בתצוגה של מיקרוסופט שנערכה אמש (א’) לקראת תערוכת Gamescom בגרמניה, נחשף טריילר חדש ל-Assassin’s Creed: Origins. הפעם זהו טריילר קולנועי לחלוטין, שלא מציג גיימפליי חדש, אבל חושף עוד על המערכה של המשחק.

המשחק יתרחש בימיה האחרונים של מצרים העתיקה, בימי האימפריה הרומית. אנו רואים בטריילר כיצד מצריים מתפתחת עם הזמן, וכיצד עוברות עליה תקופות רבות. מאחורי כל מהלך משמעותי בהיסטוריה של מצרים, עומדים הכהנים המצריים, החרטומים.

בצפייה בטריילר אנו שומעים את באייק, גיבור המשחק, מדקלם חרוזים מצמררים. הוא מופיע בסופו, מנסה להרוג את אחד החרטומים, שנישא בידי ליגיונרים רומים. סדרת Assassin’s Creed עוסקת בקונפליקט האינסופי בין המתנקשים לטמפלארים, אך כאן זה מעט מורכב יותר.

בעבר באייק תואר כמתנקש הראשון, זה שהקים את האחווה. ניתן להסיק שגם הטמפלארים עדיין לא קיימים, או לפחות לא מכנים את עצמם ככה. אך החברה הסודית שלהם כבר קיימת, ככל הנראה בדמות החרטומים, מולם באייק יוצא למלחמה – תחילה לבד, אך בהמשך אולי גם עם אנשים שיגייס, כדרכם של המתנקשים.

גם במהלך תערוכת E3 נחשף המשחק דווקא בתצוגה של מיקרוסופט ולא רק בזו של יוביסופט (Ubisoft), החברה שמפתחת את המשחק. נראה שמיקרוסופט משווקת את המשחק צמוד לקונסולת ה-X שלה, שתהייה הקונסולה החזקה ביותר בשוק כאשר תצא, ותוכל להפעיל את המשחק בצורה הטובה ביותר.

Assassin’s Creed: Origins צפוי לצאת למחשב האישי, Xbox One ו-PlayStation 4 ב-27 באוקטובר. רכישה מוקדמת כבר זמינה, ולרוכשים מוקדמת תינתן משימת בונוס הנקראת Secrets of the First Pyramids.

יחד עם יציאת סדרת “המגנים” (Defenders) לשירות הצפיה הישירה של נטפליקס, רשת הטלויזיה המקוונת הוציאה טיזר לסדרה נוספת בעולם גיבורי מארוול הניו-יורקיים. הפעם מדובר ב”מעניש” (The Punisher). אין זה חדש שהמעניש מקבל סדרה משלו. דמות זו כבר הופיעה בעונה השניה של “דרדוויל” (Daredevil), בגילומו של ג’ון ברנת’אל (Jon Bernthal) מ”המתים המהלכים”. הופעתו של ברנת’אל צוינה כאחד מהאלמנטים הטובים ביותר בעונה זו של “דרדוויל”, ובמהרה הכריזו מארוול ונטפליקס שהוא יקבל גם סדרה משל עצמו.

המעניש הוא פרנק קאסל, חייל לשעבר שמשפחתו נרצחה באכזריות. ללא סיבה לחיות ועם מיומנות רבה בלוחמה טקטית והרג, קאסל יוצא למסע נקמה במטרה להעניש את רוצחי משפחתו. הוא מחליט שלהעניש את הרוצחים האלה לא מספיק – הוא ימצא אנשים שגרמו כאב וסבל לאחרים, ויחזיר להם על כך עשרות מונים של סבל וכאב.

אין תאריך יציאה לעונה הראשונה של “המעניש” עדיין, וגם הטיזר החדש אינו חושף אותו. נכון לעכשיו היא נקבעה להמשך 2017, אך למתי בדיוק? לא ידוע. הטיזר רק מראה את קאסל חובט ברצפה בפטיש ענק, כאילו הוא מנסה להוציא משהו ממתחת לבטון, כשברקע נשמע קולו, מדבר על חטאי העבר, שהם כמו שד שמכרת לו את נשמתו, ושכעת השד בא אחריה.

האם הוא השד של אויביו, או שהשדים האישיים שלו רודפים אותו? ראינו כבר את קאסל כדמות אלימה ומיוסרת, אדם מאד מבולבל לגבי מקומו בעולם, שמוצא את השקט והשלווה באלימות. נגלה בדיוק לאן הסיפור האישי שלו יקח אותו כבר בקרוב.

בכנס Gamescom בגרמניה הכריזה מיקרוסופט על גרסה משודרגת למשחק ReCore, שצפויה לצאת כבר בסוף החודש הקרוב. ReCore הוא משחק פעולה-הרפתקאות אקסקלוסיבי לפלטפורמות מיקרוסופט, שפותח על ידי Comcept ו-Armature Studios, חברות שהוקמו על ידי כמה מהיוצרים של סדרות Mega Man ו-Metroid Prime.

הגרסה המקורית של המשחק יצאה במהלך 2016. ReCore היה משחק מרהיב ביופיו, עם משחקיות מצוינת ואפילו עלילה מעניינת, אך סדרה של בעיות טכניות ועיצוב בעייתי לקראת סוף המשחק הורידו משמעותית מערכו. הגרסה המחודשת צפויה להתייחס לפחות לכמה מהבעיות של המשחק המקורי. היא תציע רזולוציה גבוהה יותר, ביצועים טובים יותר ותמיכה ב-HDR. כל זה ישדרג את המשחק משמעותית לשחקני Xbox One X, קונסולת דור-הביניים של מיקרוסופט שצפויה לצאת בקרוב. שחקני גרסת ה-X של הקונסולה יראו ביצועים משופרים, מה שאומר שגם זמני הטעינה של המשחק כנראה ישתפרו, למרות שאי אפשר לדעת את זה בוודאות.

תוספת משמעותית מאוד למשחק היא רובוט חדש, T8-NK. הטנק המחוייך הקטן למעשה כבר הופיע בתמונות של המשחק עוד לפני הפצתו, אך מכל הרובוטים של ג’ול, הגיבורה, הוא היחידי שלא הופיע במשחק בסוף. בגרסה החדשה T8-NK יצטרף לחבורה, יחד עם משימה חדשה שמצריכה את כישוריו – Eye of Obsidian.

ReCore: Definitive Edition יהיה זמין לרכישה במחיר של 20 דולר ב-29 באוגוסט, בלעדי למשפחת קונסולות Xbox One ולמחשבי Windows 10. לבעלי ReCore המקורי, התוכן החדש והשדרוג הגרפי יגיעו כעדכון חינמי.

הנה הרגע לו כולנו מחכים תמיד. בכל עונה של “משחקי הכס”, הפרק הלפני אחרון הוא פרק ממוקד וגדול מהחיים. גם הפעם, “מעבר לחומה” (Beyond The Wall) הוא פרק שעומד במיטב המסורת של הסדרה. לא נגיד עליו שהוא מושלם, אבל מכמה בחינות הוא היה מעל ומעבר לציפיות.

מכאן מתחילים ספוילרים משמעותיים לפרק, ראו הוזהרתם!

לא רק מעבר לחומה

“משחקי הכס” תמיד מדלגת בין דמויות ובין לוקיישנים. בפרקים הממוקדים יותר, דילוגים כאלה קורים הרבה פחות, והיו בעבר אף מספר פרקים שלא דלגו בכלל, אלא התרחשו כולם רק במקום אחד, כמו הקרב על הבלאקווטר, קרב הממזרים או הקרב על החומה. קרבות גדולים, כנראה, דורשים את כל תשומת ליבינו. ב”מעבר לחומה” נמצא איזון מוצלח לדילוגים האלה.

הפעם, הדילוגים היו מחוברים מאוד למה שהתרחש במרכז הפרק. תחילה ראינו התרחשויות בווינטרפל, שחתכנו מהן ואליהן בתזמונים טובים, כך שהן הרגישו קשורות ומחוברות לאירועים מעבר לחומה. ההתרחשויות עצמן היו די מרגיזות – נדמה שעקשנותה של אריה, גם אם מובנת, מוצאת קצת מפרופורציות. ההימור של בייליש שאריה לא תחשוף לסאנסה שהיא מצאה את המכתב אצלו הוא הימור מוגזם ולא סביר. אבל זה לא עיקר הפרק, ונראה כיצד הסכסוך יסלים בפרק הסיום. מי יודע, אולי זה אפילו יתקדם באופן מעניין משנדמה.

