ מנצח בבחירות. היא נשואה לאייבי ומגדלת איתה ילד, והיא חוששת לעתיד המשפחה, עכשיו שטראמפ עלה לשלטון, לצד אנשים שמתבטאים בצורה נחרצת נגד נישואים חד-מיניים.

שרה פולסון מתוך “אימה אמריקאית”, עונה 7 (תמונה באדיבות yes)

הפחד מהסטטוס החוקי של משפחתה הוא לא כל מה שמסעיר אותה – לאלי היו פוביות, פחדים לא-רציונלים עוצמתיים, ששיתקו אותה לחלוטין. החמור מביניהם היה פחד מליצנים, אך הוא לא היה היחידי. כעת, כתוצאה מהזעזוע של הבחירות, הפוביות מתעוררות באלי מחדש ומתחילות לשבש את החיים שלה, הקריירה שלה, ואת הזוגיות שלה. אוז, ילדן של אלי ואייבי, מתחיל להביע עניין מטריד בקומיקס על ליצן-רוצח, מה שוודאי לא עוזר למצב.

אוון פיטרס (Evan Peters), גם הוא חבר בקאסט עוד ממהעונה הראשונה, משחק הפעם את קאי, נער שמוצא שחרור אדיר בנצחונו של טראמפ. הוא רואה עצמו כסוכן של פחד, פחד שיאפשר לחזקים לעלות ולהכווין את החלשים. את הפילוסופיה הזאת הוא מיישם על אחותו, ווינטר, אותה משחקת בילי לורד (Billie Lourd) מ”מלכות הצעקה”. ווינטר הייתה פעילה בקמפיין של קלינטון, והזעזוע מההפסד הותיר אותה חסרת אונים – קאי, כך נדמה, נהייה למצפן שלה בעולם הזה.

בין הפוביות של אלי לנצחון האידאולוגי של קאי, פעילות ליצנים מחרידה מתחילה להתרחש סביבם. האם אלה רק הזיות של אלי, או שמא באמת הליצנים האלימים מעלים הילוך בתעוזה שלהם? והאם קאי קשור אליהם ישירות, או שדרכי הפעולה שלו הולכות להיות שונות דווקא? אלה תעלומות שנצטרך לגלות יחד עם הדמויות של הסדרה.

עמדה פוליטית חד משמעית

אם אתם מסוג האנשים שלא אוהבים ש”דוחפים” להם פוליטיקה לבידור, “הכת” בוודאות איננה בשבילכם. אין אף יצירה אמנותית שאינה פוליטית במידה כזו או אחרת, אך “הכת” מאוד בוטה בפוליטיקה שלה, ומאוד אקטואלית. ראיין מרפי הצהיר מראש שהוא מתכנן להציג את שני הצדדים בעימות בצורה הוגנת, לכאורה, אך הוא גם יתמקד בלתת קול לאנשים שאיבדו את תחושת הבטחון שלהם כאשר טראמפ נבחר.

אם בהצגת עמדותיו של קאי ראיין רואה הצגה של שני הצדדים, ברור מאוד מה הוא חושב על הצד הזה. קאי הוא דמות קיצונית ומגלומנית, שלרוב הצופים יהיה קשה להזדהות איתה. יתכן שנראה צדדים יותר אנושיים שלו, אבל כרגע הוא נראה כמו ביריון האוחז באידאולוגיה הרסנית, שמצא תרוץ להתעלל באנשים הסובבים אותו.

אוון פיטרס מתוך “אימה אמריקאית”, עונה 7 (תמונה באדיבות yes)

ושלא תטעו, אלי היא לא לחלוטין דמות סימפטית. התקפי הפוביה שלה כה קשים וכה מוגזמים, שגם איתה קשה להזדהות. אבל במקרה שלה ישנה המשפחה שלה, רעייתה ובנה, שנפגעים ממצבה השברירי, ועשויים אכן להפגע עם חוקים מסוימים ישתנו לרעתן של משפחות חד-מיניות.

מרפי לא נוקט בעמדה מובהקת נגד טראמפ – הוא נוקט בעמדה מובהקת נגד תומכיו, לפחות הקולניים והמוחצנים יותר, “טרולי ה-4chan”, כפי שדמות אחת קוראת להם בפרק הפותח את העונה. אין פסול בכך שההפקה לקחה עמדה, עמדה לא מפתיעה לרוב יוצרי הקולנוע, אך צופים מסוימים זה עשוי להרתיח. צופים אחרים, מנגד, יזדהו עם הסדרה יותר, ואפשר להבין למה מרפי ופאלצ’וק החליטו לשרטט קו בחול.

האקטואליות הפוליטית של הסדרה גם היא פועלת לטובתה ולרעתה. אנחנו כבר מתחילים לשכוח מי זו ג’יל שטיין, המועמדת הירוקה לנשיאות, ובעוד שנה-שנתיים כבר בכלל לא יהיה לנו מושג מי היא. אך כיוון שבמישיגן היא לקחה 50,000 קולות שיכלו בקלות ללכת לקלינטון ולהטות את הכף לטובתה, היא רלוונטית. כמוה גם שאר המערכת הפוליטית של התקופה.

כמו ש”אימה אמריקאית: הכת” בחרה בעמדה פוליטית ספציפית כדי להביע את פחדן של אוכלוסיות מאוד ספציפיות, כך היא גם קיבעה את העמדה הזאת ברלוונטיות שלה. בעוד מספר שנים זו תהייה העונה הכי פחות רלוונטית או מובנת של “אימה אמריקאית”. היום? היא כנראה הקולעת ביותר לתחושת אימה אמיתית ומוחשית שמרגישות כרגע קהילות שלמות בארצות הברית, קהילות שחוששות לשלומן, לבטחונן ולעתידן.

לא מפחיד ממש אך מסקרן מאוד

אחד האלמנטים המרשימים ביותר ב”אימה אמריקאית” הוא הפתיח שלה. המנגינה המיוחדת שלו והדימויים שהוא מציג יפרו את שלוות נפשו כמעט של כל צופה. מלבד לפתיח המבריק, הסדרה לרוב לא מפחידה מדי. היא מבהילה במקרה הטוב, ולרוב גם זה לא יותר מדי. אף על פי כן, יוצרי הסדרה לעתים מצטיינים מאוד בתעלומות שהם יוצרים, וגם כאן זהו המצב.

אנחנו מזדהים עם אימתה הפוליטית של אלי, אך רובינו לא חשים בה, במיוחד מחוץ לארצות הברית. הליצנים המפחידים הם קלישאה שחוקה, וכיוון שלא חווינו על בשרינו “מגפת ליצנים”, גם הפרט הזה אינו מעורר אימה של ממש. אך כל הסיטואציה מסקרנת ממש.

ברור לחלוטין ששפיותה של אלי נפרמת בקצוות. אך כפי שכתב ג’וזף הלר, “זה שאני פרנואיד לא אומר שהם לא רוצים לתפוס אותי”, ואנו לא יכולים שלא לשאול את עצמינו – האם הליצנים אמיתיים? לא תמיד ולא בכל רגע שאלי רואה אותם, ובכל זאת, ישנן מספר סיבות להאמין שכנופיית ליצנים אכן קיימת, ושהיא מסוכנת הרבה יותר ממה שנדמה.

כמו כן, קאי ואלי הן דמויות שלא קשורות זו לזו כלל וכלל, אך יש להן מספר נקודות השקה, פשוט מכיוון שהם גרים באותו אזור. נקודות ההשקה האלה גוברות כבר בפרק הראשון, וכנראה ימשיכו להסלים בפרקים הבאים. העולמות ההפוכים שלהם נראים כמתנגשים זה בזה בהילוך איטי, ולצפות בהתנגשות עשוי להיות מרתק.

בשורה התחתונה

“אימה אמריקאית: הכת” היא לא סדרה לכולם. נכון, כל הסדרות הן “לא לכולם”, אך “הכת” עושה מאמץ מיוחד למשוך קהלים מסוימים, מה שמדיר קהלים אחרים מנגד. אם אתם שייכים לקהלים המושמצים, אולי העונה הזאת היא לא בשבילכם. מצד שני, העלילה תיקח עוד כמה פניות לא צפויות כנראה, אז אולי כדאי להישאר לראות לאן זה יתפתח. יכול מאד להיות ש”הכת” תהייה פחות מפלגת משנדמה בהתחלה.

אם צפיתם בכמה עונות בודדות של “אימה אמריקאית” או לא צפיתם בכלל, ואתם תוהים מאיזו עונה להתחיל, אז תתחילו מזאת, חד משמעית. לא כי היא צפויה להיות הטובה ביותר או המושכת ביותר, אלא כי ככל שתדחו אותה יותר היא תהייה פחות ופחות מעניינת ומובנת. עכשיו, פחות משנה מאז הבחירות וכשנושאים רבים שרלוונטים לבחירות עדיין נמצאים בשיח הציבורי, העונה הזאת היא הכי טובה שהיא עצמה אי פעם תהייה.

הסדרה משודרת מידי יום ראשון בשעה 22:00 בערוץ yesOh ובכל עת לאחר מכן ב-yesVOD.

ניו-יורק היא אחת הערים המגוונות ביותר בעולם, לפחות בתודעה שלנו כצרכנים של קולנוע וטלוויזיה. עיר של זוהר ופשע; עיר של אומנות ושכונות מצוקה; עיר בה הזדמנויות מתחילות ונפסקות בפתאומיות אלימה. אך אחד מסמלי הזוהר של העיר היא כיכר טיימס, היכן שנפגשים הרחובות 42 וברודווי.

הכיכר, על מסכיה הענקיים ואורות הניאון הזוהרים שלה, מככבת כמעט בכל סרט וסדרה על התפוח הגדול. אך לא תמיד היא הייתה המקום האהוב והיוקרתי שהיא היום. פעם, בתקופה בה היא כונתה “הצמד” (The Deuce), על שם הרחובות הנפגשים, היא הייתה המקום הכי טוב בעיר לשכור חברה ללילה.

מגי ג’ילנהול (Maggie Gyllenhaal) מ”דוני דארקו”, “המזכירה” ו”האביר האפל” וג’יימס פרנקו (James Franco) מ”127 שעות” ו”כוכב הקופים: המרד” מגלמים דמויות הנמצאות בלב המדמנה הזאת. יוצר “הסמויה” דיוויד סיימון (David Simon) מספר בעזרתם כיצד תעשיית הפורנו המקומית צמחה, והוא לא רוצה שתהנו מזה. לפחות לא מהצד הפורנוגרפי.

סדרה זו אינה מיועדת לילדים וגם הביקורת מטונפת, אז אל תקראו אם אתם לא בגיל המתאים

העלילה

מגי ג’ילנהול משחקת את קנדי, זונה עצמאית הפועלת בכיכר טיימס בשנות ה-70. כזונה העצמאית היחידה באזור, היא צריכה להתמודד לפעמים עם לקוחות לא נעימים, מבלי שיהיה סרסור שיגן עליה. אך בלי סרסור, היא גם לא צריכה לחלוק את הכסף, ולא צריכה להתמודד עם הסכנה הטמונה בסרסור לא מרוצה.

ג’יימס פרנקו משחק את ויני, ברמן שעובד בשתי עבודות, שבעה ימים בשבוע, כדי לקיים בקושי את משפחתו. אשתו בוגדת בו באופן עקבי, את ילדיו הוא לא רואה ערים אף פעם, ואחיו התאום פרנקי, אותו גם מגלם פרנקו, חייב כסף רב מהימורים לחצי מהגנגסטרים בעיר – גנגסטרים שבאים שוב ושוב אל ויני, בידיעה שהאח ה”מסודר” מבין השניים ישלם את החובות של אחיו המהמר.

בנוסף לחייהם הפרטיים והמקצועיים של קנדי וויני, אנו נחשפים לרשת שלמה של דמויות הפועלות סביב הכיכר – אנו מכירים את הסרסורים הפועלים באזור, את הזונות שלהם, את הלקוחות שלהן, הקבועים והמזדמנים, ואת השוטרים שלא אוהבים את הסרסורים, אך לא מתאמצים יותר מדי להתעסק אתם.

זנות זה לא סקסי

בין מגוון הדמויות והסיפורים של הזונות של “הצמד”, אנחנו חווים זנות שאינה אופיינית ל-HBO – אין בה שום זוהר, שום חן, שום ארוטיות. הזונות של כיכר טיימס אינן דוגמניות חושניות המסתערות על גיבורי הסדרה ברצון עז לענג אותם, הן הגיבורות עצמן. והחיים שלהן אינם פשוטים, בלשון המעטה.

“הצמד” מציגה זונות עייפות, שחוקות ולא מאושרות. הן נשים שיודעות למה הן נכנסו, בערך, לפחות בהתחלה, ויש להן מידה בריאה של ציניות והומור שחור כדי לשמור על שפיותן. אך זו אינה עבודה ככל העבודות – לא “נשים חזקות ששולטות בגופן” ולא נעליים. במקרה הטוב גופן בידי הסרסורים, שרוצים לשמור על ה”סחורה”. במקרה הרע הלקוחות עושים בהן כרצונם, ורצונות אלה יכולים להיות נוראיים.

הזונה היחידה שאפשר לומר שהיא אותה זונה חזקה מיתולוגית היא קנדי, דמותה של ג’ילנהול, אך חייה רחוקים מלהיות פשוטים. את הכסף שהיא מרוויחה היא שולחת לאמה, המגדלת את בנה של קנדי בשבילה, בן אותו היא רואה לעתים רחוקות.

מגי ג’ילנהול מתוך “הצמד” (תמונה באדיבות HBO)

וזה לא עוצר בזונות עצמן. הרעיון של להציג את תעשיית הזנות כלא סקסית שזור בכל הפרק הראשון. כמעין ניסיון מכוון לנתץ את המסורות הנושנות של HBO, אנחנו רואים מספר פינים הרבה לפני שאנחנו רואים שדיים, כמו סוג של הצהרה מצד סיימון ופלקאנוס, היוצרים: אם שמעת “פורנו וזונות” ובאת לראות ציצים, אתה לא בסדרה הנכונה, חביבי.

זה לא הכל סבל וזונות, כמובן. יש יותר מדרך אחת להרוס לנו את ההנאה ממין, אחרי הכל.

מין כאמצעי שליטה

“הצמד” לא סקסית, אבל היא מאוד מינית. העיסוק במין ובמיניות נוגע בכל האספקטים שלה, בעיקר במיניות לא בריאה וביחסי כוחות בעיתיים. כסדרה שנכתבה על ידי תסריטאים שנמנים בין תסריטאי הטלוויזיה הטובים ביותר אי פעם, היא לא מוותרת על הרעיונות שלה בקלות, שנשזרים בכל סצנה ובכל סיפור.