מלבד ווינטרפל אנחנו רואים גם את טיריון ודאינריז. כאן זה מתקשר באופן עוד יותר ישיר, שכן לדאינריז אכפת מאד מהמסע הזה, ומכמה מהאנשים שיצאו אליו. בהמשך, כמובן, היא מתקשרת למסע באופן הרבה יותר ישיר. מבנה הפרק הזה טוב כיוון שהוא לא כולא אותנו מצפון לחומה, ועדיין שומר על תחושת “משחקי הכס”, בה כמה דברים קורים במקביל זה לזה. מנגד, הוא עדיין מתמקד במה שחשוב באמת – ג’ון וחבורתו.

מתוך משחקי הכס (תמונה באדיבות HBO)

הכפור מצמיח לו כנפיים

מלבד מספר הסתיגויות, כל מה שקורה מעבר לחומה נפלא. יש משהו מעט זול בלהפגיש דמויות כמו טורמונד והכלב לשיחה. מרגיש כמו סיפוק מעריצים סתמי. למרות זאת, זה עובד נפלא. השיחות השונות בין הדמויות מהנות ומספקות, הן לא ארוכות מדי אבל הן מספיקות כדי ליצור תחושה מינימלית של אחווה בין האנשים האלה. אנחנו משוכנעים שלמרות מטרותיהם השונות, יש להם סיבה טובה לעבוד יחד, ולגבות האחד את השני.

בריק דונדריון אף זוכה לפיתוח דמות מוצלח, והשיחות שלו עם ג’ון על אדון האור ממוקמות היטב, במיוחד כהכנה למותו של תורוס. דונדריון תמיד הרגיש כמו דמות שטוחה יחסית, עם פוטנציאל להיות יותר ממה שהוא. בפרק זה הוא הראה לנו סוף סוף צד יותר מורכב שלו.

מותו של תורוס לא אומר בהכרח שלדונדאריון אין יותר כהן. אין דרך לומר בוודאות, אבל יכול מאד להיות שזה תורו של הכלב להיות כהן עכשיו. הוא אולי אינו רוצה זאת, אבל גם תורוס לא היה כהן דתי במיוחד לפני שאדון האור דרש את זה ממנו. כהן אש שמפחד מאש זה רעיון נפלא, לפחות בשביל הצופים, ואנחנו אמנם מחבבים את סנדור, אבל יש לזכור שעל ידיו מותם של עשרות אם לא מאות אנשים, וחלקם חפים מפשע – לכפות עליו להתמודד עם להבות נשמע כמו עונש הולם, ודרך בטוחה לגאולה, לפחות בעיניו של ראהלור, אל האור והאש והחיים.

החלק המעיק ביותר בפרק היה, ככל הנראה, הגישה המוזרה שלו למוות. תורוס נהרג, וזה היה באמת חבל. גם טורמונד היה קרוב מאד למות במוות מזעזע בסגנות “המתים המהלכים”, אבל שרד. את האמת? גם אני עוד לא מוכן למוות של הג’ינג’י הנפלא הזה. אבל גם לנד, לרוב ולאוברין לא היינו מוכנים, אז מי שואל אותנו?

בפועל, כחצי מהמשלחת נהרגה, אבל חוץ מתורוס כולם היו אנונימיים. וזה היה די מרגיז. מילא נהרגו דמויות שלא הכרנו, אבל אלה לא היו דמויות אפילו. באף שלב לא הציגו לנו כמה אנשים בדיוק יצאו אל המסע, אלא אם עצרתם מדי פעם לספור. אנחנו לא טרחנו. בכל פעם שמישהו צריך היה למות, ניצב חדש היה מופיע רק כדי ליפול לידיהם של זומבים זועמים.

מתוך משחקי הכס (תמונה באדיבות HBO)

זאת עצלנות די מעיקה מצד ההפקה. אפשר היה לתת להם שמות, לפחות, להראות את פניהם פעם או פעמיים יותר לפני שנהרגו פתאום. לא רק שלא אכפת לנו מהם כשהם מתים, זה גם מצחיק, כי פתאום אנו רואים כיצד מישהו שלא היה שם קודם נהרג. זה הופך את סצנות המוות הקשות האלה לפארודיה על עצמן, מה ששובר לחלוטין את המתח והאימה של הפרק הזה, שדווקא אפקטיבי ביותר כשהוא לא מפספס בעוז שכזה.

לגבי מות הדרקון, היה צפוי שדרקון אחד ימות בעונה הזאת. תחילה חשבנו שסרסיי תהייה זו שתהרוג דרקון, אך לאחר שעלו תאוריות שמלך הלילה יהיה מי שירכב על הדרקון השלישי מול ג’ון ודאינריז, זה נהייה הגיוני מאד לפתע. צפוי או לא, הסצנה בה הדרקון נפל הייתה קשה וטראומטית ביותר, מסוג השיאים שרצינו לראות בפרק טרום סיום.

הנפילה של ג’ון למים הייתה אולי החלק המיותר ביותר בפרק. היא יצרה אצלינו ציפיה שמשהו יקרה מזה, שהוא ישאר צפונית לחומה ויחשב כמת. זה יכול היה לפתח כיוון עלילתי מעניין לג’ון. כמו בהרבה מקרים קודמים בעונה זו, סתם עוד הזדמנות שהפספסה לה. לא היה שום טעם שהוא יפול, אם בסוף הפרק הוא כבר שוב היה עם דאינריז. יכל לומר לה ברגשנות שהיא המלכה שלו גם בלי זה. אלא אם היוצרים היו צריכים למצוא סיבה להרוג את בנג’ן, אבל לא זכרנו אותו גם ככה עד שהוא הופיע סתם כדי למות.

בפרק הבא

בפרק סיום העונה כולם הולכים להיפגש. ג’ון, דאינריז וסרסיי ישבו לדון על עתידה של ווסטרוז, כאשר מולם יהיה זומבי נשכני. מעלה מלך תהייה מוקפת בספינותיה, חיליה ושני דרקוניה של דאינריז. איך זה הולך להיגמר? כנראה שלא נעים.

אין שום סיכוי שבעולם ששתי המלכות פשוט ילחצו ידיים ויאמרו “סבבה, בוא נלך לצוד זומבים מעבר לחומה”. יהיה איזשהו הסכם, איזושהי ציפייה הדדית, אבל משהו חייב להשתבש. הרבה דברים, למעשה.

תקוותי היא שנראה את עלילת ווינטרפל מתקדמת למקום משמעותי כלשהו כבר העונה. אם לא, נאלץ לחכות שנה ואף יותר כדי להבין מה לעזאזל התכניות של בייליש, ואיך בראן משתלב בכל המלחמה הזאת.

במהלך מסיבת העיתונאים של מיקרוסופט לקראת כנס Gamescom 2017 בגרמניה, הוצג טריילר ראשון למשחק חדש – Jurassic World Evolution. זהו משחק ניהול פארק המתרחש בעולם של “פארק היורה” ו”עולם היורה”.

בדומה למשחקי ניהול פארק אחרים, יהיה זה משחק במבט עילי בו יהיה עלינו לבנות ולנהל פארק שעשועים. הפארק הזה לא יכיל רכבות הרים, אלא דינוזאורים. הטריילר הציג מה שנראה כמו וידאו קולנועי שהוכן מראש, אך גם עם רמזים למשחקיות. לא ברור עדיין כיצד המשחק יתנהל במדויק. מה שברור מהטריילר זה שיהיו במשחק תרחישים בהם דינוזאורים טורפים ימלטו מהכלובים שלהם, ונוכל לבנות בניינים שיתמודדו עם המשבר.

זהו לא המשחק הראשון מסוגו שיצא בעולם הזה – ב-2003 יצא Jurassic Park: Operation Genesis, משחק בעל רעיון דומה, שהיה זמין למחשב, ל-PlayStation 2 ול-Xbox המקורי. המשחק החדש אמנם דומה בעיקרון, אך מדובר במשחק חדש לחלוטין, עם גרפיקה מודרנית ואלמנטים שנראו בסרט “עולם היורה” מ-2015, כמו פירמידת הזכוכית הענקית, או הכדורים בהם מבקרי הפארק מתגלגלים עם הדינוזאורים הצמחוניים הענקיים.

Jurassic World Evolution צפוי לצאת בקיץ 2018, כנראה סמוך לסרט “עולם היורה” השני. הוא יהיה זמין ל-PlayStation 4, Xbox One ולמחשבים אישיים. המשחק מפותח על ידי Frontier Developments, שפיתחה את משחקי RollerCoaster Tycoon הכל מהמשחק השני, Zoo Tycoon ו-Elite: Dangerous.

ביקרנו בעבר בקולנוע Muvix Concept שבמתחם התחנה בתל אביב. כעת מזמינה Muvix את הקהל הרחב להקרנת פרק הסיום בעונה 7 של “משחקי הכס” (Game of Thrones), לגמרי בחינם.

מתחם Muvix Concept מציע חוויית קולנוע יוצאת דופן. בחללי צפיה שמעוצבים כמו ברים, ספריות וחדרי צפיה ביתיים, עם ספות וכורסאות נוחות, מוקרנים סרטים וסדרות על מסכים ברזולוציה גבוהה. מטרת העיצוב היא להביא את חוויית הצפייה הביתית מחוץ לבית.

את הסאונד של התוכן הנצפה אתם לא מקבלים מהטלויזיה, אלא מהאפליקציה של Muvix המותקנת על הסמארטפון שלכם, בעזרת אוזניות. זה מאפשר לתכנים שונים להיות משודרים בחללים סמוכים מבלי שהם יפריעו זה לזה, ואף מאפשר לאותו תוכן “לדבר” בכמה שפות שונות, בהתאם להעדפת הצופה.

חדר במתחם Muvix (צילום: רונן מנדזיצקי, גאדג’טי)

ביום שני הקרוב, ה-28 לאוגוסט, יוקרן פרק סיום העונה של משחקי הכס בחללים שונים במתחם, בשעות 18:00-23:00. הצפיה חינם, אך יש להרשם מראש דרך האפליקציה או האתר. במהלך סוף השבוע, 24-26 באוגוסט, יוצגו במתחם שאר פרקי העונה השישית בבינג’. גם להקרנות אלה צריך יהיה להרשם מראש.

במתחם יש גם מטבח ברמה גבוהה, המאפשר הזמנת אוכל במהלך ההקרנות או ביניהן. האוכל והשתיה המוצעים במתחם עולים באיכותם על הפופקורן שאתם רגילים אליו בבתי קולנוע רגילים, אך גם פופקורן יש בנמצא, כמובן.

להורדת אפליקציית Muvix: אייפון \ אנדרואיד

קישור להרשמה לצפייה במשחקי הכס

היציאה של Middle Earth: Shadow of War הולכת וקרבה, וכמות הפרטים שנחשפים על המשחק גם היא גוברת, ביניהם מערכת התיבות של המשחק ואלמנטים סיפוריים שלו. כעת הופץ טריילר חדש במסיבת העיתונאים של מיקרוסופט שמציג אלמנט מרכזי במשחק – המפלצות.

Shadow of War צפוי להיות גדול בהרבה מקודמו, Shadow of Mordor. כיאה למשחק גדול יותר, יהיו בו גם אפשרויות רבות יותר. המשחק יציג מגוון מפלצות מיצירותיו של ג’. ר. ר. טולקין, בהן יהיה על הגיבור להילחם. על חלקן (ואולי אף על כולן) יוכל גיבור המשחק טאליון לרכב לקרב.

בטריילר אנו רואים את טאליון רוכב על דרקון, על טרול ענק ועל יטי, כולן מפלצות עצומות מימדים שיכולות להתמודד לבד מול מפלצות אחרות, או לשנות באופן דרסטי את פני הקרב בקרבות הענק בהם המפלצות ישתתפו.

המפלצת הבולטת ביותר בטריילר היא הבארלוג, שד אש מכונף שודאי זכור לכם מ”שר הטבעות: אחוות הטבעת”, הסרט והספר הראשונים בטרילוגיה האפית של טולקין. בטריילר אנו רואים קבוצה של מכשפים אורקים מזמנים בארלוג, ואת הגיבור נלחם בו. האם אפשר יהיה גם לרכב על המפלץ האימתני? בטריילר זה לא מופיע, אך יתכן מאד שכן.

Middle Earth: Shadow of War צפוי לצאת ב-10 באוקטובר ל-Xbox One, PlayStation 4 ול-Windows 10.

טום קרוז (Tom Cruise) הוא שחקן ותיק מאוד בתעשייה. בשנים האחרונות, בין הג’ק ריצ’רים למשימות הבלתי אפשריות, הוא התברג חזק מאד בדימוי של גיבור הפעולה הקשוח. אבל פעם, אי שם בשנות ה-90, הוא היה שחקן ורסטילי בהרבה, שכיכב בדרמות וקומדיות לרוב. נדמה שהשנה הוא מנסה לחזור אל הדימוי הזה, תחילה עם “המומיה” וכעת עם “תוצרת אמריקה” (American Made). ב”המומיה” זה לא ממש הלך לו, אך כאן נדמה שהמצב מעט שונה.

העלילה

“תוצרת אמריקה” מספר את סיפורו האמיתי של בארי סיל, אחד ממבריחי הסמים והנשק הגדולים בהיסטוריה. סיל מגולם על ידי קרוז ומוצג בסוף שנות ה-70 כטייס אזרחי מוכשר ומשועמם. מונטי שייפר הוא סוכן CIA זוטר המגולם על ידי דונל גליסון (Domhnall Gleeson) מ”האיש שנולד מחדש” ו”מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר“. שייפר צריך לאסוף מידע על המהפכות ותנועות המרד השונות במרכז ודרום אמריקה וסיל נראה לו כמו האדם המושלם למשימה.

עבודת הבילוש הפשוטה יחסית של סיל מסתבכת, כאשר קרטל הסמים בהתוות של פאבלו אסקובר ושותפיו יוצר איתו קשר. מה שנראה תחילה כקשר עם אנשים מסוכנים מאוד מתברר במהרה כהזדמנות חייו של סיל, שמקים אימפרייה שלמה להברחת סמים ונשק.

כשפשע זה עניין מצחיק

מהפכות אלימות, התערבות פושעת של ה-CIA במדיניות של ארצות אמריקה הלטינית ואחד מקרטלי הסמים הגדולים ביותר בהיסטוריה הם עסק רציני מאוד. כה רציני שאפשר ואף כדאי לספר את מה שהתרחש שם, תוך כבוד רב לכל הקורבנות והנפשות הפועלות. הסיפור הזה קיים. הוא נקרא “נרקוס”, ומדובר בסדרה המשודרת בנטפליקס ועולה בקרוב לעונה שלישית. “תוצרת אמריקה” הוא לא “נרקוס”, בשום פנים ואופן, ואמנם שתי היצירות חולקות דמויות וחומר מקור, הן רחוקות זו מזו שנות אור.

כי “תוצרת אמריקה” לא עוסק בקרטל של אסקובר או בנשק שה-CIA סיפקה למהפכנים דרום אמריקאים. “תוצרת אמריקה” מתחילתו ועד סופו הוא סיפורו של בארי סיל, ובארי סיל הוא לא טיפוס שלוקח דברים יותר מדי ברצינות.

בארי סיל הוא טייס מבריק, איש משפחה ואופורטוניסט חסר תקנה. הוא לא מוצג בתור אדם חריג מדי, רק טייס מאוד מוכשר בעל מוסר מעט גמיש. הוא לא טיפס שטני שמנסה להרוויח כסף על גב החלשים, הוא פשוט מתגלגל מסיטואציה אחת לשניה, ומוצא את עצמו נכנס עמוק יותר ויותר לעסקים יותר ויותר מפוקפקים. והכל בשם המולדת, לכאורה. בנסיבות אחרות, כל אחד מאיתנו יכול היה להיות בארי סיל.

כי מתחת לפני השטח, “תוצרת אמריקה” מציג סאטירה נוקבת על ארצות הברית בשנות רייגן, על המלחמה הצבועה בסמים וההתערבות בהקמת משטרים טוטאליטריים אנטי-קומוניסטים בדרום אמריקה. אבל כל זה מתחת לפני השטח.

“תוצרת אמריקה” הוא סרט מבדר ומשעשע שכל אחד כמעט יכול להנות ממנו, פשוט בגלל דמותו האקסצנטרית של סיל, ובגלל המצבים ההזויים והמלחיצים שהוא נקלע אליהם. הידיעה שבמידה מסוימת כל זה אמיתי מחזקת את הסוריאליזם של הסרט עוד יותר. הסאטירה שלו מסתתרת עמוק יותר מזה, אך מבצבצת מספיק לאורך הסרט כדי להיות ברורה וחריפה למי שיזהה אותה. ככזאת, היא סאטירה אפקטיבית ביותר, שמעוררת בכל צופה בדיוק את מידת המחשבה הרלוונטית לאותו צופה, בלי לדחוף את עצמה במורד גרונינו.

מתוך “תוצרת אמריקה” (תמונה באדיבות גלובוס מקס)

קרוז במיטבו

מה שהופך את כל החוויה למהנה זה בעיקר הופעתו של טום קרוז. קרוז, כאמור, הוא ג’ק ריצ’ר. הוא אית’ן ממשימה בלתי אפשרית. הוא פורק מפרקות ומרוקן מחסניות. אבל כאן הוא הלא-יוצלח הכי יוצלח שאי פעם ראיתם.

בארי הוא אדם עם ידי זהב. יש לו ביטחון עצמי גבוה, רעיונות טובים, וכשהוא מחליט לעשות משהו, הוא עושה אותו, ובהצלחה רבה. אבל הצורה בה קרוז משחק אותו גורמת לו תמיד להיראות כמו האדם הכי פחות מרשים בחדר. מוקף בברוני סמים ועוסק עם סוכן CIA מופרע, סיל תמיד עושה את הרושם שהפעולה הבאה שלו תהייה הרת אסון. אבל הוא יוצא יבש ממים.