אנו רואים את ויני, שמערכת היחסים שלו עם אשתו קורסת, וגם לו יש יד בדבר; אנחנו רואים כיצד הבר בו הוא עובד מתחיל למשוך עוד לקוחות כשהוא דורש מהעובדות לבוא בלבוש צמוד וחושפני יותר; אנחנו רואים סטודנטית ששוכבת עם המרצה שלה, נערה משכילה שרואה טוב מאוד את יחסי הכוחות ומנצלת אותם לטובתה דווקא; ובין כל הדמויות שבסדרה, אין מערכת יחסים תקינה אחת אפילו. לא באמת.

אחד הדברים הבולטים הוא הקלות שבה אנחנו נחשפים לכמות כה גדולה של דמויות, ולומדים להכיר אותן ולהתעניין בהן. בניגוד ל”סמויה”, שפרקיה הראשונים מתישים אותנו בגלל כמות המידע שמציף אותנו, דווקא הפרק הראשון של “הצמד”, שאורכו שעה ועשרים, אגב, מאוד ברור וקל למעקב. ההופעות הכובשות של ג’ילנהול ושל פרנקו, שהוא שחקן נפלא כשהוא לא סתם משתטה, נותנות לנו שתי נקודות חזקות להישען עליהן, ושאר הסיפורים נרקמים סביבן. וזה פשוט עובד.

בשורה התחתונה

“הצמד” היא סדרת דרמה מורכבת עם אינספור חלקים נעים, שמצליחים לנוע יחד בהרמוניה למרות מספרם, כפי שלמדנו לצפות מיוצרה דיוויד סיימון. מידי פעם היא קשה ואפילו אכזרית, אבל גם אנושית מאוד, ועוסקת בכובד ראש בנושאים שהיא מציגה.

מצד אחד, “הצמד” מציעה ביקורת חברתית נוקבת על ממסד הזנות, אחד הנושאים שהפך לנקודת התורפה של HBO כרשת. מצד שני, היא דרמה תקופתית נפלאה בעיצובה וסדרת מופת לכל דבר ועניין. בין אם אתם מוצאים בה הנאה לבין אם היא גורמת לכם לאי נוחות, “הצמד” מרתקת לכסא ולמסך, והנושאים בהם היא עוסקת עשויים להפוך אותה לסדרה שהיא חובה לצפיה.

לסדרה “הצמד” 8 פרקים בסך הכל, כאשר פרק הפיילוט כבר זמין לצפיה בשירות סלקום TV. שאר הפרקים יגיעו החל מה-18.9 מידי יום שני, בשידור צמוד לארה”ב.

מעריצי “מלחמת הכוכבים” (Star Wars) חסרי מנוח לאחרונה – תחילה שמענו דיווחים על בעיות בסט הצילומים של הסרט על האן סולו, שצפוי לצאת בקיץ 2018. לאחר מכן אושר שבמאי הסרט פוטרו, והוחלפו ברון הווארד הבטוח-אך-משעמם.

קריאה נוספת: משבר בהפקה של האן סולו: הבמאים התחלפו במהלך הצילומים

לפני שבוע הגרזנים של דיסני הכו שנית בסדרת סרטי המד”ב המצליחה – קולין טרבורו (Colin Trevorrow), במאי “עולם היורה”, פוטר מצילומי הפרק התשיעי, שאמור לחתום את הטרילוגיה הנוכחית בסאגת הסקייווקרים. במשך מספר ימים הייתה דממה מצד דיסני בנושא, עד שגורם פנימי אנונימי דיווח שטרבורו פוטר, לכאורה, בגלל שהוא קיבל מוניטין של במאי שקשה לעבוד איתו מאז “עולם היורה” ו”הספר של הנרי” משנה שעברה.

מרגע שטרבורו פוטר, עלו שאלות רבות לגבי עתיד הסרט. ודאי שדיסני לא תשאיר את פרק 9 מחוץ לתמונה, אך מי יביים אותו? רבים הצביעו על ראיין ג’ונסון (Rian Johnson), הבמאי והתסריטאי של “אחרוני הג’דיי” (The Last Jedi), הפרק השמיני שצפוי לצאת בעוד מספר חודשים. הם היו בכיוון, אבל פספסו בפרק, כי מי שנבחר לבסוף הוא ג’יי ג’יי אברהמס (J.J. Abrams).

אברהמס, כזכור, ביים את “הכוח מתעורר” (The Force Awakens), הפרק השביעי בסדרה, שיצא ב-2015 והיה מיד לאחד מהסרטים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. באתר הרשמי של “מלחמת הכוכבים” הוכרז שאברהמס יכתוב ויביים את הסרט התשיעי. נראה שעליו דיסני סומכת בעיניים עצומות כבמאי ש”נוח” לעבוד איתו.

“ב’כוח מתעורר’ ג’יי ג’יי נתן את כל מה שיכלנו לקוות לו, ואני נרגשת מכך שהוא חוזר לסגור את הטרילוגיה שלנו“, הודיעה נשיאת לוקאספילם (Lucasfilm) קת’לין קנדי (Kathleen Kennedy).

הפרק התשיעי של “מלחמת הכוכבים” צפוי לעלות למסכים ב-20 בדצמבר 2019. שמו המלא של הסרט ייחשף, כנראה, במהלך אותה השנה.

בחודשים האחרונים סטיבן קינג מככב בכותרות: סדרה חדשה ל”הערפל” (The Mist), סרט של “המגדל האפל” (The Dark Tower), סדרה על “מר מרצדס” (Mr Mercedes), ועיבוד קולנועי חדש לאחת מהיצירות הבולטות ביותר של סופר האימה הגדול: “זה” (It).

הספר המקורי והעיבוד הטלויזיוני משנות ה-90 עזרו לקבע אצל הדור הנוכחי את הדימוי של הליצן כדמות מפלצתית. פחד מליצנים אינו חדש, אך מזה קרוב ל-20 שנה כבר אי אפשר להתייחס למקצוע הבידור הזה ברצינות מבלי להיזכר בטים קרי בתפקיד פניווייז.

האם עיבוד חדש, 27 שנים אחרי (מספר שאינו מקרי), באמת מתפקד?

העלילה

ביל הוא נער צעיר המתגורר בדרי, עיירה לא גדולה במדינת מיין בארצות הברית. אפשר לומר על ביל שהוא נער רגיל יחסית – בחור נורמטיבי עם חברים נורמטיבים, כאלה שאוהבים לעשות את כל הדברים שנערים בשנות ה-80 אהבו לעשות. הם רוכבים על אופניים, יוצאים לטיולים, ומתחילים אפילו להתעניין בבחורות בגיל 13 מלא השינויים. אבל משהו אחד בביל שונה מהרגיל – אחיו הקטן, ג’ורג’י, נעדר. רק שבדרי, זה לא חריג כל כך.

בדרי הקטנה נעדרים לא מעט ילדים. ילדים ובני נוער. והמבוגרים? נדמה שהמבוגרים יותר כועסים ממודאגים. לא ברור לאף אחד לאן נעלמים הצעירים של דרי, אבל ביל לא יוותר עד שהוא יגלה מה קרה לאחיו. הוא וחבריו – ריצ’י, אדי, סטנלי, בן, בברלי ומייק – משתפים פעולה כדי למצוא מה קרה לג’ורג’י ולשאר הילדים.

ה”לוזרים”, כפי שהם קוראים לעצמם, יודעים רק דבר אחד – כמעט כל אחד מהם ראה חזיונות אימה מזעזעים, סיוטים שקרמו עור וגידים, שאת כולם מחבר ליצן שטני בשם פניווייז, הליצן המרקד. ופניווייז הוא חלק מרכזי מדרי לא פחות (ואולי אף יותר) מתושביה, מבניה ומוסדותיה.

ילדים נהדרים

השאלה הראשונה שנשאלת תמיד כשאת גיבורי הסרט משחקים ילדים היא “נו, איך הם?”, והתשובה היא שהילדים בסרט פשוט נפלאים. בתור שחקנים צעירים ולא מוכרים, ללא הרבה הזדמנויות להופיע לפני כן בקולנוע, כמעט כל אחד מהם, ללא יוצא מן הכלל, כובש. בולט במיוחד ביל, כמובן, אותו משחק ג’יידן ליברהר (Jaeden Lieberher).

ג’יידן הופיע כבר ב”הסקס של מאסטרס”, ואף שיחק את הנרי ב”הספר של הנרי”. ב”זה” הוא הראה חד משמעית שהוא יכול להחזיק תפקיד ראשי על כתפיו. ביל מראה את כל האיכויות שמנהיג צעיר צריך להראות – הוא נחוש, אמיץ, נאמן לחבריו, אבל גם צעיר ולא לחלוטין יודע איך להתמודד עם מצבי קיצון. למזלו, הוא לא לבד.

לצידו נמצאים בן ובברלי, או בוו בקיצור. שלושתם הם למעשה הגרעין הקשה של החבורה, כאשר בן משכיל מהרגיל לגילו, ובברלי, בתור הנערה היחידה בחבורה, מביאה איתה משהו חדש לחייהם של הנערים האחרים – גם מהצד הרומנטי, וגם מהזווית המיוחדת שיש לה לעולם, כאישה צעירה שמתבגרת מהר מדי בעל כורחה.

ריצ’י ואדי גם הם בולטים מאד. ריצ’י אמנם לא מרגיש מרכזי לעלילה ברוב הסרט, אבל הוא ה”לוזר” הכי בולט ורועש מכולם. משחק אותו פין וולפהארד (Finn Wolfhard), ששיחק את התפקיד הראשי בעונה הראשונה של “דברים מוזרים“, והוא בדמות ריצ’י מכניס לחבורה רוח חיים שהופכת אותה לחיה ואמיתית יותר.

אחד מהדברים שהופכים את חבורת ה”לוזרים” לאמינה וכיפית זה שהם מדברים כמו חבורה של בנים בני 13 – כלומר, מנבלים את הפה בכל הזמנות שיש להם, עכשיו שהם גילו עולם מופלא של קללות ודימויים מיניים. ריצ’י, כך נדמה, הוא כוח החלוץ של השפה החדשה, וקשה לי להזכר בסרט בו ראיתי ילד עם פה כל כך מטונף. ויחד עם אדי ההיפוכונדר, שמפחד לחלות ולמות מכל שטות, הם מתפקדים כצמד קומי מצוין.

מייק וסטנלי, אבוי, הם החוליות החלשות. לכל האחרים יש מקום בדינמיקה קבוצתית ברורה – ביל, בן ובברלי נמצאים בסוג של משולש אהבה מגושם; אדי וריצ’י רבים כל הזמן; וכולם ביחד חבורה מאד מגובשת. סטנלי גם הוא חלק מהחבורה המקורית, אבל הוא לא משתלב כל כך באף דינמיקה. הוא יהודי, לפני בר-מצווה, ונדמה שיש כאן הזדמנות להיכנס לזה, אך אין ביטוי של ממש לדת ולתרבות ממנה סטנלי בא.

מתוך הסרט “זה” (באדיבות גלובוס מקס)

מייק, מנגד, הוא הנער השחור היחידי בחבורה, ונדמה שבכל הסרט. הוא גם לא גר בדרי עצמה, עיירה שהיא לבנה לחלוטין, כך נראה. הוא חי ועובד מחוץ לדרי, בחווה, ומביא לדרי בשר שמשפחתו מגדלת ומוכרת. בתחילת הסרט הוא מקבל זמן מסך רב, אך מלבד חשיפה של סיפור הרקע שלו, גם לו אין השפעה של ממש על העלילה. הוא חובר ל”לוזרים” ובכך נגמר העניין.

מלבד היותם “היהודי” ו”השחור”, לא נראה שיש לסטנלי ולמייק הרבה מה לעשות בסרט. בהתחשב בכך שהסרט שינה הרבה מאד דברים מהספר, אפשר היה לקחת עוד צעד קדימה ולהעלים את שני הילדים מהסיפור. הסרט וה”לוזרים” היו מהודקים יותר, ומתפקדים יותר טוב במסגרת הזמן המצומצמת שניתנה להפקה.

אבל כל הילדים, כולל ולעתים במיוחד מייק וסטנלי, סובלים מאד מהזוועות שמתרחשות בדרי. הם חווים אותן בצורה קשה, ולא מקבלים שום עזרה מהמבוגרים. למעשה, המבוגרים הם חלק מהבעיה.

את ההורים של רוב הילדים איננו רואים. אלה שכן מופיעים נעים בין כועסים יותר מדי למחרידים בנזק הפיזי והנפשי שהם גורמים לילדיהם. המבוגרים לא מודעים לפניווייז, הם לא קשובים לצרכים של הילדים, ויש שיגידו שהם הגורמים לכוח שלו – פניווייז מצליח לפגוע בילדים כי ההורים לא מתפקדים. או שמא ההפך הוא הנכון? הוא גורם להורים לא לתפקד?

אין תשובה לשאלת הביצה והתרנגולת הזאת, אבל ברור שלסרט יש מסר-סמוי-לא-כל-כך-סמוי – ילדים מוזנחים הם ילדים שנמצאים בסכנה מתמדת. אם המבוגרים לא יהיו מעורבים בחייהם, הם יפגעו, ולעתים באופן קטלני.

מרוב הבהלות אין מתח

ומה על “זה” עצמו, הכוח האימתני שמאיים על הילדים בדמות ליצן? ובכן, זה קצת מורכב יותר.

“זה” אינו ליצן. מה הוא “זה”, בעצם? ניתן לכם לגלות (בערך) בספר, או בסרט הישן, או בסרט ההמשך לחידוש הזה שצפוי לצאת. הליצן פניווייז הוא רק אחת מהצורות ש”זה” לובש, אך היא הצורה העקבית ביותר.

בסרט הטלוויזיה מ-1990 הדימוי של “זה” כליצן התקבע כהרבה יותר נפוץ משהוא היה בספר. הסיבה לכך הייתה הפקתית, כמובן, כי אז היה קשה יותר להראות על המסך מצורעים משכנעים ואנשי זאב אמינים, וגם כי טים קרי שיחק פניווייז כל כך מבעית, שחבל היה לא לנצל את הפוטנציאל שלו עד תומו.

בעקבות הסרט, כולנו מכירים את “זה” בעיקר בתור ליצן, והסרט החדש דובק בליצנות הזאת. ביל סקארסגארד (Bill Skarsgard), אחד מהבנים הרבים של סטלאן סקארסגארד מ”ת’ור”, שכמעט כולם משחקים בקולנוע, עושה עבודה מצוינת עם פניווייז. הביצוע שלו לפניווייז מאוד “חמוד”, ולמרות שרואים שהוא קריפי, הוא גם ילדותי ומטופש בחלק מהמקרים, בניגוד לקרי שהיה שטני ללא הפסקה. ההופעה שלו בסרט מצוינת.

מתוך הסרט “זה” (באדיבות גלובוס מקס)

בנוסף, הוא מופיע לעתים קרובות בתור יצורים שונים, לא רק בתור ליצן, אך מכיוון שכולנו מצפים לראות ליצן, הוא הרבה יותר ליצן משהוא היה בספר. כשלעצמו זה לא דבר רע, אך לראות את “זה” כישות מאיימת בעלת מאה פרצופים יכל להיות מרשים יותר, ושהליצן ישאר ברירת המחדל שאליה הוא חוזר בסוף.