הדיסוננס הזה בין מה שבארי משדר לבין מה שקורה בפועל לא שובר את האמינות של הדמות והסיפור. להפך, זה בונה דמות מאוד מעניינת, מאד כיפית. אנחנו שואלים את עצמינו בכל פעם, מה הוא יעשה עכשיו? איך בארי יצא מזה הפעם? ואיכשהו התשובה אף פעם לא צפויה ולא מובנת.

טום קרוז הוא שחקן כריזמטי בטירוף. מאז “משימה בלתי אפשרית” הראשון הוא נדחף יותר ויותר לטייפ קאסט של גיבור הפעולה, ואנחנו מאבדים הזדמנויות לצפות בו בתפקידים מעניינים ומגוונים יותר. קרוז גם מפיק את רוב סרטיו, וכבר שנים רבות דואג לבחור לעצמו את התפקידים שהוא רוצה. אולי זה הגיל, או פשוט הזמן שעבר, אבל נדמה שלגיבור הפעולה הזה קצת נמאס להיות סוכן-העל של העולם.

“המומיה” היה סרט לא מוצלח. גם קרוז לא היה כל כך מוצלח בו, בעיקר כי דמותו הייתה מאד לא עקבית. כאן, לעומת זאת, בארי סיל פנטסטי. ולמרות שאנו מכירים את קרוז כה מקרוב, באף שלב בסרט לא תחשבו שהוא הולך לשלוף אקדח או לנצח סכנה עם אגרופים. הוא רק טייס הרי, חמוש במשקפי שמש ואחד החיוכים הכי כובשים שהוליווד ידעה אי פעם.

מתוך “תוצרת אמריקה” (תמונה באדיבות גלובוס מקס)

בשורה התחתונה

“תוצרת אמריקה” הוא סאטירה פוליטית נוקבת על ממשלת רייגן בשנות השמונים, שמוסתרת היטב מתחת לקומדיית פשע נהדרת. במרכז הסרט עומד גיבור סימפטי שאפרוריותו המוסרית מאפשרת לנו לשמוח גם כשהוא מצליח וגם כשהוא נכשל. הסרט, שעוסק בנושאים מאוד כבדים, מצליח לשמור על טון קליל לכל אורכו, גם ברגעים הכי קשים שלו, ובכל זאת הוא לא מרגיש מאולץ.

עבור טום קרוז זאת הצלחה מסחררת ביציאה מהדימוי הקשוח והקודר שלו. נשמח לראותו שוב בעוד סרטים ותפקידים כאלה, בהם הצד האנושי שלו מעניין וייחודי הרבה יותר מגיבור הפעולה הדי מאוס שהוא מציג.

משחק היריות ההמוני Destiny 2 צפוי לצאת בקרוב, ולכבוד ההשקה אנו זוכים לטריילר חדש של המשחק. הטריילר מציג את העלילה של המשחק, לצד קטעי משחקיות שלו. המשחק מפותח על ידי Bungie, החברה העומדת גם מאחורי משחקי Halo הראשונים, ומופץ על ידי Activision.

Destiny הוא משחק יריות מגוף ראשון המתרחש בעתיד רחוק בו האנושות כמעט והוכחדה. על כדור הארץ נותרה עיר אחת בלבד, המכונה פשוט “העיר האחרונה”, והיא מוקפת בחומה. השחקנים משחקים את ה”שומרים” (guardians), אנשים עם גישה לכח מיוחד שמאפשר להם להגן על העיר האחרונה מכוחות אופל שמנסים להשמיד אותה. המשחק מתמקד במגנים, שמבוססים בתחנת חלל המרחפת מעל לעיר האחרונה.

מבנה המשחק דומה מאוד למבנה של משחק תפקידים המוני, או MMORPG – שחקנים מתקדמים לבד בעלילה, או מתחברים לצוותים של שחקנים אחרים כדי לצאת למשימות מסוכנות במיוחד. במהלך המשחק השחקנים מוצאים ציוד ועולים דרגות, מה שמשפר את יכולות הלחימה שלהם. ההבדל המהותי בין Destiny למשחק MMO הוא, כמובן, שזהו משחק יריות מגוף ראשון בראש ובראשונה, הן בצורה בה הוא נשלט והן במבנה המשימות שלו.

ב-Destiny 2 הבטיחה Bungie שיהיה דגש גדול יותר על העלילה והעולם, דברים שלא היו מפותחים מאד במשחק הראשון, לפחות לפני ההרחבות. הטריילר מראה שגזע חייזרים עויין כובש את הבסיס של השומרים ומפזר אותם ברחבי תבל. כעת השומרים מנותקים ממקור הכוח שלהם, ויהיה עליהם לפתח יכולות חדשות כדי לכבוש בחזרה את הבסיס שלהם ולהמשיך להגן על האנושות.

Destiny 2 צפוי לצאת ב-6 בספטמבר ל-PlayStation 4 ו-Xbox One. בניגוד לקודמו, משחק ההמשך יגיע גם למחשבים אישיים ב-24 באוקטובר. המשחק יהיה זמין לרכישה במחשב דרך האפליקציה של Blizzard בלבד, שהיא חלק מ-Activision.

האחים וורנר  (Warner Bros) ו-DC Comics הודיעו שהם מתכננים סרט חדש ליקום הקולנועי שלהם, שיהיה סיפור מקור לדמות מוכרת. אך הפעם לא מדובר בסיפור מקור של גיבור על, אלא של הסיפור של נסיך הפשע הליצן של גותהאם – הג’וקר. לפרוייקט כבר מוצמדים כמה שמות בומבסטיים, ביניהם מרטין סקורסזה (Martin Scorsese).

בתור אחד הנבלים הוותיקים ביותר ביקומי הקומיקס השונים, הג’וקר נותר דמות מסתורית. סופרו כמה גרסאות שונות של המקור שלו, אך אין קונצנזוס לגבי זהותו, הסיבה שהוא פושע או האופן המדויק בו פניו ו/או גופו עוותו על ידי חומצה. הרעיון העומד מאחורי הסרט החדש הוא לספר סיפור מקור חדש, כזה שלא נשען באופן מוחלט על אף סיפור חדש.

את הסרט יכתבו ביחד טוד פיליפס (Todd Phillips) וסקוט סילבר (Scott Silver). פיליפס כתב וביים את “בדרך לחתונה עוצרים בווגאס”, וסילבר כתב את “8 מייל” של אמינם. פיליפס גם יביים את הסרט, ויפיק אותו יחד עם מרטין סקורסזה. לא ידוע עדיין מתי הסרט צפוי לצאת, אך התסריט כבר התחיל להיכתב. הסרט צפוי להתרחש בשנות ה-80 המוקדמות בגותהאם, ואווירתו צפויה להיות דומה יותר לאווירה של סרטי סקורסזה מהתקופה, כגון “נהג מונית” ו”השור הזועם”.

ג’ארד לטו (Jared Leto) ששיחק את הג’וקר ב”יחידת המתאבדים” עוד לא סיים את דרכו עם וורנר ו-DC. לטו צפוי לחזור לתפקיד בסרט המשך ל”יחידת המתאבדים”, ובספין-אוף של הארלי קווין. אך בסרט המקור של הג’וקר יהיה זה ג’וקר צעיר יותר, בתחילת דרכו, ולטו כרגע לא מיועד לגלם את הגרסה הזאת של הליצן המטורף.

אם אתם טובים במשהו, תמשיכו לעשות אותו. זה לא רעיון חדש, ויש בו הגיון. טייס מוכשר כנראה ימשיך לטוס כל עוד גופו ומוחו מאפשרים לו, מלבין כספים ימצא דרכים חדשות לגרום לכל הפעילות שלו להראות חוקית, ומומחה לפריצת כספות ימשיך לפרוץ כספות גם מתוך הכלא. או זה לפחות מה שמלמדים אותנו בסרטים ובסדרות היום. זה בדרך כלל נכון גם לגבי שחקנים, ובאופן צר הרבה יותר.

אם סרט חדש דורש גיבור פעולה, יהיה סביר ללהק שחקן שכבר שיחק גיבורי פעולה לא פעם; לקומדיה רומנטית יקחו שחקני קומדיה בעלי נסיון בגילום מערכות יחסים ולדרמה קשה יקחו בדרך כלל שחקנים שכבר הוכיחו את עצמם ככאלה שיכולים לרגש את הצופים. מצד ההפקה טייפ-קאסטינג זה ללכת על בטוח, ומצד הצופים זה תיאום ציפיות מראש. מצד השחקנים יש בזה גם הרבה יתרונות, אך יש לזכור ששחקנים הם שחקנים – מקצועם הוא לגלם אנשים אחרים, אנשים שהם לא הם. זה אומר שרובם מסוגלים לשחק יותר מסוג אחד של דמות, וכשניתנת להם ההזדמנות הזאת ישנו סיכוי שכולנו נרוויח משהו מזה.

שלושה שחקנים שיצאו מהבועה לאחרונה

את טום קרוז (Tom Cruise) ראינו בעבר בתפקידים מאד מגוונים, בסרטים כמו “ג’רי מגווייר”, “אהבה בשחקים”, “מגנוליה” ו”עיניים עצומות לרווחה”. לאחרונה, אנחנו רואים אותו כמעט ורק בתפקידי פעולה אינטנסיביים. השנה ראינו את קרוז מנסה לצאת מהמסגרת הזאת. הנסיון הבולט ביותר היה “תוצרת אמריקה“, שעלה בסוף השבוע לאקרנים ובו הדבר היחידי שקרוז עשה עם נשקים זה להבריח אותם, ולפעמים גם לשקשק מפחד כשהם מכוונים אליו. נדמה שקרוז רואה את העתיד המתקרב בו גילו לא יאפשר לו לשחק את תפקידי הפעולה המסובכים יותר. החיוך הכובש שלו, לעומת זאת, ישרוד עוד הרבה מאד שנים.

לעומת קרוז, דניאל קרייג (Daniel Craig) לא יצא מהטייפ-קאסט בשביל תפקיד ראשי. הוא שיחק דמות משנית ב”לוגאן לאקי“, אך התפקיד שלו היה חשוב מאוד, והוא היה הפוך ב-180 מעלות מג’יימס בונד, או העיתונאי מ”נערה עם קעקוע דרקון”. הסרט האחרון בו קרייג יגלם את סוכן 007 בהפקה, ואחריו דרכיהם יפרדו. קרייג יוכל להמשיך לשחק גברים אנגלים חמורי סבר, אבל אם הוא יצוץ שוב בתפקידים חריגים כמו ג’ו באנג, מה טוב.

דניאל קרייג מתוך “לוגאן לאקי” (תמונה באדיבות בתי קולנוע לב)

כשזה נוגע לשבירת טייפ-קאסט, שחקני קומדיה לרוב בבעיה גדולה מעמיתיהם. קשה מאוד לקחת ברצינות שחקן שבאופן עקבי משחק דמויות מצחיקות. ג’ים קארי, למשל, הצליח לצאת מהדימוי של הליצן המטורף לתקופה, אך הוא נלחם בזה. בסוף הוא חזר לקומדיה, גם אם בצורה מתונה מעט יותר מבעבר.

למזלו של ג’ייסון בייטמן (Jason Bateman), ב”משפחה בהפרעה”, קומדיה מופרעת למדי, הוא שיחק את הדמות הכי נורמטיבית, יחסית. לאחר מכן הוא ניסה את כוחו במספר קומדיות רומנטיות, עדיין בתור דמויות יחסית רציניות. ב”אוזרק” של נטפליקס הוא עשה קפיצה משמעותית. כמו קרנסטון לפניו ב”שובר שורות”, בייטמן הראה שדווקא בזכות היותו שחקן קומדיה מבוגר, הוא יכול להביא לדרמת פשע איכויות ששחקנים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות לא מצליחים. “אוזרק” כבר חודשה לעונה שניה, ובייטמן הולך להיות עסוק עוד זמן מה בתפקיד מלבין הכספים מרטי בירד, לשמחתינו.

שלושה שחקנים שנשמח לראות יוצאים ממנה עוד

סקארלט ג’והנסון (Scarlett Johansson) היא כיום אחת מהשחקניות היותר מבוקשות ופעילות בהוליווד. אחרי שנים של תפקידים שונים ומגוונים, היא מצאה את הנישה שלה – גיבורות פעולה. היא הופיעה כאלמנה השחורה כבר בארבעה סרטי מארוול, שיחקה את גיבורת סרט הפעולה “לוסי” והשנה ראינו אותה גם בתפקיד מייג’ור בחידוש ל”הרוח במעטפת“. היא מושלמת לתפקידים האלה, אך בכל מה שנוגע למשחק רגשי, הדרישות בהם די נמוכות.

הכסף בתפקידים האלה רב, כמובן, שכן מדובר בסרטי פעולה שמיועדים להיות שוברי קופות, והם מתוקצבים בהתאם. אך דווקא תפקידיה הבולטים של ג’והנסון אפשרו לה להוכיח שהיא לא רק גמישה ואתלטית, אלא גם שחקנית דרמה מדהימה. סרטים כמו “אבודים בטוקיו”, “ויקי כריסטינה ברצלונה” ואפילו “היא”, בו ג’והנסון שיחקה רק קול של מערכת הפעלה, הראו איזה טווח מדהים יש לה. שחקניות פעולה יש, ומשנה לשנה אנחנו מגלים יותר, אך אם ג’והנסון והמפיקים ירצו, ממנה אנחנו יכולים לקבל דברים מעניינים ומורכבים פי כמה.

סקרלט ג’והנסון מתוך Ghost in the Shell (תמונה: Paramount Pictures)

נוקם נוסף שמצא לעצמו נישה הוא כריס אוונס (Chris Evans), הלא הוא קפטן אמריקה. לאחר כמה תפקידים שלא הצליחו להרים את הקריירה שלו, תפקיד הקפטן נפל לחיקו של אוונס כמתנה שאף אחד לא ציפה לה, גם לא אוונס עצמו. עם שילוב נדיר של המראה הנכון וסגנון משחק מאד אנושי ואמפתי, אוונס הביא את קפטן אמריקה להמונים. דמות שנראתה מטופשת ומיותרת לחלוטין הפכה לאחד מהנוקמים האהובים והחשובים ביותר. עכשיו אוונס הוא שרירן עם לב זהב ומצפן מוסרי חזק, וגם כשהוא לא הקפטן, הוא מלוהק לתפקידים בסגנון, כמו שראינו השנה ב”חיבור פשוט” המופתי.

אך אוונס גם יכול הרבה יותר מזה. גם ב”חיבור פשוט” הוא שיחק דמות שמתגלה כיותר מורכבת מסתם מכונאי סירות טוב-לב, וב-2013 שיחק אוונס ב”רכבת הקרח”, סרט חריג שמבוסס על קומיקס צרפתי ובויים על ידי במאי קוריאני. במאי הסרט ג’ון-הו בונג לא הסכים ללהק את אוונס תחילה, כיוון שהלה נראה לו שרירי ומגודל מדי לתפקיד. אוונס התעקש, וכפתרון הלבישו אותו בסוודר ומעיל, כדי להסתיר את גופו המסותת, עליו הוא עמל בשביל תפקידו כקפטן אמריקה. אוונס מפגין משחק נהדר של דמות רדופה, שנלחמת על עתיד טוב יותר כדי לפצות על עבר קודר. נשמח לראות עוד מאוונס בכללי, אבל נשמח במיוחד לראות אותו מנסה את כוחו בתפקידים שונים – כי מתחת לכל השרירים והעיניים הכחולות מסתתר שחקן מוכשר הרבה יותר משנדמה.

לאליסון ברי (Alison Brie) אין עדיין טייפ-קאסט מגובש. לא לחלוטין. כרגע היא זכורה בעיקר כרות’ מ-GLOW וכאנני מ”קומיוניטי”, דמויות מאוד שונות אבל עם קווי דמיון מאד ברורים. לפני כן היא הופיעה גם ב”מד מן”, שוב בתפקיד שונה לחלוטין. ברי אמנם לא קיבעה דימוי חד משמעי, אך באופן טבעי היא נוטה להיות מלוהקת לתפקידים מסוימים. ייתכן שהטייפ-קאסט שלה דווקא לא יתקבע, והיא תשאר מעין זיקית, כזאת שיכולה לשחק שחקנית כושלת, רעיה אוהבת, סוכנת של סופרת מצליחה או תלמידת קולג’ שמתאמצת יותר מדי. בינתיים נוכל להנות ממה שהיא כבר הספיקה לעשות. למזלה ולשמחתינו, היא משחקת בסדרות מצוינות.

אליסון ברי מתוך “GLOW” (צילום: Erica Parise, תמונה באדיבות נטפליקס)

קצה הקרחון

זוהי כמובן רק טיפה בים של שחקנים שמנסים לפרוץ את גבולות הסטראוטיפ שהוצמד להם. חלקם מצליחים, חלקם פחות, ויש שחקנים כמו טילדה סווינטון שלא מפתחים זהות במה אף פעם. לפעמים, כמובן, הטייפ-קאסט משרת את כולם, כי מה שצפוי ומוכר הוא גם נוח ונעים. אין סיבה שכל שחקן ושחקנית יתחילו לעשות ג’אגלינג דימויים. כאמור, אם אתם טובים במשהו, תמשיכו לעשות אותו. אך שחקנים מסוימים טובים פשוט במשחק, מכל סוג, ואם אנחנו, הצופים, נהיה פתוחים וניתן להם את ההזדמנויות לנסות תפקידים אחרים, נזכה לסרטים עשירים ומגוונים במיוחד.