גם בעזרת חומר המקור וגם בעזרת ההפקה עצמה, הדימויים והאירועים המפחידים בסרט נפלאים. תחושת האימה האמיתית שהוא גורם לה מחלחלת לעצמות. ואז הסרט הורס הכל, שוב ושוב ושוב ושוב.

רוב סרטי האימה כיום סובלים ממחלת ההבהלות, שוטים קצרים ופתאומיים בהם משהו קופץ וצועק, מלווה בצליל חד ורועש. ההבהלות האלה עובדות לפעמים, ולפעמים פחות, אבל הן אף פעם לא מפחידות. הן רק מבהילות. והן פורקות לחלוטין את המתח.

כאשר אדי, למשל, נפגש עם מצורע, הוא מבועת – אדי מפחד מכל המחלות שקיימות, ועוד מכמה שהוא עצמו המציא, או אמא שלו המציאה לו. הפגישה עם המצורע משתקת אותו לחלוטין, והאימה שלנו מלחזות בילד צעיר פוגש מבוגר חולני ומסוכן אימתנית לחלוטין.

אך מיד לאחר מכן יש כמה הבהלות, המתח נפרק, ואנחנו כבר לא חשים בתחושת האימה החזקה הזאת. אולי, בצורה כזאת, הסרט מונגש לקהל רחב יותר, שלא מוכן לתחושת אימה חזקה מדי, אך בהתחשב בכך שמדובר בסרט שמגדיר את עצמו בגאווה כסרט אימה, שמבוסס על אחד הספרים המפחידים ביותר שנכתבו אי פעם, זה מאכזב מאד.

לא כיף לראות סרט שנכשל במטרה שלו. כואב הרבה יותר לראות את הפוטנציאל המבוזבז. צוות התלבושות והתפאורה, יחד עם סקארסגארד עצמו, עשו עבודה כל כך טובה בלבנות אימה ומתח, חבל שצוות הסאונד והעריכה החריב להם הכל.

בשורה התחתונה

“זה” הוא סרט אימה לא מפחיד, שזה תמיד מאכזב. אבל הוא סרט מצוין על חבורה של ילדים שמתמודדת עם קשיים אמיתיים, קשיים שרק הם יכולים להתמודד איתם. הסרט מספר סיפור טוב, בצורה טובה, עם שחקנים טובים שמגלמים דמויות טובות. לעתים נדמה שכל סיפור האימה של הסרט כמו מפריע לנו לחוות את הילדים הנהדרים, שיכלו להתמודד עם אותם קשיים גם בלי ליצן דמוני.

בסופו של דבר, זה סרט טוב לאוהבי סטיבן קינג, ולאוהבי סרטי אייטיז על ילדים. אבל אם חיפשתם את האדפטציה המושלמת ל”זה”, אז זה לא זה. קרוב, אבל לא שם.

ליונסגייט (Lionsgate) הודיעה שהסרט השלישי בסדרת “ג’ון וויק” (John Wick) ייצא בעוד שנתיים, ב-17 במאי 2019. שמו של הסרט באנגלית יהיה John Wick: Chapter 3, בדומה לסרט השני, שגם הוא תואר כ”פרק”.

קריאה נוספת: ביקורת סרט: ג’ון וויק 2 – קיאנו עצוב, אנחנו נהנים

עם צאת הסרט השני בתחילת השנה הנוכחית “ג’ון וויק” הפך למותג חזק מאד. יוצרי הסרטים צ’אד סטאהלסקי (Chad Stahelski) הבמאי ודרק קולסטאד (Derek Kolstad) התסריטאי עובדים כבר על סדרה שנקראת “הקונטיננטל” (The Continental), שתתמקד ברשת המלונות בהם מתנקשים משתמשים כבסיס הפעילות שלהם.

ישנו סיכוי שקיאנו ריבס (Keanu Reeves), המגלם את וויק עצמו, יופיע בסדרה להופעת אורח, אך היא לא תהייה עליו. מה שבטוח הוא שהוא יככב ב”ג’ון וויק 3″. אמנם לא הוכר עדיין סופית מי יכתוב ויביים את הסרט השלישי, אך קשה להאמין שסטאהלסקי וקולסטאד לא יאיישו את העמדות שלהם.

סטאהלסקי בא מעולם הפעלולים, מה שמשפיע על כוריאוגרפיית הקרבות הססגונית של סרטי “ג’ון וויק”. למעשה, הוא היה הפעלולן של ריבס בסרטי “מטריקס”, לצד דיוויד ליטץ’ (David Leitch), שהשתתף בבימוי הסרט הראשון בסדרה, ביים לאחרונה את “פצצה אטומית” (Atomic Blonde) בכיכובה של שרליז ת’רון, ומביים את “דדפול 2” שצפוי לצאת בשנה הבאה. צמד הפעלולנים הגיע רחוק מאוד מתפקידם הזוטר יחסית בהיררכיה הקולנועית.

אנחנו חיים בתקופה הטובה ביותר שהייתה אי פעם למי שרוצה לראות את יצירות הפנטזיה והמד”ב האהובות עליו על המסך. כבר בתחילת שנות ה-2000 טרילוגיית “שר הטבעות” כבשה אותנו בסערה, ולאחר מכן סדרת “הארי פוטר” הסעירה מיליוני צופים, גם את אלה שדילגו על הספרים. כעת “משחקי הכס” שולטת במסך, ומושכת אחריה אדפטציות פנטזיה נוספות לטלוויזיה, כגון “אלים אמריקאים“.

בהוליווד וברשתות הטלוויזיה רואים כעת שתכני הפנטזיה הם כבר לא רק מלודרמות עם קצת אקשן לבני נוער. אלה שוברי קופות וסדרות פריים-טיים, והספרים עליהם הם מבוססים שוכבים על המדף ומחכים לתת השראה לעוד ועוד יוצרי קולנוע וטלוויזיה. חלקן, כמובן, כבר בשלבי הפקה. הנה כמה אדפטציות פנטזיה שבהחלט כדאי לצפות להן.

מחזור כישור הזמן – הסדרה שאפילו המוות לא יכל לעצור

בין קוראי פנטזיה מודרנים ישנה הסכמה ש”שיר של אש ושל קרח”, הסדרה עליה מבוססת “משחקי הכס”, היא קלאסיקה מודרנית בז’אנר. לא במקרה דווקא “משחקי הכס” הפכה לסנסציה טלויזיונית. אך ישנה סדרה נוספת שהשפיעה על קוראיה לא פחות: “מחזור כישור הזמן” של רוברט ג’ורדן המנוח.

סדרת “מחזור כישור הזמן” (Wheel of Time) מתרחשת בעולם פנטזיה עשיר ומפותח, שסבל מלחמות איומות לאחרונה. המלחמות נגרמו כתוצאה מכך שאדון האופל, אויבו המושבע של בורא העולם, נמלט מהכלא שלו. העלילה של “מחזור כישור הזמן” יכלה להיות סיפור אפי פשוט, על נער כפרי שמגלה שגורלו הוא להביס את אדון האופל, אך ג’ורדן לוקח את העלילה למקומות מורכבים ועמוקים בהרבה, בסדרה של 14 ספרים עבי כרך.

בשל בריאותו הקלוקלת של ג’ורדן, רבים חששו שהוא לא יספיק לסיים את הסדרה לפני מותו. ואכן, הוא נפטר לפני שהספיק להוציא לאור את הספר ה-12, שאמור היה להיות האחרון. אך סופר הפנטזיה ברנדון סנדרסון נרתם לסיים את הספר עם הערותיו ורישומיו של ג’ורדן. הספר היה עצום, וחולק על ידי סנדרסון לשלושה, ובכך נחתמה אחת מסדרות הפנטזיה הגדולות ביותר בכל הזמנים.

מתוך סדרת ספרי “מחזור כישור הזמן”

שיחות על אדפטציה לטלוויזיה או לקולנוע התחילו עם ג’ורדן עוד בשנת 2000. הפרויקט היה בלימבו הפקתי מאז, עובר אולפנים וידיים, כפי שקורה עם פרויקטים כאלה לעתים קרובות. לפני כשנה יצאה הודעה שהפקת סדרת טלוויזיה תחל בקרוב, וב-20 באפריל האחרון הודיעה סוני שהיא תפיק את הסדרה, ושיש כותב ומפיק בפועל שעובד עליה בימים אלו ממש. יש למה לצפות.

רשומות קוטל המלך – הדבר הגדול הבא בעולם הפנטזיה

פטריק רותפס הוא סופר צעיר יחסית וחדש יותר בתחום, לפחות באור הזרקורים. מה שדחף אותו למרכז הבמה היה ספר הפנטזיה המופתי “שם הרוח” מ-2007.

“שם הרוח” מספר למעשה סיפור בתוך סיפור. היסטוריון נודד שמותקף על ידי שדים דמויי עכביש ניצל על ידי בעל פונדק מסתורי. ההיסטוריון מבין שבעל הפונדק הוא קוות’, גיבור ונבל אגדי, זמר נודד שלחייו משויכות הרפתקאות לרוב, אך גם פשע חמור – כי קוות’ רצח מלך, לפי מה שמספרים.

ההיסטוריון מעוניין לתעד עת חייו של קוות’, לספר את סיפורו האמיתי והמדויק, והלה מסכים בסוף, בתנאי אחד – הוא יספר את סיפורו שלושה ימים, לא פחות ולא יותר, ובסופם ההיסטוריון יעזוב אותו לנפשו. הספר הראשון, “שם הרוח”, הוא היום הראשון של הסיפור. וקוות’ מספיק לספר הרבה מאוד ביום אחד.

“פחדיו של האדם החכם”, ספר ההמשך, יצא ב-2011, ומתאר את היום השני של הסיפור. “דלתות האבן” צפוי להיות הספר השלישי, בו קוות’ יסיים את סיפורו, ובו נגלה את כל קורות חייו עד לרגע בו הוא הגיע לפונדק. לפי דבריו של רותפס, זה יסיים את קו העלילה הזה, מה שמרזמז שרשומות קוטל המלך עשויות להמשיך גם אחרי הטרילוגיה הראשונה.

ב-2013 רצתה פוקס להפיק סדרת טלויוזיה, אך לא צלחה בזה, והזכויות חזרו לרותפס. כעת חברת Lionsgate לקחה על עצמה את העבודה, במטרה להפיק סרט, סדרת טלוויזיה ומשחק מחשב. על הפקת הסיפורים הללו הוצב לין-מנואל מירנדה, היוצר של המחזמר “המילטון”, מה שיבטיח שסיפורו של קוות’ יהיה מוזיקלי כנדרש.

אמבר – לוחמים אל-מתים מעולמות מקבילים

רוג’ר זילאזני היה סופר פנטזיה ומד”ב שחי ופעל בסוף המאה הקודמת, לפני מותו ב-1995. הוא כתב לא מעט ספרים מצוינים, אך היצירה הגדולה והחשובה ביותר שלו היא ללא ספק סדרת “אמבר”, על שני חלקיה.

“אמבר” מספרת שהעולם שלנו איננו אמיתי. הוא רק צל, למעשה, של העולם האמיתי היחיד – העיר אמבר. ובאמבר מתגוררים הנסיכים שלה, בני אלמוות בעלי כוחות כמעט בלתי מוגבלים, שמתמודדים עם סכנת הכיליון – כי התוהו, הניגוד המוחלט של אמבר, מטבעו מנסה לפורר אותה, ולהשמיד את כל מה שמוצק, קבוע וחד-משמעי ביקום. בין אמבר לתוהו יש אינסוף עולמות כמו שלנו, המכונים “צללים”, בהם נסיכי אמבר ואצילי התוהו נעים בחופש יחסי, ומגייסים את כוחותיהם למלחמות חורמה זה בזה.

מתוך סדרת ספרי “אמבר”

הסדרה מחולקת לשתיים, כאמור – סדרת אמבר וסדרת התוהו. כל אחת מחולקת לחמישה ספרים, שמספרים את סיפור העולמות הללו דרך עיניהם של גיבורים שונים – גיבור אחד לאמבר, וגיבור אחר לתוהו. במהלך הסיפור אנחנו מגלים יותר ויותר על משפחות האצולה, שלא מפסיקות לריב ביניהן למרות הסכנה שבמלחמה, ועל המטאפיזיקה הקסומה והמיוחדת של היקום הזה.

ישנם פרטים מעטים מאד כרגע על אדפטציה לספרי אמבר, אך ידוע שהיא מתוכננת. יותר מזה, מי שאחראי עליה כרגע הוא רוברט קירקמן, היוצר של קומיקס “המתים המהלכים” ואחד מהמפיקים של הסדרה.

בשורות טובות – אי אפשר לקחת את סוף העולם ברצינות

לאחר ההצלחה של העונה הראשונה של “אלים אמריקאים”, לא מפתיע שאדפטציות נוספות לספריו של ניל גיימן מתחילות להתגשם. אך כאן מדובר לא רק ביצירתו של גיימן, אלא ביצירה מיוחדת וחד פעמית אותה גיימן כתב יחד עם טרי פראצ’ט, יוצר “עולם הדיסק” עצום המימדים. הספר נקרא “בשורות טובות”, והוא משלב את הפנטזיה המלנכולית של גיימן עם ההומור החריף של פראצ’ט, כדי לספר שחזון אחרית הימים הנוצרי, האפוקליפסה, מתרחש בימים אלה ממש, בעולמינו אנו.

גיבורי הספר הם זוג חברים לא צפויים – המלאך אזירפאל והשד קרולי. אזירפאל וקרולי אמנם לקחו חלק במלחמה הנצחית בין גן העדן והגהנום, אך כעת הם מוצבים בעולם החיים, וחייהם נוחים ומהנים להם מאד. כאשר הם מגלים שהאנטיכריסט נולד ושהעולם עומד להסתיים, הם מחליטים לעשות את כל שביכולתם כדי למנוע את זה. אחרי הכל, לשבת בבתי קפה מוקפים בבני אדם חביבים עדיף בהרבה מלהביא את מלחמם גוג ומגוג.

ב-2016 הודיע גיימן שהוא כותב תסריט למיני-סדרה בת שישה פרקים המבוססת על הספר, דבר שפראצ’ט, שנפטר שנה לפני כן, ביקש בצוואתו. בתחילת השנה הנוכחית הודיעה אמזון שגיימן יפיק את הסדרה בשבילה, והיא תצא בלעדית ללקוחות שירות הצפיה של אמזון במהלך 2018. לפני כחודש הוכרזו הליהוקים המרכזיים של הסדרה – את אזירפאל יגלם מייקל שין (Michael Sheen) מ”הנוסעים” ו”הסקס של מאסטרס”, ואת קרולי ישחק דיוויד טננט (David Tennant) מ”ברודצ’רץ'”, “דוקטור הו” ו”ג’סיקה ג’ונס”.

אחד מהז’אנרים הוותיקים ביותר כיום הוא ז’אנר משחקי הפלטפורמה הדו-מימדיים. בסיס הז’אנר די פשוט – אנחנו שולטים בדמות שצריכה לקפץ בין פלטפורמות בגבהים ומרחקים שונים, כדי להגיע מקצה אחד של המסך לקצה השני. בדרך יש מגוון של מכשולים, כמו למשל אויבים שלפעמים בורחים מהם, ולפעמים נלחמים בהם.

למרות שהז’אנר קיים כבר עשרות שנים, משחקי פלטפורמה דו-מימדיים ממשיכים לצאת גם היום. המשחקיות הבסיסית שלהם קלה להבנה ומהנה לרוב השחקנים, וגימיקים מודרניים מאפשרים להם לעתים אפילו לחדש את הנוסחה. אבל במקום מסוים, אין עוד הרבה מה לעשות עם הז’אנר. לא מאז 1993, כשיצא Mega Man X של Capcom, שהראה לכולם איך פלטפורמה באמת אמור להראות.

העבר המתסכל של מגה מן

סדרת מגה מן התחילה את דרכה עוד בשנת 1987, עם המשחק הראשון בסדרה, שיצא לקונסולת ה-NES של נינטנדו. המשחק, שנקרא Rockman ביפן, סיפר את סיפורו של איש-רובוט בשם מגה מן, שנלחם באנשי-רובוט אחרים, יציריו של דוקטור וויילי המרושע.

המשחקים הציגו משחקיות לא-לינארית – השחקן צריך היה לבחור אחד משמונה עולמות, בסדר שהוא רוצה, כשכל עולם שייך לאחד משמונה “בוסים”. העולמות היו קשורים לבוס בעיצוב ובמכשולים שלהם, ובסופם היה הבוס עצמו. רק לאחר שהביס את שמונת הבוסים, בכל סדר שהוא, יכל מגה מן להלחם בדוקטור ויילי עצמו ולסיים את המשחק.

משחקי מגה מן יצאו כמעט אחת לשנה מאז המשחק הראשון, כיוון שזכו להצלחה מסחררת. הם היו ידועים לשמצה כמשחקים קשים במיוחד ומאוד לא סלחניים, והפופולריות שלהם הייתה רבה אולי לא רק למרות הקושי, אלא בזכותו.

ב-1993 היה צפוי לצאת Mega Man 6, גם הוא לקונסולת ה-NES, אך הדור הבא, ה-SNES, כבר נכנס לשוק, ושחקני סדרת מגה מן ציפו לראות את המותג האהוב מהגר גם הוא לקונסולה החדשה. קרוב ליציאתו של המשחק השישי, חשפו קאפקום ונינטנדו שאכן ישנו משחק חדש בפיתוח כבר זמן מה, שמפותח במקביל למשחק השישי – Mega Man X.

צילום: Capcom

זינוק טכנולוגי

שחקנים ותיקים של משחקים יפנים עשויים להתבלבל – האות X, אחרי הכל, לרוב מסמלת את המספר הרומי 10. אבל לא מדובר במשחק מגה מן העשירי (זה יצא ב-2010, למעשה, יחסית לאחרונה). מדובר במשחק שיהיה לראשון בסדרה משלו, סדרת X, המתרחשת בעתיד של הסדרה המקורית, וגיבורה הוא מגה מן X, או X בקיצור.

בגלל כוח העיבוד והזכרון המשודרגים של קונסולות ומחסניות ה-SNES, צוות הפיתוח של המשחק יכל להשקיע הרבה יותר בעלילה של המשחק – יותר קטעי מעבר סיפוריים ויותר אנימציות מיוחדות הפכו את X מסתם רובוט שנלחם ברובוטים אחרים לצייד של “מאווריקס”, רובוטים עבריינים, שמונהגים על ידי סיגמה, רובוט תבוני ומסוכן במיוחד.

במהלך פיתוח המשחק, רצה קייג’י אינפונה, האמן הראשי של הסדרה, לעצב גיבור חדש לגמרי למשחק. כך נולד זירו (Zero), הרובוט האדם עם החרב, שאמור היה להיות גיבור המשחק. לבסוף הוחלט שגיבור המשחק שוב יהיה מגה מן, וזירו יהיה בן ברית שלו. במשחקים עתידיים ניתנו גם הזדמנויות לשחק את זירו עצמו, אך מגה מן נותר הגיבור הראשי של הסדרה.

העיצוב של הדמויות המיוחדות לא עצר בזירו. אם במשחקים בסדרה הראשית אמן אחד היה אחראי על כל הבוסים בדרך כלל, כאן ניתנה תשומת לב רבה יותר לכל בוס, כאשר כל אמן לקח על עצמו רק שניים או שלושה מתוך שמונת הבוסים הלא-לינאריים. הבוסים הפעם לא מעוצבים בתור רובוטים אנושיים, אלא כשילובים רובוטיים של חיה ויסוד כלשהו – “עיט סופה”, “ממותת אש”, “פינגווין קרח”, ועוד. הטכנולוגיה החדשה אפשרה לעצב בוסים מורכבים ומתוחכמים באמת, וצוות הפיתוח זינק על ההזדמנות בהתלהבות רבה.

צילום: Capcom

בגלל העלייה בפופולריות של משחקי התפקידים באותה תקופה, החליטו מעצבי המשחק שגם למגה מן מגיע לקבל משהו שהיה נפוץ בז’אנר ה-RPG – ציוד משתנה. במשחקים קודמים, כל בוס מובס היה נותן למגה מן את הנשק המיוחד שלו, ודפדוף בין הנשקים היה משנה את הצבע של הרובוט הקטן. בסדרת X, לא רק הצבע משתנה, אלא גם חלק מהשריון של X עצמו.

בנוסף, במהלך המשחק ישנן קפסולות סודיות ש-X יכול למצוא, בהן יש מסרים מוקלטים מהיוצר שלו, דוקטור לייט. בסוף כל מסר X מקבל שדרוג כלשהו לשריון שלו, שדרוג שגם משפר את היכולות שלו, וגם את המראה שלו. אם בהתחלה X הוא רובוט כחול חלשלוש, בסוף הוא מפלצת כרום-כחול-לבן, עם ארסנל של שמונה נשקים אימתניים באמתחתו. כמשחק שהוא אינו משחק תפקידים בשום צורה, Mega Man X הבין איך לעשות “אלמנט משחקי תפקידים” טוב מכל משחק אחר.

המשחק הציג עוד מגוון חידושים שכיום נראים טריויאליים – שלבים שמושפעים משלבים אחרים, אזורים סודיים שאפשר לפתוח רק עם נשקים מסוימים, וחשוב מכל – היכולת להצמד לקירות ולזנק מהם. מה שהיום נדמה כמשהו שכל פלרטפורמר דו מימדי אמור לעשות, Mega Man X הציג לראשונה.

איך להשיג ואיפה?

כצפוי, ל-Mega Man X היו כמה וכמה מהדורות. ישנה מהדורה מחודשת שנקראת Mega Man Maverick Hunter X, המתהדרת בגרפיקת תלת מימד לא מרשימה בכלל, שגורעת מהחן של המשחק. יצאו לו גם גרסאות מובייל, אך שליטת הטאץ’ רחוקה מלהיות אופטימלית למשחק הזה.

בסופו של יום, הגרסה הטובה ביותר היא עדיין הגרסה המקורית ל-SNES. היא שוחררה גם למחשבים אישיים בזמנו, אך לא זמינה כיום למכירה. המשחק נמצא ברשימת המשחקים של ה-SNES Classic Mini, אך כידוע, קשה מאוד להשיג עותק של המכשיר בגלל שנינטנדו מעדיפה שהוא יהיה נדיר, משום מה.

אם יש לכם Wii, WiiU או 3DS של נינטנדו, אפשר לקנות את הגרסה המקורית בצורה מקוונת לקונסולות אלו. יתכן מאוד שתהייה זמינה בעתיד גם ל-Switch. אם אתם מעוניינים לשחק בו על המחשב, קיימים אמולטורים המסוגלים להריץ את המשחק, אך אין דרך רשמית (וחוקית) לשחק בו בשלב הזה.

חברת Gearbox הודיעה ש-Battleborn עומד לפני הפסקה מוחלטת של עדכונים, ושהיא בפועל תפסיק לתמוך בו כמעט לחלוטין. המשחק המשלב בין יריות מגוף ראשון וגיבורי MOBA יקבל עוד מספר עדכונים בעונת הסתיו הנוכחית, אך אחריה צוות הפיתוח שלו יעבור לפרויקט אחר, ככל הנראה Borderlands 3.

Battleborn יצא במאי 2016, מספר שבועות לפני צאתו של Overwatch של Blizzard. בפועל אלה שני משחקים שונים מאד, אבל יש ביניהם דמיון במספר מישורים עיקריים, ו-Overwatch השתלט על רוב קהל השחקנים של Battleborn עוד לפני שהוא יצא. כאשר סיקרנו את המשחק בשבוע הראשון לצאתו, למשל, היה כבר קשה מאד למצוא שחקנים לשחק איתם ברשת, לפחות ב-Xbox One.

הצצה לאחור

19.05.2016

ביקורת משחק: Battleborn – האם הגיע ה-MOBA הגדול הבא?

30.05.2016

Battleborn כבר נמכר ב-40% הנחה, זמן קצר אחרי ההשקה

01.06.2016

בריטניה: Overwatch מזנק למקום הראשון במכירות, עוקף את Uncharted ו-Doom

Gearbox ניסתה להגדיל את קהל השחקנים בכל מיני דרכים. הכתובת כבר היתה על הקיר כאשר זמן קצר לאחר ההשקה, Battleborn החל להמכר בהנחות משמעותיות של עשרות אחוזים. המהלך הקיצוני ביותר נעשה ביוני האחרון, כאשר המשחק עבר לבסיס חינמי עם מספר אלמנטים בתשלום. לא ברור אם זה היה עוזר אי פעם למשחק, אך בשלב הזה זה בבירור היה מאוחר מדי.

רנדי ורנל (Randy Varnell), המנהל האומנותי של המשחק, מתעקש שהמשחק לא הולך לשום מקום: הוא אמנם לא יקבל עדכונים, אך השרתים שלו ימשיכו לעבוד. הקהילה הקיימת תוכל להמשיך לשחק בו, אבל תוכן חדש כמו מפות ודמויות נוספות הם כבר לא יקבלו.

“למרות שאני מצטער שהזמן שלי עם Battleborn מתקרב לקיצו”, אומר ורנל, “אני שמח להכריז שאני אשחק תפקיד מרכזי במשחק מצופה שעדיין לא הוכרז, ואני בטוח שתשמעו ממני עוד בעתיד המשחקים של Gearbox”. אותו משחק מסתורי שלא הוכרז הוא, כאמור, Borderlands 3 ככל הנראה, כך שלמעריצי Gearbox יש עוד למה לצפות.

חברת האחים וורנר (Warner Bros) שיחררה טריילר ראשון ל”טומב ריידר” (Tomb Raider), סרט הפעולה המבוסס על סדרת משחקי הוידאו המצליחה. את לארה קרופט (Lara Croft), גיבורת המשחקים, תשחק בסרט אליסיה ויקנדר (Alicia Vikander) מ”אקס מאכינה” ו”הנערה הדנית”.

הסרט החדש הוא לא רק חידוש, אלא גם פריקוול, המספר את תחילת מסעה של לארה קרופט, הארכאולוגית הנודעת, לפני שנהייתה הרפתקנית שקוצרת צבאות שודדי קברים ונלחמת בדינוזאורים ובפסלים חיים. מהטריילר נראה שהסרט לא נצמד לעלילת המשחק מ-2013, אבל שואב ממנו השראה רבה – גם בסרט ספינתה של לארה נטרפת בים; גם בסרט היא נוחתת על אי לא מוכר בו נמצא צבא שכירי חרב עוין; וגם בסרט היא משתמשת בגרזן קרח אימתני, המשמש אותה בעיקור לטיפוס, אבל גם לא מעט ככלי נשק מחריד במיוחד.

מלבד ויקנדר בסרט מופיע דומיניק ווסט (Dominic West) מ”הסמויה” בתפקיד לורד ריצ’ארד קרופט, אביה המנוח של לארה, שמעביר לה את מורשתו בהקלטת וידאו בחדר סודי שהיא גילתה. את הנבל של הסרט משחק וולטון גוגינס (Walton Goggins) מ”שמונת השנואים“, נבל שהכיר את לורד ריצ’ארד מקרוב.

“טומב ריידר” החדש צפוי לעלות למסכים ב-16 למרץ 2018 בארצות הברית.

למתיו ווהן (Matthew Vaughn) יש עבר מצוין עם סרטי קומיקס יחסית חריגים. הוא ביים את “קיק-אס”, את “אקס-מן: ההתחלה”, ואת “קינגסמן: השירות החשאי”. כל אחד מהסרטים האלה זכה לקהל מעריצים נאמן שנזכר בהם וחוזר לצפות בהם היום. משהו בטיפול של ווהן מביא את הסרטים מהקומיקס למסך תוך כדי שימוש נכון מאוד במדיום הקולנועי, וקינגסמן הצטיין בזה במיוחד, כאשר הוא יצר סביבה ויזואלית שרק קולנוע מסוגל.

אבל כעת, ב”קינגסמן: מעגל הזהב” (Kingsman: The Golden Circle), ווהן הביא למסך סרט המשך לסרט קומיקס, שכבר לא מבוסס על קומיקס קיים. האם זה עובד לו? נדבר על זה, ונאלץ להכנס לספוילרים לסרט הראשון, “השירות החשאי”, אז אולי כדאי שתראו אותו לפני.

העלילה

טארון אגרטון (Taron Egerton) הוא אגזי, גבר צעיר שטיפס גבוה בארגון קינגסמן היוקרתי. כאחד שגדל באשפתות לונדון, אגזי שמר על חבריו הוותיקים, אך כעת הוא גם גלהאד – אחד מחברי קינגסמן הבכירים, ארגון מרגלים פרטי שסוכניו קרויים על שם אבירי השולחן העגול של המלך ארתור.

החיים של אגזי לא יכלו להיות מושלמים יותר – הוא בזוגיות משגשגת, הוא חיי חיי מותרות, והוא מועסק בארגון שמכבד אותו, ושהוא נהנה מאוד לעבוד בו, למרות ואף בזכות הסכנות. אך כל האושר הזה מתברר כבית זכוכית רעוע, כאשר ארגון מסתורי בשם “מעגל הזהב” תוקף את הקינגסמן, ומשמיד את רוב המבנים שלהם, ועימם גם את רוב הסוכנים שלהם.

בלית ברירה אגזי ומרלין, המהנדס הראשי של קינגסמן אותו משחק מארק סטרונג (Mark Strong), נוסעים לארצות הברית, היכן שהם מגלים את הסטייטסמן (Statesman) – ארגון מרגלים אמריקאי, בעל ברית של הקינגסמן. יחד עם הסטייטסמן יוצאים הקינגסמן הנותרים למבצע נואש כדי להביס את מעגל הזהב, שבראשו עומדת אשת עסקים פסיכוטית בשם פופי, אותה משחקת ג’וליאן מור (Julianne Moore).