אילו שחקנים שאתם אוהבים הייתם רוצים לראות מגוונים את הרפרטואר שלהם, ואילו מקרים בולטים של שבירת שיגרה אתם זוכרים?

את השם דאג טננאפל (Doug TenNapel) אולי לא כולכם שמעתם, אבל הוא דמות ותיקה מאד בתעשיית המשחקים. בכמה תעשיות, למעשה. טננאפל הוא בראש ובראשונה מאייר, אנימטור וכותב קומיקס. מה הקשר שלו למשחקים? ובכן, הוא אחראי לשני משחקי Earthworm Jim, שאם לא שיחקתם בהם אולי נדבר גם על זה עוד בעתיד, והוא היוצר מאחורי The Neverhood מ-1996. ואם לא שמעתם על The Neverhood, כדאי לכם מאד להמשיך לקרוא.

עולם מופלא

The Neverhood הוא משחק שעשוי מפלסטלינה. משחק מחשב, אמנם, אך במשחק יש מעט מאד אנימציות מצוירות. רוב רובו המוחלט של המשחק צולם בטכנולוגיית סטופ-מושן (Stop Motion), בדומה לסרטי פלסטלינה, כמו “הסיוט שלפני חג המולד”, למשל.

המשחק מתרחש בארץ צבעונית ושמחה למראה שנקראת נברהוד. אך שמחה וצבעונית ככל שתראה, יש בעיה אחת מאוד גדולה בנברהוד – היא נטושה. אנחנו משחקים את קליימן, איש פלסטלינה שמתעורר בנברהוד, ורואה שאין בה אף אחד. מדי פעם הוא נתקל ביצורים שונים, ואף במספר מצומצם של אנשים, אך ברור שנברהוד העצומה נבנתה כדי לאכלס כמות גדולה הרבה יותר של אנשים.

המשחק הוא קווסט, שכל השליטה בו נעשית בעזרת העכבר. את קליימן תקחו למקומות שונים בנברהוד, בהם הוא יאסוף חפצים אותם הוא יאכסן בתוך גוף הפלסטלינה המוצק שלו, ובחפצים אלה הוא ישתמש כדי לפתור חידות שונות שמפריעות לו להתקדם הלאה במשחק. ככל שתתקדמו, יחשפו יותר ויותר תעלומות לגבי נברהוד, לצד רמזים שיחשפו בפניכם מה באמת קרה כאן.

אך מה שחשוב בנברהוד זה לא הסיפור, וגם לא בהכרח החידות. החידות במשחק נעות בין סתמיות לסתם קשות, עם מספר חידות מוצלחות מאד, אך לא בגללן המשחק זכור לטובה. גם העלילה, שנחשפת מעצמה בבוא הזמן, היא לא הסיבה לשחק ב-The Neverhood. מה שהופך אותו למשחק חובה זו האווירה הייחודית שלו, והקסם שבאנימציית הפלסטלינה. הסגנון הייחודי של דאג טננאפל מחייה את העולם והדמויות הבלתי נשכחים, ומייצר רגעים נהדרים. ובל נשכח גם את המוזיקה.

The Neverhood

מוזיקה מקורית פנטסטית

פס קול זה פרט חשוב מאד במשחקי וידאו, לא פחות ולעתים אף יותר מהחשיבות שלו בסרטים. אך נדירים המשחקים שאת פס הקול המקורי שלהם תוכלו לשמוע מתנגנים בברים ומועדונים שנדמה שאין שום קשר ביניהם לבין משחקים. זאת מכיוון שאת פס הקול הזה כתב, הלחין וניגן טרי ס. טיילור (Terry S. Taylor). שם שאולי לא יגיד לכם הרבה, אבל בקהילת מוזיקת הפולק והבלוז האמריקאית הוא אמן שפעיל עוד משנות ה-70.

פס הקול של המשחק לא רק תואם באופן מושלם את האווירה שלו, הוא גם מייצר אותה. כל מיקום במשחק וכל אירוע משמעותי עולים בזיכרון לצד מנגינת הנושא שלהם, המתנגנת בשלל כלי פולק ומתלווה לעתים בקולו העמוק של טיילור, שמברבר וממלמל יותר מלשיר, בהתאם לרוח השטות של המשחק.

איך להשיג ואיפה?

את The Neverhood אין דרך לרכוש בצורה דיגיטלית כיום, לפחות לעת עתה. המשחק הופץ בזמנו על ידי DreamWorks, אך חברת The Neverhood שפיתחה את המשחק כבר לא קיימת. לכן תוכלו למצוא אותו להורדה בקלות יחסית באתרי Abandon Ware שונים, אתרים שמציעים להורדה משחקים שזכויות ההפצה שלהם “ננטשו”.

טרי ס. טיילור שחרר את פס הקול של The Neverhood בנפרד, באלבום שנקרא Imaginarium: Songs from the Neverhood, בשנת 2004. הוא זמין לרכישה בצורה דיגיטלית ואף פיזית גם היום. כאמור, זהו פס קול שניתן להקשיב לו ולהנות ממנו גם בנפרד מהמשחק.

ב-2013 יזם טננאפל פרוייקט קיקסטארטר למימון משחק פלסטלינה בשם Armikrog, מעין המשך רוחני ל-The Neverhood שחולק איתו סגנון משחק ואנימציה כמעט זהים. המשחק יצא למחשב האישי ב-2015 ולקונסולות ב-2016, ולא זכה לאותה הערכה כמו קודמו. הוא זמין לרוב הפלטפורמות האחרונות בעלות 9.99$, למעוניינים.

נטפליקס שחררה טיזר חדש לעונה הרביעית של “מראה שחורה” (Black Mirror), אנתולוגיית סיפורי הזוועה הטכנולוגיים של צ’ארלי ברוקר (Charlie Brooker). עונה זו תהייה מופצת בלעדית על ידי נטפליקס, בדומה לעונה השלישית, וגם היא תכיל שישה פרקים.

“מראה שחורה” הינה אנתולוגיה, סדרה שפרקיה לא מקושרים ברצף עלילתי ולמעשה לא מתרחשים באותו עולם. מה שמחבר את הסיפורים הוא נושא אחיד. במקרה של “מראה שחורה” זו טכנולוגיה, והדברים האיומים שאנחנו מסוגלים ועשויים לעשות לעצמינו ואחד לשני במקרה שהטכנולוגיה תתפתח לכיוונים מסוימים. חלק מהסיפורים הם סיפורי מדע בדיוני מוחלטים, וחלקם מתרחשים בעולם שמרגיש כמעט זהה לשלנו, אך כולם סיפורים ציניים בהם מתרחשים דברים מחרידים.

הטיזר חושף את שמות ששת הפרקים של העונה, ומציג טיזרים קצרים של כל פרק. הפרקים יקראו “תנין” (Crocodile), “ארק-איינג’ל” (Arkangel), “לתלות את הדיג’יי” (Hang the DJ), “ספינת החלל קאליסטר” (USS Callister), “ראש-מתכת” (Metalhead) ו”מוזיאון שחור” (Black Museum).

הטיזרים קצרצרים ולא חושפים הרבה, אך ברור ש”ספינת החלל קאליסטר” מתכתב עם “מסע בין כוכבים”, ונדמה ש”ראש-מתכת” יהיה פרק בשחור לבן. כמו תמיד אצל ברוקר, לגימיקים ישנה סיבה מאד טובה, שהיא לא החלטה אומנותית בלבד.

לא נחשף עדיין תאריך היציאה של העונה הרביעית, רק שששת הפרקים יגיעו בקרוב לנטפליקס, ויעלו כולם ביחד במלואם, כמובן.

לאחר עונה לא ארוכה עם עליות וירידות, טלטלות ומבוכות, מגיעה עונה 7 של “משחקי הכס” (Game of Thrones) לסיומה בפרק השביעי שלה, “הדרקון והזאב” (The Dragon and the Wolf). בפרק שאורכו כמעט שעה וחצי, הפרק הארוך ביותר בסדרה כולה עד עתה, קרו לא מעט דברים. ובאמת קרו דברים, הפעם. כי כשזה מגיע לפרקי סיום עונה, נדמה שדיוויד בניוף וד. ב. וייס, יוצרי הסדרה, ממש טובים בלסיים. רק לא טובים בלהגיע לשם.

מכאן יתחילו ספוילרים משמעותיים לסיום העונה השביעית של “משחקי הכס”!