סרט מרגלים מהסוג שחסר

ז’אנר סרטי המרגלים הוא בדרך כלל ז’אנר יבשושי קצת. סרטים בז’אנר מתחילים לרוב מגיבור שממוקם מאוד נמוך בשרשרת המזון המדינית. הוא מגלה שישנה קונספירציה שגדולה עליו, אך מחליט לחקור, ומסתבך עם כל מי שרק לא רצה להסתבך – חייו בסכנה, וכישוריו המוגבלים משמשים אותו כדי לשרוד בעור שיניו ולהפיל סוכנויות ביון ותיקות ומיומנות ממנו בהרבה.

סרטי “קינגסמן”, לעומת זאת, מראים מרגלי-על שיכולים לצאת מכל סיטואציה בעזרת שימוש בגאדג’טים מופרכים וכישורי לחימה שאין שני להם, לנצח לבדם עשרות אויבים, ולהביס נבלים ססגוניים שמסוגלים לבדם להפיל מדינות שלמות, אם לא את העולם כולו. נשמע כמעט כמו פארודיה, לא?

לא. זה נשמע כמו ג’יימס בונד.

סרטי ג’יימס בונד היו פעם מה ש”קינגסמן” נהייה היום. בונד, סוכן 007 חסר המורא, היה מקבל תדרוך מ-M על נבל נוראי כלשהו, הולך אל Q לקבל גאדג’טים שאפילו באטמן לא חלם עליהם, ויוצא להילחם בנבלים בלתי אפשריים, מאבקים שהיו מסתיימים בהאבקות עם כרישים, רכיבה על טילים, וטיולים על הירח. אלה לא היו פארודיות לז’אנר המרגלים, אלא סרטים שמגדירים תת-ז’אנר משלהם – סרטי מרגלים בהם הפוקוס הוא לא על התעלומה, אלא על מרגל-העל שפותר אותה כמעט בלי להתאמץ. וכיום, כשג’יימס בונד הוא גיבור פעולה מאוד ריאליסטי, הקינגסמן מנסים לקחת את מקומו. הם עושים את זה בהצלחה רבה.

“קינגסמן: מעגל הזהב” טומן בחובו את כל מה שהיה טוב בסרטי בונד הישנים, ויותר מזה. מעבר לדמויות הססגוניות, שנשפכות לתוך הסרט בלי הפסקה, מעבר לגאדג’טים המופרעים לחלוטין, הסרט גם מציע טכנולוגיות קולנועיות שלא היו קיימות לפני 20 שנה ומעלה, טכנולוגיות שמאפשרות לסרטי “קינגסמן” לספק סצנות אקשן מהירות, קצביות, מאוד ברוטאליות, אבל גם מספיק מוגזמות כדי להיות לא קשות לצפיה ומהנות מאד.

האקשן ב”מעגל הזהב” מהיר ותזזיתי, אבל המצלמה עדיין שומרת על תנועות שלא מקשות עלינו יותר מדי – בניגוד לסרטי פעולה אחרים עם מצלמה משתוללת, ב”קינגסמן” אנחנו דווקא מצליחים לעקוב יפה מאוד אחר המתרחש, מהירה הפעילות ככל שתהייה.

האלי ברי וצ’נינג טייטום מתוך “קינגסמן: מעגל הזהב” (תמונה באדיבות פורום פילם)

בשביל סרט שאורכו עולה על שעתיים, “קינגסמן: מעגל הזהב” שומר על קצב כל כך טוב שהוא לא מצליח לעייף או לייגע. בין סצנות האקשן יש רגיעות בדיוק באורך הנכון, כדי שנספיק לנשום, להירגע, להינות מפיתוח הדמויות, ולהיזרק שוב לקרב שסוחט 120% מיכולת הריכוז שלנו. זריקת אדרנלין דרך העין, ישר לתוך מרכז העצבים.

ואל תטעו, כשאני אומר “זה לא פארודיה”, אני לא מתכוון לומר שזה לא סרט מצחיק. “קינגסמן: מעגל הזהב” נע בין משעשע לקורע. אז למה זה לא פארודיה? כי כמה שאנחנו לא צוחקים, מוסר ההשכל שלנו בסוף כל סצנה הוא לא “ואוו מרגלים זה מטופש ממש”, אלא “שיאו איזה מגניב זה להיות קינגסמן!”. אנחנו רוצים להיות אגזי לא פחות משאנחנו רוצים להיות ג’יימס בונד. בעצם, אם נשווה לבונד של היום, אנחנו רוצים להיות אגזי הרבה, הרבה יותר.

מסיח את דעתינו ממגרעותיו

ל”מעגל הזהב” יש כמה בעיות כסרט, בעיקר בצורה בה הוא מעביר את העלילה. האשם בכך הוא, כנראה, היעדר חומר המקור. עכשיו אל תבינו לא נכון, “השירות החשאי” היה רחוק מאד מלהיות סרט מבריק. מה ש”השירות החשאי” כן היה, זה סיפור מהודק וקוהרנטי על עלייתו של אגזי, עבריין לונדוני צעיר, לתפקיד בכיר בארגון חשאי, אותו הוא מציל מעצמו, במידה מסוימת.

הכל בסרט הראשון תפקד – כל דמות וכל מהלך עלילתי היו, בסופו של דבר, הגיוניים מאד, ותרמו לסרט. לא היו לו פינות לא משוייפות. לא כך הדבר ב”מעגל הזהב”.

הסרט נכתב על ידי מתיו ווהן וג’יין גולדמן (Jane Goldman), שכתבה יחד איתו את רוב סרטיו. כל הסרטים שהם כתבו ביחד, הכוללים את “אבק כוכבים”, “קיק-אס” ו”קינגמסן: השירות החשאי” היו אדפטציות, אותן הם הצליחו להמיר ממדיום למדיום על הצד הטוב ביותר. כאן הם עבדו בעולם קיים, אך הסיפור מקורי, כמו גם חלק גדול מהדמויות. בעבודתם על “מעגל הזהב” הם שיתפו פעולה עם מארק מילר (Mark Millar), שכתב את הקומיקס, אך התוצאה הסופית היא כבר לא הסיפור שלו.

ג’וליאן מור מתוך “קינגסמן: מעגל הזהב” (תמונה באדיבות פורום פילם)

ולזכותם יאמר שעם הדמויות הם עשו עבודה מצוינת. פופי נפלאה, סוכני הסטייטסמן מוצלחים לא פחות מהקינגסמן, ובכמה אלמנטים אף יותר, ומלבדם מופיעות בסרט עוד לא מעט דמויות נהדרות, כמו למשל נשיא ארצות הברית, שתגלו לבד מה ה”קטע” שלו. גם הדמויות הקיימות מקבלות טיפול נהדר, ולא מורגש שהיד שמנחה את המניעים שלהן התחלפה או איבדה משהו באיזושהי צורה.

הבעיה היא שהסיפור עצמו לא לגמרי מחזיק מים. למה פופי בחרה לתקוף את ארגון קינגסמן? למה הסטייטסמן לא ספגו את אותה מהלומה? ניתן הסבר, אבל הוא לא מספק ממש. במהלך הסרט תשאלו את עצמכם עוד לא פעם “למה הוא עשה את זה?” ו”איך הוא הגיע למסקנה הזאת?” על כל מיני דמויות, ותשובות מספקות לא תקבלו. נדמה שבין כל הצבעוניות והססגוניות של הסרט, ווהן וגולדמן קצת הזניחו את מהלכי הסיפור, הדבק שגורם לכל החלקים הנעים האלה להתחבר למנגנון אחד.

אבל “קינגסמן: השירות החשאי” כל כך כיפי, כל כך מהנה לכל אורכו, שלא שמים לב לזה. ואם בסוף הסרט תשאלו את עצמכם “רגע, אבל למה, בעצם?” על כל מיני דברים שקרו במהלך הסרט, תסתפקו בסוף ב”טוב, נו, מה זה משנה?”

בשורה התחתונה

“קינגסמן: מעגל הזהב” מצליח לספק כמעט את כל החבילה שסיפק קודמו. כמעט בכל אספקט הוא עולה על הסרט הראשון, אך בכמה אלמנטים הוא נופל מאד חזק, בעיקר בעלילה שלו. יש שיגידו שבסרט כזה העלילה לא חשובה. אני לחלוטין לא מסכים עם זה, אבל דווקא כאן, לשם שינוי, זה די נכון – קל מאד להתעלם מהבעיות של הסרט, אם רוצים, כי הוא מספק מספיק הסחות דעת נפלאות.

אגב, אם כבר משווים את “מעגל הזהב” ל”שירות החשאי”, תעשו לעצמכם טובה ותצפו בסרט הראשון. אם כבר צפיתם בו, אולי כדאי לצפות בו שוב, לרענן את הזיכרון. ראשית, הוא סרט מצוין בפני עצמו. שנית, “מעגל הזהב” מתייחס לקודמו מספיק כדי להצדיק את רענון הזיכרון הזה – כדאי לשלוט בחומר, כמות הרפרנסים אליו די מפתיעה.

נטפליקס (Netflix) ומארוול (Marvel) שחררו טריילר מלא ראשון ל”מעניש” (The Punisher), סדרה חדשה ביקום הטלוויזיוני של מארוול ונטפליקס. הטריילר מציג לראשונה מספר דמויות מפתח בעונה המתקרבת, שתאריך היציאה שלה עדיין לא הוכרז, אך היא צפויה לצאת עוד השנה.

אנו רואים שפרנק קאסל/המעניש, אותו משחק ג’ון ברנת’אל (Jon Bernthal) מ”המתים המהלכים”, ממשיך להילחם בעולם הפשע של ניו יורק, בדיוק כמו שהוא הבטיח. הוא פועל בצורה כה אלימה, שהמשטרה לא יכולה להתעלם מזה. למיטב ידיעתן של הרשויות, פרנק קאסל מת, אבל הסימנים מצביעים על כך שזה, כמובן, מידע שגוי.

במהלך המלחמה שלו בפשע, קאסל חושף קונספירציה עמוקה מתחת לפני השטח, קונספירציה שמובילה אותו לפעילות סודית של ה-CIA, פעילות שהוא עצמו, ככל הנראה, לקח בה חלק. אנחנו רואים שהוא שוב פועל לצד קרן פייג’ מ”דרדוויל”, אותה מגלמת דבורה אן וול (Deborah Ann Woll). הוא פוגש גם את אחד מהעוזרים שלו בקומיקס, דיוויד ליברמן/מייקרוצ’יפ, אותו ישחק בסדרה אבון מוס-בכרך (Ebon Moss-Bachrach) מ”בנות”.

בסוף הטריילר לא נחשף תאריך, אבל רואים שהשנה קבועה על 2017. היום והחודש, לעומת זאת, נראים “פרוצים”, באמצע תהליך האקינג. אם מסתכלים טוב אפשר לראות מספרים צצים, 11 בחודש ו-6 ביום, אבל אי אפשר כרגע לומר בוודאות שהתאריך הוא ה-6 לנובמבר – קופצים שם עוד שברי ספרות שונים, ולא בטוח שאלה המספרים שעלינו “לפצח”. הכרזת תאריך מסודרת יותר תגיע ודאי בהמשך.

מי שיצא החוצה, ודאי לא ישים לב שהגיע כבר הסתיו. בקצב הזה, נראה שיהיה לנו חם גם בדצמבר. אבל לוח השנה מתעקש שזוהי עונת הגשמים והשלכת, ואיתו גם לוח השידורים. חלק מסדרות הסתיו כבר כאן, והשאר יגיעו בקרוב מאד. הנה כמה סדרות שצפויות לעלות בעתיד הקרוב, שודאי יעניינו אתכם.

24.9 – מסע בין כוכבים: דיסקברי / Star Trek: Discovery – סדרה חדשה

מחר יעלה לשידור הפרק הראשון של “דיסקברי“, הסדרה החדשה ביקום “מסע בין כוכבים”. היא תתרחש כעשר שנים לפני הסדרה המקורית, ותספר על ההתקלות המשמעותית הראשונה בין הפדרציה לאימפריה הקלינגונית. גיבורת הסדרה אינה קפטנית, הפעם, אלא קצינה שתאלץ למצוא פתרון לעימות הזה, שקרה, ככל הנראה, גם באשמתה.  הסדרה תהייה זמינה בלעדית בנטפליקס מחוץ לארצות הברית וקנדה.

29.9 – הבלתי-אנושיים / Inhumans – סדרה חדשה

סדרת גיבורי על חדשה של מארוול. הסדרה תגולל את סיפורה של משפחת המלוכה של הבלתי-אנושיים, צאצאים של אנשים ששומשו ככלי-נשק מהלכים על ידי חייזרי הקרי המיליטריסטים. מלך הבלתי-אנושיים ומשפחתו מוגלים לכדור הארץ מעירם הסודית אחרי שאחיו מקסימוס, אותו מגלם איוון רהון מ”משחקי הכס”, מארגן הפיכה שלטונית. הפיילוט של הסדרה שודר סופ”ש אחד באיימקס, וכעת הסדרה מגיעה לטלויזיה.

1.10 – תרגיע / Curb Your Enthusiasm – עונה 9

אחרי הפסקה של כ-6 שנים, חוזרת “תרגיע” של לארי דיוויד למסך. סדרת קומדיית הקרינג’ מציגה את דיוויד בתפקיד עצמו, משחק קומיקאי זקן וממורמר שבקושי מסתדר עם החברים שלו, ובטוח לא מסתדר עם עצמו.

2.10 – הכישרוניים / The Gifted – סדרה חדשה

“הכישרוניים” היא סדרה המתרחשת בעולם המוטאנטים של מארוול, עולם האקס-מן. בעולם בו ישנם מוטאנטים, המדינה עוקבת אחריהם ומתעדת אותם, כיוון שהם מסוכנים. אך תובע מחוזי, אחד שמנוסה מאד בפעילות חוקית נגד מוטאנטים, מגלה ששני ילדיו הם בעלי כישרונות על-טבעיים, בדומה לנתבעים שלו. הוא ואשתו מחליטים לנצל את כל המשאבים והידע שלרשותם כדי להגן על ילדיהם מפני הממשלה, והארגונים שרוצים להרע להם.

9-12.10 – סדרות DC של CW – עונות חדשות

באותו שבוע חוזרות “סופרגירל” (Supergirl), “הברק” (The Flash), “אגדות המחר” (DC’s Legends of Tomorrow) ו”החץ” (Arrow), כולן בעונות חדשות. ארבע הסדרות ביקום DC הטלויזיוני של CW, שידוע גם כיקום החץ / Arrowverse, ימשיכו לאתגר את הגיבורים האלה, ושוב יפגישו בין כמה מהם מספר פעמים.

צפו בטריילר לפלאש, עונה 4:

החץ, עונה 6:

סופרגירל, עונה 3:

אגדות המחר, עונה 3:

22.10 – המתים המהלכים / The Walking Dead – עונה 8

לאחר שריק וחבריו הראו לניגן שהם לא מוכנים לעמוד מנגד ולתת לכנופיית המושיעים לרדות בהם ובבני בריתם, ריק, הילטופ והממלכה יוצאים למלחמה פתוחה נגד המושיעים. קליעים יעופו ומתים יהלכו בעונה השמינית של הסדרה שממשיכה להתעלל בצופיה לא פחות מכמה שהיא מתעללת בגיבוריה.

27.10 – דברים מוזרים / Stranger Things – עונה 2

וויל באיירס חזר לביתו, משפחתו וחבריו, ונדמה שאפשר לחזור לשגרה. אבל לאחר שנפתח אצלו ערוץ התקשורת עם העולם ה”הפוך”, נדמה שהעולם הזה לא מתכוון לשחרר את וויל בקרוב. סביב ליל כל הקדושים החברים מוצאים דרכים יצירתיות להגן על חברם, כרגיל, וגם קוראים שוב לאחת-עשרה, שתעזור להם להתגונן מפני כוחות אופל איומים.

סדרות נוספות

1.10 – הבורגרים של בוב / Bob’s Burgers – עונה 8

11.10 – ריברדייל / Riverdale – עונה 2

11.10 – מר רובוט / Mr Robot – עונה 3

11.10 – רשומות שנארה / The Shannara Chronicles – עונה 2

12.10 – על-טבעי / Supernatural – עונה 13

14.10 – סוכנות הבילוש של דירק ג’נטלי / Dirk Gently’s Holistic Detective Agency – עונה 2

רשת HBO הודיעה כי הזמינה פרק פיילוט לסדרה המבוססת על “ווצ’מן” (Watchmen), קומיקס גיבורי העל הביקורתי של אלן מור (Alan Moore). הסדרה נכתבת על ידי דיימון לינדלוף (Damon Lindelof), יוצר סדרת “הנותרים” (The Leftovers), שעונתה השלישית והאחרונה הסתיימה השנה.

“ווצ’מן” מספר את סיפורם של שני דורות של ארגון גיבורי על, ששינה את המפה הפוליטית בארצות הברית באמצע המאה ה-20 בצורה קיצונית, ולא לטובה. הסיפור מבקר את ז’אנר גיבורי העל, ואת הרעיון של לוחמה בפשע במסכות, במיוחד כאשר אותם לוחמי פשע הופכים בשלב מסוים לסוכנים ממשלתיים.

“ווצ’מן” כבר הופיע על המסך בעבר, בשנת 2009, כסרט בבימויו של זאק סניידר (Zak Snyder), שזכה לתגובות מעורבות, אך חיוביות ברובן. הרעיון להפיק את הסיפור כסדרה שתתפוס יותר מהדקויות של הסיפור בא ל-HBO עוד בשנת 2014, אך הרשת זנחה את התסריט. כעת לינדלוף מתחיל את הכתיבה מאפס.

ביום רביעי האחרון שיתף לינדלוף באינסטגרם תמונה של רגליים של פסל, העומד במרכז שולחן בחדר כותבים. מעריצי “ווצ’מן” חדי עין זיהו שמדובר בפסל של דמות מווצ’מן, אבל לא היה אישור רשמי לכך, מלבד הכיתוב שלינדלוף צירף לתמונה: “היום הראשון”. ההכרזה הרשמית של HBO מאשרת שאכן מדובר בסדרה של “ווצ’מן”, שכתיבתה התחילה ברביעי, אך שבשלב זה מפותח פיילוט בלבד, והסדרה כולה עוד לא אושרה.

Day One.

A post shared by Damon (@damonlindelof) on Sep 19, 2017 at 10:49am PDT

לאחר דחיות רבות, המלוות בכסיסת ציפורניים הן של המעריצים והן של ההפקה, הסדרה החדשה של “מסע בין כוכבים” (Star Trek), אחד מיקומי המדע הבדיוני החשובים ביותר בהיסטוריה של הטלויזיה, הגיע סוף סוף אל המרקע. בארצות הברית הסדרה “דיסקאברי” (Discovery) אקסקלוסיבית לשירות הצפייה CBS All Access, אך אלינו הסדרה מגיעה דווקא דרך נטפליקס (Netflix).

האם הציפיה הייתה שווה את זה? האם סוף סוף נראה סדרת “מסע בין כוכבים” שראויה למורשת מאחורי המותג, שלא תמיד סיפק זהב, בלשון המעטה? יש לנו שני פרקים שעוזרים לנו לבחון את השטח, ולראות למה עלינו להיות מוכנים.

העלילה

השנה היא 2256, כעשור לפני אירועי הסדרה המקורית של “מסע בין כוכבים”. ספינת החלל שנז’ו יוצאת לחקר אנומליה יוצאת דופן שנגרמה כתוצאה מפיצוץ מסתורי של מבנה של הפדרציה. על השנז’ו נמצאת מייקל ברנהאם, אותה משחקת סונקה מרטין-גרין (Sonequa Martin-Green) מ”המתים המהלכים”. מייקל היא סגנית הקפטן של השנז’ו, המשרתת תחת קפטן ג’ורג’יו, החונכת את מייקל לקראת קידום לדרגת קפטן, ולקיחת פיקוד על ספינה משלה.

מייקל היא קצינה יוצאת דופן – היא אמנם בת אנוש, אך היא לא גדלה עם אנשים. היא גודלה וחונכה על הכוכב וולקאן, ומי שחנך אותה הוא סארק, אביו של ספוק מהסדרה המקורית. לצד האנושיות שבה, מייקל מצויידת גם בחשיבה לוגית קרה, ואף יודעת כמה טריקים שלרוב שמורים לוולקאנים בלבד.

כאשר מייקל יוצאת לחקור את הסיבה לאנומליה, היא מגלה שהגורם לפיצוץ הוא ספינה קלינגונית עתיקה. הקלינגונים, גזע מיליטריסטי ועוין, נמנעו ממגע עם הפדרציה במאה האחרונה. מה שמייקל ושאר קציני הפדרציה לא יודעים, זה שבין הקלינגונים ישנו מנהיג שאפתן, שמתכנן לשנות את זה.

ט’קובמה הוא ראש בית קלינגוני, אחד מ-24 בתים. בעבר הקלינגונים היו אימפריה עצומה ואימתנית, אך מזה שנים רבות הם מפוזרים בין הבתים והשבטים השונים שלהם. ט’קובמה מחליט לשנות את זה אחת ולתמיד, ולאחד את הקלינגונים כולם תחתיו. מניעיו דתיים, אך מעבר לכך, הוא מאמין שהפדרציה מסוכנת לזהות הקלינגונית, ושעל הקלינגונים להתאחד שוב לאימפריה אם הם רוצים להימנע מלהישאב לתוך הפדרציה, ולאבד את זהותם. נדמה שעימות חזיתי בין הפדרציה לקלינגונים כמעט בלתי נמנע.

פרק ראשון חלש

רשת CBS שחררה את שני הפרקים הראשונים של הסדרה בבת אחת. והראשון, כבר מתחילתו, לא לגמרי מתפקד. שמו הוא “ברכת השלום הוולקאנית” (The Vulcan Hello), והוא מציג את שני הצדדים של העימות הקרב ובא – צד הפדרציה, בעיקר מנקודת מבטה של מייקל ברנהאם, והצד הקלינגוני, מנקודת מבטו של ט’קובמה.

צד הפדרציה הוא הצד המובן, הצד שמוצג בכל סדרות “מסע בין כוכבים”. כצפוי, אנחנו מכירים את הצוות של ספינת שנז’ו, בעיקר את הקצינים הבכירים שבה. וכל הדמויות האלה נראות, במבט ראשון, די משעממות. העבריינית החמורה ביותר היא מייקל עצמה, שכגיבורת הסדרה אמורה למשוך אותנו לצד שלה, לגרום לנו להזדהות איתה ולהתעניין בה. אבל משהו שם לא עובד.

מתחילת הפרק הראשון ולרוב אורכו, משהו פשוט לא מקליק עם מייקל. סונקה מרטין-גרין מפגינה משחק יבש וחוסר כריזמה שלא שונים בהרבה מהמשחק שלה ב”מתים המהלכים”, היכן שהיא גם לא בדיוק אחת השחקניות המובילות. הקשר שלה עם סארק מסקרן, אבל לא מהפכני, והכימיה בינה לבין שאר צוות השנז’ו די סתמית.

הצד הקלינגוני הוא, לכאורה, הצד המעניין. הקלינגונים היו הנבלים הראשיים של יקום “מסע בין כוכבים” לפני שהצטרפו לפדרציה, וגם בסדרות המאוחרות יותר הם גזע בעייתי, בלשון המעטה. לבחור להציג שוב ושוב את הצד של ה”רעים”, להסביר את הרציונל שלהם ולהראות אותם כדמויות שאפשר להבין אותן ולהתחבר אליהן זה לא טריוויאלי. זה עולה בקנה אחד עם החזון המקורי של “מסע בין כוכבים”, ששאפה תמיד לגשר בין תרבויות ולקדם את החברה האנושית העכשווית צעד אחת קדימה.

הבעיה עם הקלינגונים, היא שהם קלינגונים. המראה שלהם מפלצתי לחלוטין, מה שמרחיק אותם מאוד, אך בעיקר קשה להתמודד עם זה שהם מדברים בקלינגונית, שפה מומצאת שהומצאה עשרות שנים לפני שעוד חלמנו על דותראקית ב”משחקי הכס”. הקלינגונים מדברים בשפה שלהם בלבד בינם לבין עצמם, דבר שהוא נפלא. אבל השפה הזאת היא שפה דלה, מוגבלת, ומאוד משעממת. לעקוב אחרי הכתוביות בזמן שהם נוהמים את המילים המחוספסות האלה זה מייגע.

קלינגונים מתוך “מסע בין כוכבים: דיסקאברי” (צילום: Jan Thijs, תמונה באדיבות CBS/Netflix)

היא גם מרגישה לא קשורה כל כך לגזע – הקלינגונים מיליטנטים והחלטיים, אבל השפה שלהם איטית וכבדה כמו סלע שנדחף במעלה מדרון. כאשר הדמויות הקלינגוניות מדברות, התחושה היא בעיקר שלא עומדים מולינו קלינגונים, אלא שחקנים מאופרים שמדברים בשפה מומצאת. שזה מה שקורה בפועל, וזה שובר לחלוטין את האשליה.

הפרק הראשון חלש כמעט לכל אורכו, עד שבסופו עניינים מתחילים להתחמם. וכמו שכבר ציינתי, הפרק השני שוחרר יחד עם הראשון, וזה לא במקרה – כי הפרק השני של העונה משלים אותו.

פרק שני מעולה

“קרב בכוכבים הבינאריים” (Battle at Binary Stars) הוא הפרק השני של העונה, וכל מה שהיה חסר בפרק הראשון, מופיע כאן. הפרק מהיר, רווי באירועים, וכל הדמויות שלפני כן רק דיברו ודיברו עד זרא, רק פועלות ופועלות בפרק זה. לפתע אכפת לנו מצוות השנז’ו, לפתע הפוליטיקה של הפדרציה הפכה מעניינת, לפתע המאבק הקלינגוני הלאומי נהייה קריטי וחשוב גם לנו, ובעיקר – פתאום אכפת לנו ממייקל, מגורלה, מהרקע שלה, ומהמקומות אליהם היא הולכת.

שני הפרקים הראשונים הם למעשה פרק אחד שפוצל לשניים – הראשון בונה את החלק הראשון של האקספוזיציה, מציג בפנינו את הדמויות ואת מה שמעסיק אותן, והשני מראה מה קורה לדמויות אלה, כשהן נפגשות במצבי קיצון. שני הפרקים יחד הם מעין פריקוול, שמוביל אותנו ללב הסדרה עצמה, “דיסקאברי”. קשה לומר בוודאות מה יקרה בפרק השלישי, וגם לא נעלה השערות כדי להימנע מספוילרים, אבל הוא יקרה כבר בזמן ובמקום שונים מאוד, עם אווירה שונה, והלך רוח הרבה פחות אופטימי, ממה שלרוב מאפיין את סדרות “מסע בין כוכבים”.

חברי הפדרציה מתוך “מסע בין כוכבים: דיסקאברי” (צילום: Jan Thijs, תמונה באדיבות CBS/Netflix)

בשורה התחתונה

למרות שהרושם הראשוני מ”מסע בין כוכבים: דיסקאברי” עשוי להיות שלילי ביותר, חשוב מאוד לא לוותר בפרק הראשון ולראות את שני הפרקים – שניהם יחד משלימים תמונה שלמה ומדויקת יותר למי היא מייקל ברנהאם, ומה יהיו הנושאים המרכזיים של הסדרה.

אם מישהו חשש שזאת סדרה שלא תעמוד במסורות ובסטנדרטים האתיים של המותג, הסירו דאגה מלבכם – כן, “דיסקאברי” חדשנית יותר, עוסקת בתחילתה של מלחמה וכנראה תכיל יותר אקשן מהממוצע, אך בתום הפרק השני ברור שזו סדרת “מסע בין כוכבים” במובן הטוב של המילים האלה, ועוד אחת שבאמת מצליחה לשים במרכז דמות שונה, דמות מעניינת, ודמות שבניגוד לרושם הראשוני, כנראה יהיה מרתק לעקוב אחריה.

הגרסה החדשה של “זה” (It), סרט האימה המבוסס על ספרו של סטיבן קינג, הגיעה לקולנוע בתחילת החודש. מאז, סיפור האייטיז על הילדים שמתמודדים עם מבוגרים מזניחים וליצן רוצח זכה לשבחים, שבר שיאים, וקיבל תאריך יציאה מיוחל לסרט ההמשך, שתוכנן מראש, אך עדיין עמד בסימן שאלה.

קריאה נוספת: ביקורת סרט: זה – דרמה מצוינת, אימה מפוספסת

“זה” הוא סרט האימה המכניס ביותר בכל הזמנים, עם הכנסות של 266.1 מיליון דולר בארצות הברית, חלק מ-478.1 מיליון דולר ברחבי העולם שהסרט הכניס. “זה” עורר את בתי הקולנוע הרדומים, שהכנסותיהם באוגוסט היו נמוכות מהרגיל.

בעוד שהספר סיפר את סיפור הדמויות גם כילדים וגם כמבוגרים במקביל, הסרט החדש מתמקד בילדים בלבד. סרט ההמשך יספר את סיפורם של המבוגרים, שנפגשים שוב 27 שנים מאוחר יותר, כלומר בימינו אנו במקרה של האדפטציה הזאת.