הקומדיה הפוליטית

אין מה לומר, היה כיף במעלה מלך. הרעיון להביא חייל מצבא המתים לסרסיי, הרעיון האווילי ביותר של הסדרה, הוביל לכמה סצנות מוצלחות מאוד. חלקן היו מוצלחות בזכות עצמן, וחלקן כי הן היו מצחיקות מכדי שנוכל לא להנות מהן.

היו כמה וכמה איחודים מרגשים בין דמויות. ברון, טיריון ופודריק, למשל, שלושתם ביחד שוב אחרי כל כך הרבה תלאות, כשכל אחד מייצג צד שונה בעימות, היה מפגש מוצלח. צביטה בלב מזכרונות של זמנים יותר פשוטים. גם אז לטיריון לא היה רגע של שלוות נפש, אבל לפחות היו לו חברים קרובים, אנשים שהוא סמך עליהם, ולא היה איום של השמדה המונית על ידי צבא מתים.

השיחה בין קלגיין לבריאן הייתה גם היא במקום. גם אם השורות שנאמרו היו מעט מטופשות, שני השחקנים האהובים נתנו לסצנה את העומק שהיא הייתה צריכה. סצנות מסוג זו, בהן פייבוריטים של צופים מקצוות שונים של העולם נפגשים, יכולות להרגיש זולות, אבל הן עבדו בפרק הזה עוד יותר משהן עבדו בפרק הקודם.

חוץ מאת בריאן, סאנדור פגש את אחיו לראשונה מאז שנס ממעלה מלך. מעריצי הספרים והסדרה כאחד מצפים למפגש גורלי בין שני הלוחמים העצומים והאלימים הללו, והנה מפיו של “הכלב” ניתנה לנו, הצופים, ההבטחה – חרבותיהם עוד יפגשו. אבל לא לשם כך התכנסנו כאן היום.

בריאן גם היא לא הסתפקה באיחוד עם “הכלב”. בשבילה המפגש הבאמת חשוב היה עם סר ג’יימי. מאז העונה השלישית בה הם בילו זמן רב ביחד, בריאן נהייתה המצפן המוסרי שלו. לא במקרה היא קיבלה ממנו חרב ולריאנית במתנה, כדי שידע שאי שם בעולם יש מישהי שעושה צדק בשמו. סביר מאוד שהמפגש איתה תרם לאירועי סוף הפרק, בהם ג’יימי עזב את אחותו, בתקווה לעד הפעם.

השיא של המפגש הדיפלומטי היה, כמובן, המפגש בין הזומבי לבין סרסיי. רגע עוצמתי ומלא אנרגיה הפך משום מה לקומדיה כאשר ג’ון נעמד בתנוחה של סוכן מכירות, והתחיל להציג את סגולות האש וזכוכית הדרקון. “רק היום, 199 מטבעות זהב לבלוק. מהרו מהרו, המבצע עד גמר המלאי!”.

מתוך “משחקי הכס”, עונה 7 פרק 7 (תמונה באדיבות HBO)

החלק המעניין באמת הוא מה שלא ראינו. המפגש בין סרסיי לטיריון היה מתוח ומלחיץ, אך לקראת סופו נהייה כנה ואנושי. את סוף המפגש עצמו לא ראינו, רק את טיריון חוזר עם סרסיי, מוכנה שוב לדבר. היתכן שטיריון חשף בפניה שדאינריז עקרה? הביטחון הרב של סרסיי בכך שילדה ישלוט בממלכה מעיד על כך שהיא די בטוחה שדאינריז לא מהווה איום בעתיד הנראה לעין. מתישהו עוד נגלה מה נאמר שם, אבל זה כבר לא יהיה השנה.

הפארסה של לורד בייליש

בינתיים, בצפון, נפתרה אחת התעלומות הגדולות של העונה – למה אריה כל כך דוחה ועוינת כלפי סאנסה, בצורה לא פרופורציונלית? ובכן, זה כי בעצם הכל היה מתוכנן מראש כתכנית-על להפלת לורד בייליש. הרעיון חביב, הביצוע נוראי.

ניתן להסיק במידה סבירה שהריבים קרו כדי שבייליש ישמע אותם. סאנסה ואריה משערות, בצדק, שיש לבייליש מרגלים שמאזינים לשיחות ומדווחים לו מה קורה. הסכסוך המפחיד בין האחיות, אם כך, היה מבויים. זה רעיון לא רע, אלא שהסכסוך הזה נראה מאוד טיפשי לנו כצופים, ובלי לדעת שזה מוביל להפלת לורד בייליש, לא יכלנו לקחת אותו ברצינות.

ואם אנחנו לא יכלנו לקחת אותו ברצינות, למה ליטלפינגר, אשף המזימות, פספס את הסכנה? המגילה שהוא החביא כדי שאריה תמצא אותה הייתה הימור אדיר. בקלות הרי יכלה אריה לחשוף לסאנסה, אפילו בכעס, שהיא מצאה את המגילה אצל בייליש, מה שמיד היה שובר את כל התכנית שלו. הוא עצמו הרי אמר לסאנסה פעמיים לפחות שאין לו מושג מאיפה אריה השיגה את המגילה. טיפשי מאוד, לורד בייליש, טיפשי מאוד.

מתוך “משחקי הכס”, עונה 7 פרק 7 (תמונה באדיבות HBO)

סצנה אחרת שבדיעבד דווקא מקבלת נופח מעניין היא הסצנה בה אריה איימה על סאנסה עם הפגיון. בסוף הסצנה אריה הושיטה את הפגיון לסאנסה. זהו אקט כניעה, פעולה סימבולית שבה אריה העניקה לסאנסה מרות עליה. באותו רגע זה נראה כמו התרסה, אבל בפועל זה אומר שבעוד שהריב נאמר כריב כך שבייליש ומרגליו ישמעו אותו כריב, זה היה הרגע בו אריה הראתה לסאנסה שהיא נאמנה לה, ושהיא מוכנה להיות סוכנת הצדק שלה.

סצנה זו, יחד עם השיחה של האחיות על חומות ווינטרפל, נתנו להן ולצופים את סגירת המעגל שהיינו זקוקים לה. חבל שזה קרה על חשבון אחת הדמויות המעניינות ביותר שבסדרה. פטיר “ליטלפינגר” בייליש היה דמות מרתקת, עם עקומת התפתחות מסקרנת שהיה תענוג לעקוב אחריה. בעונה זו הוא עבר תהליך מזורז של השטחה, כדי שבסוף הוא יפול בתחבולה של עצמו. מפלתו של בייליש, גם אם הייתה חייבת לקרות בשלב כזה או אחר, הייתה קצת מאכזבת בצורה בה היא נעשתה.

מצד שני, התדהמה על פניו, התחנונים, הסירוב של לורד רויס לסייע לו ושיסוף הגרון הסופי היו מספקים ביותר. איך שלא נסתכל על זה, איידן גילן המגלם את בייליש נתן את כולו בסצנת המוות שלו, וכיוון שבשלב הזה דמותו נהייתה כבר מאוסה, זה היה גם מוות שסחט תרועות ומחיאות כפיים.

הטרגדיה של בית טארגאריין

אך אם נשים רגע בצד את הרחם של סרסיי והגרון של בייליש, הגילוי הגדול של הפרק היה כמובן הסטטוס החוקי של ג’ון כבן טארגאריין, ולמעשה אחד שנמצא מעל דאינריז בדירוג הירושה. ידענו כבר שג’ון הוא בנו של ראיגאר, וגילי כבר סיפרה לנו (בלי לקבל שום קרדיט על זה מסאם, אהם אהם!) שלמעשה ראיגאר וליאנה נישאו באופן חוקי, אבל ברגע שזה נאמר בקול, וברגע שיש דמויות בסדרה שמכירות בזה כאמת, זה משנה הרבה דברים.

ראשית כל, זה אומר שג’ון ודאינריז קרובי משפחה. היא דודתו. וגילוי האמת על ידי בראן שנעשה במקביל לסצנת סקס לוהטת ביניהם היה די מטריד. כן, גילוי עריות לא חדש ל”משחקי הכס”, ומלכי טארגאריין רבים נהגו לשאת את אחיותיהם למעשה כדי לשמור על טוהר הדם, אבל לראות את ראיגאר מנשק את ליאנה ואז כהקבלה לראות את אחותו ובנו של ראיגאר שוכבים היה מוזר, בלשון המעטה.

בכלל, הקשר בין ג’ון לדאינריז מוזר ולא עובד. שניהם דמויות קרות ומנוכרות. במהלך העונה נבנה ביניהם קשר לכאורה, אך לא ממש. הם בעיקר היו הרבה ביחד, והמעריצים דמיינו שם מערכת יחסים פוטנציאלית, שהיה ברור מאוד שתקרה. אך החיבור הזה בסוף מרגיש מאולץ לחלוטין – יוצרי הסדרה לא הרוויחו את הרגע הזה, לא בנו אליו היטב, וסתם דחפו אותו לשם כי זה מה שהיה צריך, וזה מה שרצינו לראות, כביכול.