גארי דוברמן (Gary Dauberman), שכתב את הסרט, כבר חתם עם חברת האחים וורנר (Warner Bros) לכתוב את סרט ההמשך. עוד לא הוכרז שאנדי מושייטי (Andy Muschietti), במאי הסרט, יחזור לביים את ההמשך, אך הצפי הוא שהוא לא יוחלף, וימשיך לסגור את הסיפור בפרקו הקולנועי השני.

הפרק השני של “זה” צפוי לצאת בארצות הברית ב-6 בספטמבר 2019, והוא יסיים את הסיפור על החבורה, שנאבקת ביישות הרשע, אותה הם מכנים פשוט “זה”.

כבר הספקנו לדבר על אדפטציות הפנטזיה השונות שצפויות לצאת למסכים בעתיד הקרוב, בעיקר כסדרות טלויזיה. ואמנם עולמות הפנטזיה משגשגים לאחרונה, אך מד”ב (מדע בדיוני) הוא ז’אנר פופולרי כבר עשרות שנים בטלוויזיה, במיוחד בזכות סדרות “מסע בין כוכבים” (Star Trek). ולמרות שמקוריות טלוויזיונית כמו ב”מסע בין כוכבים” מבורכת, לא חסרים ספרים שנשמח לראות הופכים ליצירות עם קול ותנועה.

עכשיו אנחנו מצפים לסרט “שחקן מספר אחת” (Ready Player One) של שפילברג, והסדרות “האיש במצודה הרמה” (The Man at the High Castle) ו”המרחב” (The Expanse) ראו כבר שתי עונות בטלוויזיה. אילו עוד ספרים עומדים להפוך לסדרות וסרטי מד”ב? אני שמח ששאלתם!

היפריון – אגדה עתידנית אפלה

אנחנו רגילים לסיפורים שקורים בשלשות, בטרילוגיות. לפעמים סיפורים מגיעים בחמישיות, ולעתים אף בשביעיות, אבל כך או כך מדובר במספרים ראשוניים. לא כך דן סימונס, שסדרת “היפריון” (Hyperion) שלו מחולקת לארבעה ספרים. או לשני זוגות ספרים, אם נדייק. ספרי סדרת “היפריון” מתרחשים במאה ה-27, בה כדור הארץ ננטש לפני שנים רבות. האנושות מפוזרת בכוכבים שונים שעברו תהליך הארצה (Terraforming), ומחולקת לשני מעמדות מרכזיים.

ההגמוניה היא המעמד השליט, עם גישה לטכנולוגיות מתקדמות ביותר, המאפשרות להם להשתגר בבזק בין כוכבים. המנושלים, לעומתם, הם “פשוטי העם”, והם גורמים לעצמם למוטציות גנטיות מכוונות כדי לחיות בכוכבים שלא עברו הארצה, ובכך הקיטוב בין המנושלים להגמוניה גובר.

כוכב היפריון הוא כוכב שנמצא מחוץ לתחום השיפוט של ההגמוניה. בהיפריון ישנו מיתוס על יצור המכונה “השרייק”, שיכול להביע משאלות. כאשר מגיעה אליו קבוצה הוא מביע משאלה של חבר אחד מהקבוצה, ומחסל את כל השאר. לפני שפורצת מלחמת חורמה בין המנושלים להגמוניה, שבעה עולי רגל יוצאים למסע אל השרייק. לכל אחד מהם יש סיפור משלו, ובמהלך הספר הראשון בסדרה, שנקרא פשוט “היפריון”, הם חושפים את הסיפורים האלה.

ערוץ SyFy מפיק סדרה המבוססת על הספר הראשון. מפיקי הסדרה הם מפיק “השתולים” גראהם קינג, במאי סרטי “בדרך לחתונה” טוד פיליפס, והשחקן בראדלי קופר. אין כרגע תאריך יציאה משוער לסדרה, וגם הפורמט שלה עדיין לא ברור לחלוטין, אך העניין בהפקה עדיין רב מאוד.

מתוך ספרי “היפריון”

אדון האור – מיתולוגיה עתידנית

רוג’ר זלאזני כבר הופיע ברשימה הקודמת, עם סדרת “אמבר” האלמותית שלו. אך זלאזני פעל בז’אנרים שונים, וב”אדון האור” (Lord of Light) הוא פנה לז’אנר המדע הבדיוני – בערך. הספר מתרחש בעתיד רחוק מאוד, בו האנושות נאלצה לעזוב את כדור הארץ, מוטיב נפוץ בתחום, כמו שאתם רואים. כאשר האנושות הגיעה לכוכב עוין ומסוכן, החליטה אחת המשלחות שבשביל לשרוד הם יאלצו לפעול בצורה קיצונית.

בעזרת הטכנולוגיה שברשותם, הם גרמו לתודעה שלהם לעבור מגוף לגוף במותם, ובצורה זו להיות, אפקטיבית, בני אלמוות. הם למדו להקרין החוצה אספקטים שונים של עצמם, בדומה לאלים הודים, ונתנו לעצמם שמות של אלים הודים בהתאם להעדפותיהם האישיות. כעת, כאלים-ההודים שנולדו מחדש בעולם זר, הם רודים בשאר האנושות, ובגזעים אחרים. גיבור הספר הוא סאם, שלקח לעצמו את השם סידהארטה, שמו של הבודהה, והוא קם להפיל את חבריו ה”אלים”, שכוחם והשפעתם עלו לראשם, והם איבדו כל צלם אנוש.

ניסיון ראשון לאדפטציה לאדון האור נעשה כבר ב-1979. האדפטציה לא צלחה, אך ה-CIA רכש את מה שהספיקו לכתוב ולהפיק, כדי להשתמש בחומרים כחלק מהכיסוי במבצע חילוץ גרנדיוזי שסוכנות הביון ארגנה באיראן. על המבצע הזה נעשה סרט נפרד לא מזמן, “ארגו” של בן אפלק, מ-2012. כעת חטיבת הכבלים של אולפני יוניברסל עובדת על סדרת טלויזיה משלה, המבוססת על הספר יוצא הדופן הזה.

נוירומנסר – אבי אסתטיקת הסייברפאנק

ז’אנר הסייברפאנק הוא תת-ז’אנר מאוחר יחסית של המדע הבדיוני. יצירות סייברפאנק עוסקות בעתיד הלא רחוק יחסית, ומראות את הנזקים המידיים שנגרמים מקפיטליזם דורסני, מצמיחה חסרת רסן של תאגידים, ושל אבדן הנשמה ורוח האדם כתוצאה משימוש יתר בטכנולוגיה. “נוירומנסר” (Neuromancer) של וויליאם גיבסון הוא לא ספר הסייברפאנק הראשון, אך הוא אחד מהראשונים, והוא ללא ספק הכי משפיע.

למרות הגרעין האידאולוגי החזק של הז’אנר, כיום סייברפאנק נתפס יותר כאסתטיקה מאשר אידאולוגיה. גורדי שחקים בערים חשוכות, אורות ניאון מהבהבים, שתלים קיברנטיים שמחליפים ו/או מעצימים איברים אנושיים והולוגרמות כחולות-ירקרקות הם רק קצה הקרחון של השפה הויזואלית העשירה שרואים ביצירות סייברפאנק. “נוירומאנסר” אחראי לזה כמעט ולבדו.

סיפור הספר עוקב אחרי האקר לשעבר בשם הנרי דורסט קייס. הנרי היה אחד ההאקרים הטובים בעולם, אך הוא גנב ממעסיקו האחרון, שהעניש אותו בכך שהחדיר למערכת העצבים שלו רעלן שלא מאפשר להנרי להתחבר שוב למטריקס, הרשת המחברת את כל המחשבים בעולם (זכרו, הספר נכתב כעשור לפני שהאינטרנט נכנס לשימוש ביתי). איש עסקים בשם ארמיטאז’ מציע להנרי טיפול שינקה את הרעלן מגופו, בתמורה לעבודה שהנרי יעשה בשבילו. הנרי מסכים, ומגלה במהרה שהוא נכנס לעסקה שעדיף היה לסרב לה.

היו מספר נסיונות להפיק סרט ל”נוירומאנסר”, שכולם נכשלו, כשהאחרון התחיל ב-2007 ומת סופית ב-2015. כעת ישנו נסיון חדש של פוקס (Fox), שנראה יחסית מבטיח. את התסריט לגרסה זאת כותב סיימון קינברג, התסריטאי של רוב סרטי “אקס-מן” האחרונים. בתפקיד הבמאי הוצב טים מילר, מומחה באפקטים ובמאי “דדפול” הראשון.

צד שמאל של החושך – מחקר של תפקידי מגדר בחלל החיצון

כיום, מדע בידיוני לרוב מסמל סיפורים בחלל, הרפתקאות בגלקסיות רחוקות רחוקות, בעתיד כה רחוק שהוא כמעט לא רלוונטי. אך בתחילת דרכו, המדע הבידיוני היה הז’אנר החתרני ביותר, ז’אנר שמטרתו הייתה לבחון סיטואציות חברתיות אמיתיות בסביבה מומצאת, ודרך הסיפור הזה להביע רעיונות מורכבים שקל יותר לראות כאשר הם מרוחקים מאיתנו בזמן ובחלל.

אורסולה לה-גווין לא שכחה את זה מעולם. ספרה “צד שמאל של החושך” (The Left Hand of Darkness) מתרחש בעתיד בו קיים ארגון בין-גלקטי, המאחד גזעים רבים למטרות שלום ושגשוג הדדי. הספר הוא יומן מסע, למעשה, של סוכן של הארגון, אדם בשם ג’נלי איי. ג’נלי איי טס לכוכב בשם גת’ן, כדי לשכנע את בני הכוכב להצטרף לארגון. הוא נתקל במכשול מאוד בסיסי במשימה שלו – קשה לו מאד לתקשר עם בני הכוכב כי הם הגזע החייזרי ביותר אותו הוא פגש אי פעם.

בני גת’ן מחוסרי מגדר לחלוטין. בזמן קיום יחסי מין הם מקבלים תפקיד זכרי או נקבי, באקראי לחלוטין, אך בשאר הזמן אין להם מין ביולוגי, ואין להם שום מגדר קבוע כתוצאה מכך. המונח “מגדר” פשוט לא קיים אצלם. כאשר ג’נלי איי רואה עצמו כגבר, זה מוזר להם מאוד כי אין להם דרך להבין את זה. ג’נלי איי, מנגד, מתקשה מאוד בתקשורת שלו עם בני גת’ן, כיוון שהוא רואה שתקשורת בין אישית מסתמכת על מגדר הרבה יותר משהוא חשב.

לספר היו מספר אדפטציות בתיאטרון ואף ברדיו, אך כעת, לראשונה, תהייה לו אדפטציה טלוויזיונית. היא מופקת על ידי Critical Content, ולה-גווין עצמה לוקחת חלק בהפקה, כמפיקה-מייעצת.

אולפני האחים וורנר (Warner Bros), שמחזיקים בזכויות לדמויות גיבורי העל של DC, בוחנת זמן מה את האפשרות להרמת יקום קולנועי נרחב, בדומה לזה של מארוול (Marvel). שמועות שהתחילו לצוף לאחרונה אומתו – וורנר מתכוונים לסגת מהחזון של היקום הקולנועי שלהם, אבל לא מוותרים עליו לחלוטין.

השמועות החלו אחרי ההצלחה הגדולה של “וונדר וומן” (Wonder Woman), שהיה מנותק למדי מהיקום, גם אם רשמית היה חלק ממנו, ואחרי שמאט ריבס (Matt Reeves), במאי סרט הבאטמן הבא, לא הסכים לפרט איזה חלק הסרט יקח ביקום, אם בכלל. וורנר מאשרת ש”באטמן” הבא יהיה קשור ליקום, אבל, בדומה ל”וונדר וומן”, הקשר יהיה לא משמעותי. סרטי היקום הקולנועי של DC יעמדו בפני עצמם בעתיד, כשהקשר ביניהם יסתכם בדמויות שמכירות זו את זו ולעתים מופיעות זו בסרטים של זו.

בנוסף, אושר סופית שסרטים נוספים עם גיבורי DC יופקו, כך שיהיו מנותקים לחלוטין מהיקום הקולנועי. כך, למשל, אושר שהסרט על הג’וקר שיופק על ידי מרטין סקורסזה (Martin Scorsese), יהיה עצמאי, מנותק מהיקום, והג’וקר של סקורסזה, אותו לפי השמועות עשוי לשחק לאונרדו דיקפריו (Leonardo DiCaprio), לא יהיה קשור בשום צורה לג’וקר של ג’ארד לטו (Jared Leto).

לדבריה של דאיין נלסון (Diane Nelson), נשיאת DC Entertainment, גישה זו, לפיה גם הסרטים ביקום הקולנועי לא יהיו כבולים לקו אחיד, יאפשר לקהל “לראות את יקום DC כיקום אחיד, אבל אחד שמגיע מלבבותיהם של הבמאים שיוצרים אותם”. זה אומר, בתקווה, שבמאים אכן יוכלו לממש את החזון שלהם לדמויות שהם עובדים איתן, בלי קו מנחה כובל מדי מההנהלה של המותגים השונים.

ביום רביעי האחרון הכריזו אולפני פרמאונט (Paramount) על תאריך היציאה של הסרט הבא בסדרת “שליחות קטלנית” (Terminator) – ה-26 ביולי 2019. זה יהיה סרט ראשון בטרילוגיה חדשה, שאמורה להחזיר לאור הזרקורים את אחד ממותגי הפעולה/מד”ב החזקים ביותר בכל הזמנים.

סדרת “שליחות קטלנית” סבלה מיחס צונן למדי ממעריציה, מאז שג’יימס קמרון (James Cameron), האיש מאחורי שני הסרטים הראשונים בסדרה, עזב אותה. כל אחד משלושת הסרטים שבאו אחרי סרטיו שלו נחשב ללא מוצלח, וכל אחד מסיבות אחרות. כעת המותג היוקרתי איבד את אמון הקהל בו, אך שובו של קמרון עשוי לבשר דברים טובים.

קמרון, שמאז סרטי “שליחות קטלנית” הספיק לביים את “טיטאניק” ו”אווטאר”, שני הסרטים המרוויחים ביותר בכל הזמנים, בהחלט ימשוך אליו קהל. והוא לא לבד – ארנולד שוורצנגר (Arnold Schwarzenegger) יחזור גם הוא לסדרה, ולראשונה מאז הסרט השני, תחזור גם לינדה המילטון (Linda Hamilton), הלוא היא שרה קונור, גיבורת הסרט הראשון, ואמו של הגיבור של הסרט השני. תהייה זו הפעם הראשונה בה קמרון, המילטון ושוורצנגר יעבדו ביחד מאז 1991.

קמרון יפיק את הסרט, אך לא יביים אותו. בכיסא הבמאי ישב טים מילר (Tim Miller), במאי “דדפול” הראשון, שזכה בצדק למוניטין של במאי שיודע להפיק אפקטים מצוינים עם יחסית מעט, דבר שסרטי “שליחות קטלנית” גם הצטיינו בו. את התסריט יכתבו דיוויד גוייר (David Goyer), התסריטאי של סרטי “האביר האפל”, וג’וש פרידמן (Josh Friedman), יוצר הסדרה “שליחות קטלנית: קורותיה של שרה קונור”, שבוטלה לאחר עונתה השניה, לדאבונם של מעריציה האדוקים. את קונור מהסדרה, אגב, שיחקה לינה הידי (Lena Heady), המוכרת לכם ודאי כסרסיי לאניסטר מ”משחקי הכס”.

סוני שחררה טריילר ראשון לסרטו הבא של רידלי סקוט (Ridley Scott), במאי “גלדיאטור”, “הנוסע השמיני” ו”בלייד ראנר”. הסרט החדש נקרא “כל הכסף שבעולם” (All the Money in the World), ומבוסס על הספר הביוגרפי שמגולל את אושרם וסבלם של צאציו של ג’יי פול גטי, איל הנפט שהיה לאדם העשיר ביותר בעולם, וכנראה בכל הזמנים.

הסרט יתרחש בשנות השבעים, ברומא, כאשר נכדו של גטי, פול ג’יי גטי השלישי, נחטף על ידי ארגון פשע איטלקי, במטרה לקבל דמי כופר מהסב העשיר. אך בעוד שהסב אכן עשיר כקורח, לאמו של הילד אין את הכסף לשלם לחוטפים. האם, אותה משחקת מישל וויליאמס (Michelle Williams) מ”שאטר איילנד”, פותחת במלחמה תקשורתית נגד הסב, כדי שישלם לחוטפים 17 מיליון דולר, וכדי שבנה ישוחרר. אך גטי הזקן, אותו משחק קווין ספייסי (Kevin Spacey) מ”בית הקלפים”, לא מוכן להתגמש, ולא מעוניין לשלם אפילו סנט אחד לחוטפים.

אך זה לא אומר שהוא לא מעוניין לעזור. סוכן של גטי, אותו משחק מארק וולברג (Mark Wahlberg) מ”טד” וסדרת “רובוטריקים”, חובר אל האם המפוחדת, ועוזר בחקירה למציאת ושחרור בנה. זה לא עוצר אותה, כמובן, מלהמשיך להילחם בסבו של הילד.

“כל הכסף שבעולם” צפוי לצאת בארצות הברית ב-8 לדצמבר, ויגיע לבתי הקולנוע בישראל ב-28 בדצמבר.

דמיינו לכם את הדבר הבא: משחק בו אתם משחקים גיבור. איזה סוג של גיבור? אתם בוחרים! הגיבור שלכם יצא להרפתקה בה הוא יכיר דמויות מרתקות, יציל את היום מסכנה נוראית, ובסופו, ימשיך להרפתקה הבאה שלו, שתתרחש במשחק הבא, אליו תוכלו לקחת את הגיבור שלכם במלואו, עם כל הכישורים שהוא למד והציוד המיוחד שהוא השיג! ולא, אנחנו לא מדברים על Mass Effect.

אז, אתה רוצה להיות גיבור?

המשחק הראשון בסדרת Quest for Glory יצא ב-1989, תחת השם Hero’s Quest. המשחק פותח על ידי הזוג לורי אן וקורי קול, שימשיכו לפיתוח שלושה משחקים נוספים. את החמישי לורי אן קול תפתח ללא בעלה. הזוג קול בא מרקעים של משחקי תפקידים, שולחניים ודיגיטליים כאחד, כמו גם קולנוע ואנימציה. עולמות התוכן המגוונים שלהם הגיעו איתם אל המשחקים בסדרה שיצרו, שהיא עד היום יחידה במינה.

מדובר בבן-כלאיים, היבריד של ז’אנר משחקי ההרפתקאות, או ה”קווסט”, ומשחקי תפקידים. כפי שנהוג בקווסטים, השליטה במשחקים נעשית כולה עם העכבר, כאשר הגיבור עובר בין מסכים, מדבר עם דמויות, אוסף חפצים, ומשתמש בהם כדי לפתור חידות ולהתגבר על מכשולים. בדומה למשחקי תפקידים, לגיבור יש גם תפקיד – לוחם, גנב, קוסם או פלאדין, כשהאחרון הוא תפקיד “סודי” שצריך להרוויח. את המכשולים הגיבור עובר לא רק בעזרת הציוד שלו, אלא גם בעזרת הכישורים המיוחדים שלו, אותם הוא מפתח במהלך המשחק.

Quest for Glory 1 (גרסת VGA)

זה אומר שבניגוד לקווסט מסורתי, חלק ניכר מהחידות במשחק פתוחות. אם עליכם לשוחח עם הברון המקומי, תצטרכו להגיע אליו איכשהו. האם תפרצו את שער הטירה שלו, תטפסו מעל לחומה, תשכנעו שומר שיכניס אתכם, או שתרחפו לתוך חלון במגדל עם קסם? כל האמצעים כשרים, כל עוד אתם משיגים את המטרה שלכם.

למשחק יש אלמנט מאד חזק של גריינדינג, כלומר חזרה מונוטונית על פעולות במטרה להתחזק. ברוב המשחקים היום זה נחשב עיצוב לא טוב, אבל איכשהו דווקא סדרת Quest for Glory מצליחה להפוך את הגריינדינג לחלק מהחוויה ההרואית. בדומה למשחקי The Elder Scrolls, הכישורים של הגיבור עולים כאשר הוא משתמש בהם. כלומר אם הוא לא טוב בלטפס, שלחו אותו לטפס על עץ עשר פעמים ביום, ובסוף הוא יצליח לטפס גם על החומה. הסיבה שזה עובד לטובת המשחקים ולא לרעתם, זה הצורה בה האימונים האלה מפוזרים במשחק.

אותו עץ, למשל, הוא עץ שיושבת עליו ציפור שמחזיקה טבעת חשובה. אם תצליחו לטפס ולקחת את הטבעת, תצאו מורווחים. אחרי מספיק נסיונות כמובן תצליחו, ועד שתגיעו לחומה, תהייו כבר מוכנים להתאמן עליה בלי ליפול חזק מדי. יותר מזה, הסיפוק האדיר בלהצליח במשימה שהייתה בלתי אפשרית מקודם מתעלה על כמעט כל חוויה אחרת של משחק תפקידים.

הסדרה נוקטת בגישה “הארדקור” שכזאת בעוד אספקטים רבים. ניווט במרחב דורש זכרון מצוין לפרטים, או מעקב עם מפה שעליכם לצייר ביד, כי אין מפה מסודרת לרוב המקומות. וכאשר יש מפה, יהיה עליכם לנווט איתה בסמטאות מסועפות, עם עזרה מאד מועטה מהסביבה. כל זה יחד יוצר חווית משחק שמבטיחה שתצאו תמיד עם תחושה שאתם גיבורים אדירים, שהתחילו חלשים ובזכות עצמם בלבד הגיעו לגדולות. גם כאשר הדמות שלכם עוברת ממשחק למשחק, האתגרים שניצבים מולה גדלים בהדרגה באופן משכנע, והאימון הנוסף תמיד מוצדק, גם אם לא מזמן חשבתם שאתם בלתי מנוצחים.

מדבר אחד חשוב מאד להזהר – מדובר במשחק של סיירה (Sierra). שחקני הקווסט הותיקים ידעו לומר לכם שמשחקי סיירה מצטיינים תמיד בדמויות נפלאות, סיפורים נהדרים, סביבות צבעוניות וכיפיות, ורשעות מרתיחה כלפי השחקנים. במשחקי סיירה רבים ישנם מצבים בהם שחקן יכול לתקוע את עצמו בסיטואציה בה הוא לא יכול לנצח, ואין ברירה אלא להתחיל את המשחק מהתחלה, גם אם נעשתה כבר התקדמות מאד משמעותית. ב-Quest for Glory זה פחות חמור, אבל קיים. לכן תדעו שאם המשחק מזהיר אתכם לפני שאתם הולכים לאיפשהו, התייחסו להזהרה מאד ברצינות. ישנן נקודות אל-חזור, שאם תלכו אליהן בלי חפץ מסוים, המשחק אבוד לגמרי.

התייחסו לאזהרות המשחק ברצינות.

המשחק שנוסף בהפתעה

במקור, סדרת Quest for Glory תוכננה להשתרע על פני ארבעה משחקים. המשחקים הוצמדו לרוחות השמיים: צפון, דרום, מזרח ומערב, וכל משחק גם קיבל עונה משלו בשנה, ויסוד משלו. המשחק הראשון היה אמור להתבסס על רוח המערב, ועל המיתולוגיה הגרמנית; השני על רוח הדרום, והמיתולוגיה הערבית; השלישי על רוח המזרח, המיתולוגיה הסלבית; והרביעי, והאחרון, על רוח הצפון והמיתולוגיה היוונית. עם זאת, יוצרי המשחק חשבו שיהיה קשה לגיבור לעבור ישירות מארצות ערב לאירופה ולהילחם באפל (The Dark One). לכן החליטו להוסיף משחק ביניהם, שלא נכלל בתכנון המקורי.

הפרק השלישי המקורי היה אמור להיות Shadows of Darkness, ממוקם בטרנסילבניה – המזרח – בסתיו, תוך שימוש ברוח כיסוד המרכזי.
Wages of War הוא הגשר. אתה מתחיל עם אנשים שאתה מכיר על מנת שיעזרו בהתחלה. אבל בבוא העת לקרב, אתה זה שנמצא שם, שאמור לפתור את המסתורין. תוך כדי התקדמות, כאשר אתה כבר חושב שאתה לבדך, בעלי בריתך שבים אליך, אולם אתה נדרש להתמודד עם האתגר הסופי בעצמך.

— לורי קול, מגזין סיירה InterAction, סתיו 1992

ניתן להעריך את כוונתם של יוצרי המשחק, שניסו ליצור מסע הגיוני עבור הגיבור, לבנות את כוחו ובני בריתו. אולם בסופו של דבר, מדובר היה בטעות. המשחק שנוסף והפך לשלישי מבין החמישה נחשב למשחק חלש ומשעמם יחסית. אם לא די בכך, המשחק שבר את המטאפורה של היוצרים לפיה כל כותר היה אמור לקבל כיוון במצפן. יוצרי המשחק, בדיעבד, הודו כי הם “שברו את החוקים” של עצמם.

איזה משחק מהסדרה לבחור?

סדרת Quest for Glory היא תענוג למי שרוצה לחוות אותה כהרפתקה אחת ארוכה, בת חמישה משחקים. אבל מה אם אתם מחליטים שאין לכם כבר זמן לזה? ובכן, יש כמה משחקים שאפשר לדלג עליהם, והדבר תלוי גם בהעדפותיכם, בסבלנות ובזמן הפנוי שעומד לרשותכם.

המשחק הראשון בסדרה, בגדול, די מומלץ. מדובר בהרפתקת פנטזיה קלאסית, עם עלילה לא מתוחכמת יותר מדי, אבל דמויות מקסימות והצגה טובה של הטון הכללי והמערכות של הסדרה. אפשר לדלג עליו אם אתם ממש לחוצים בזמן, אבל הייתי ממליץ לשחק בו בכל זאת.

המשחק השני הוא חוויית גיימינג מצוינת, לאלה מכם שיש להם סבלנות רבה. המשחק מתרחש בעיר המתכתבת עם עלילות ערב, אך עם הטוויסט הייחודי של הסדרה. העיר גדולה וייחודית, והניווט בה הוא חלק מהאתגר בה. מדובר באחד המשחקים הטובים בסדרה, אך אם קריאת מפות וניווט בסמטאות מתסכלים אתכם, אל תשחקו במשחק השני. אם אתם מוכנים לעמוד בזה, תשאבו לאחד מהמשחקים הטובים ביותר שנעשו אי פעם.

אם אתם לא מתכננים לשחק בכל הסדרה, בטוח מאד לדלג על המשחק השלישי. הוא מתחיל לאט, מתקדם לאט לא פחות, ולא מספק כמו האחרים. אל תתנו לו להפריע לכם להגיע אל הרביעי. עם זאת, אם אתם מתכננים לשחק בכל הסדרה כולה, הדבר יעזור במשחק החמישי שסוגר את הסדרה ומתייחס לאירועים שעברתם לאורך כל הדרך.

Quest for Glory: Shadows of Darkness הוא המשחק הרביעי בסדרה. הוא יצא ב-1993, ואם תשחקו רק ב-Quest for Glory אחד, אז שזה יהיה זה. Shadows of Darkness מתרחש בסביבה מזרח אירופאית קודרת, לא בשונה ממשחקי The Witcher, והוא פשוט טוב יותר מקודמיו בכל אספקט כמעט. הדמויות נהדרות, המפלצות מפחידות מהרגיל, הנבל נורא, העלילה מצוינת, ופס הקול הוא אחד מהטובים שנכתבו למשחק מחשב אי פעם. פשוט שחקו בו כבר!

למשחק החמישי והאחרון, המשחק שחותם את הסדרה וסוגר את כל הפינות, יש לי מקום חם מאד בלב. אבל אם אתם לא תחושו כלפיו את הנוסטלגיה העזה שאני חש אליו, כנראה שתראו בו את מה שרוב העולם רואה בו – המשחק החלש, המשעמם והמייגע ביותר שבסדרה. אם אתם לא משחקים בכל הסדרה כולה, אין שום סיבה לשחק בחמישי, שרוב רובו הוא רפרנסים פנימיים לשאר הסדרה. אבל אם כבר עברתם מסע ארוך עם אותו הגיבור, מסע של ארבעה משחקים, המשחק החמישי יפגיש אתכם שוב עם דמויות אהובות ויאפשר לכם לסיים את המסע האפי של אותו בחור צעיר שיצא מאקדמיית הגיבורים, ונסחף לארבע הרפתקאות מטורפות.

איך משיגים, ואיפה?

סדרת Quest for Glory נמכרת כולה כיחידה אחת גם ב-GOG.com וגם ב-Steam, ב-9.99 דולר. הרכישה ב-GOG.com יותר מומלצת, גם כי GOG משקיעה יותר בלהתאים משחקים ישנים למערכות חדשות, וגם כי ב-GOG אין אמצעי DRM כמו ב-Steam, וניתן להתקין את המשחקים על כל מחשב ללא הגבלה.

שימו לב שבחבילה תקבלו שישה משחקים, ולא חמישה. זאת מכיוון שהמשחק הראשון יצא בשתי מהדורות. אתם רוצים לשחק במהדורת ה-VGA, החדשה יותר, שנראית הרבה יותר טוב ונשלטת בצורה נוחה יותר. למשחק השני בסדרה אין מהדורת VGA רשמית, אך קבוצה בשם AGD Interactive עשתה חידוש מלא למשחק בחינם, והוא זמין להורדה כאן. הגרסה של AGD תדע לשאוב את השמירה שלכם מהמשחק הראשון, ולהעביר אותה גם למשחק השלישי, אז הרצף שלכם לא יקטע אם תחליטו לצאת לאחד מהמסעות האפיים ביותר שעולם הגיימינג אי פעם ידע.