הטרגדיה האמיתית היא שכאשר ייחשף שג’ון הוא היורש החוקי של בית טארגאריין, זה ישים את דאינריז בבעיה רצינית – היא הרי מבססת את הפלישה שלה על הזכות ההיסטורית שלה לשלוט. הזכות הזאת נלקחת ממנה, בין אם ג’ון ירצה לקבל את מורשתו לבין אם לאו.

מה שיפתור את הבעיה הזאת זה נישואים דיפלומטים בין השניים. ברור שהם עצמם מעוניינים זה בזו, אז זו כבר לא בעיה, ורעיון הנישואים מתבקש כבר מהרגע הראשון בו הם נפגשו – זה היה פותר להם את כל הבעיות כבר מהרגע הראשון. אבל כעת שיוודע לכל שהוא אחיין שלה, נישואים כאלה לא ייראו בעין יפה.

כן, מנהג זה היה נהוג אצל בני טארגאריין, אבל עדיין נתפש כתועבה בשאר הממלכה, ומנהגי בית הדרקונים עדיין מסמלים ללורדים של ווסטרוז צרות. כמו שאמר סר ג’ורה, האנשים האלה נלחמו בצבאות אביה ואחיה. להישלט על ידי זוג טארגאריינים שחיים בקשר שנראה להם טמא לא יהיה מקובל עליהם. ג’ון עצמו ודאי יזדעזע מהמחשבה, הוא הרי בנו של אביו נד בכל רמח איבריו, גם אם לא ביולוגית.

בשורה התחתונה, נדמה שג’ון ודאינריז לא יזכו לאושר, לפחות לא בקלות. וזה, כנראה, הכי קרוב ל”משחקי הכס” של פעם שנזכה לראות כאן – עולם קשה בו אי אפשר לקבל את מה שאנחנו רוצים, לא משנה כמה חזק אנחנו רוצים את זה, ועולם בו הגיבורים הם אלה שעומדים בתלאות הכי קשות, ונשארים גיבורים למרות התלאות ולא בזכותן. כי הלילה חשוך ומלא בזוועות.

בעונה הבאה

חומת הקרח הגדולה, המגן האיתן ששומר על ממלכות האדם מפני הלילה הארוך וצבא המתים, נפלה. המלחמה האמיתית החלה, ואין מנוס ממנה. בעונה 8 של “משחקי הכס”, העונה האחרונה, תהיה לנו ההזדמנות האחרונה לקבל את מה שאנחנו רוצים לראות. האחים קלגיין כנראה ילחמו זה בזה; ג’יימי ובריאן ילחמו במתים כתף אל כתף; ג’ון ואריה יפגשו לראשונה מזה מספר שנים; ויוכרע סוף סוף מי ישב על כס הברזל.

אם למדנו משהו משתי העונות האחרונות, העונות שנכתבו כמעט ללא מעורבות ממרטין, הסופר של סדרת הספרים המקורית, זה שיוצרי הסדרה טובים בלסיים, אך מתעלמים מהחשיבות של המסע בדרך. הרושם שמתקבל הוא שהם מחליטים על נקודת סיום כלשהי, נקודה שהיא לא רעה בכלל, למעשה. הם הרי כותבים מנוסים, והגיוני שהם יכולים לחשוב על רעיון מוצלח יחסית לסוף עונה. אך אז יש בידיהם כמות בלתי נתפשת של דמויות שיש לקחת אל הסוף הזה, מה שדורש עיקום חוזר ונשנה של המציאות ושל חוקי הדרמה. אם בעונות הראשונות נהנינו מהדרך, מהמסע, בלי לדעת לאן הסיפורים יקחו אותנו, כעת הסוף הוא כל מה שחשוב, ומה שקורה בדרך זה רק הכלי שמביא אותנו לנקודת הסיום, לא יותר מזה.

עונה 8 של משחקי הכס תהייה גם היא יקרה ומעוטרת במיטב האפקטים שיש לעולם הטלוויזיה להציע. היא תהיה תענוג לצפיה, אך שוב לא תהיה מבריקה במיוחד. בשלב הזה, כל כך קרוב לסוף, זה כבר לא משנה. אם נשארנו עד כאן, כנראה שאנחנו מאוד אוהבים לראות זומבים קפואים ודרקונים נושפי להבות, לצד צבאות ענק שדוהרים זה מול זה לצד גיבורים שאנחנו אוהבים. זאת “משחקי הכס”! אנחנו נדבר עליה, לעתים (קרובות) אף נבקר אותה, אבל נמשיך לתת לה קרדיט על הצורה בה היא ממשיכה להשפיע על פני הטלוויזיה, ותמיד נמצא איך להנות ממנה, כי יש בה לא מעט דברים נהדרים גם להנות מהם.

עוד בשנה שעברה, כאשר הסתיימה העונה השישית של “משחקי הכס” (Game of Thrones), ידענו שצפויות לנו רק שתי עונות נוספות אחריה, ומלבד השאלה המתבקשת של “כיצד נחיה בלי ‘משחקי הכס’?!” נשאלת גם השאלה מה יהיה על HBO, לאחר שסדרת הדגל שלה תגיע לסופה?

לשאלה מה תעשה HBO אחרי “משחקי הכס” נלווית השאלה מה היא עשתה לפני – והאם יש דרך לחזור לשם? והאם בכלל צריך?

מהכלא לרחובות בלטימור – מהפכת הטלויזיה האיכותית

רשת HBO וותיקה משנדמה. היא קמה בשנת 1972, והיא הרשת הוותיקה ביותר בארצות הברית שגובה דמי מנוי מהצופים שלה. רובינו מכירים אותה מסוף שנות ה-90, ובצדק. הרי זו התקופה בה HBO הפכה לרשת היוקרתית ביותר בעולם.

במהלך שנות ה-90 התרחש שינוי משמעותי בהרגלי הצפיה שלנו. מכשירי VCR שאיפשרו לנו להקליט תכניות על קלטות וידאו הביאו עימם הצדקה לקיומן של סדרות כמו “טווין פיקס” ו”תיקים באפלה” – סדרות עם המשכיות, סדרות שהסיפור שלהן עובר מפרק לפרק והדמויות מתפתחת במהלך העונה. HBO זיהתה את השינוי הזה, ויישמה את היתרון הכי גדול שלה – בגלל שהיא רשת פרימיום בתשלום, היא יכלה להציג תכנים בוטים ואלימים יותר, שכן חוקי הצנזורה לא חלים עליה באותה מידה שהם חלים על רשתות מקומיות וממלכתיות.

ב-1997 יצאה העונה הראשונה של “אוז” (Oz), והיא הייתה הצעד הראשון של HBO להפיכתה למעצמה. הסדרה הציגה כלא בדיוני שעורך ניסוי חברתי באסירים האלימים שבו. אוז הציגה דמויות מרתקות, כתיבה איכותית, הפקה רצינית מזו של רוב הסדרות באותה התקופה, ואלימות מחרידה ובלתי נתפסת לצופה טלוויזיה של התקופה.

“אוז” מיד הכתה גלים בתור סדרה שלא נראתה כמותה לפני כן. ב-1999 יצאה העונה הראשונה של “הסופרנוס” (The Sopranos), ונהייה ברור ש”אוז” לא היה טריק חד פעמי – הוא רק סימן למגמה. “הסופרנוס” עקבה אחרי חייו ועבודתו של טוני סופרנו, בוס במאפיה האיטלקית של ניו ג’רזי, שפנה לטיפול פסיכיאטרי כתוצאה מהתקפי חרדה משתקים. הסדרה, שעד היום נחשבת לאחת מסדרות הדרמה הטובות בכל הזמנים, זכתה לשבחים ופרסים ובנתה ל-HBO את המוניטין שלה כרשת שמובילה את תחום הטלויזיה לעידן חדש.

כשב-2002 יצאה “הסמויה” (The Wire), סדרת המשטרה המורכבת והמרתקת ביותר שנעשתה אי פעם כנראה, נדהמנו, אבל כבר לא היינו מופתעים. נדמה היה שכל סדרת דרמה ש-HBO תפיק תהיה זהב טהור. אבל HBO החליטה שאם היא כבר מרוויחה את כל הכסף הזה ממכירת המנויים שלה, אפשר גם להשקיע יותר ממנו בהפקות. ושם התחילו הצרות שלה, וגם שלנו.

via GIPHY

סדרה של ביטולים מאכזבים

כשאומרים HBO ו”ביטולים” ביחד, ישנן שלוש סדרות שקופצות לתודעה מיד – “קרניבל” (Carnivale) מ-2003, “דדווד” (Deadwood) מ-2004 ו”רומא” (Rome) מ-2005. “קרניבל” ו”רומא” רצו שתי עונות בלבד, ו”דדווד” זכתה גם לעונה שלישית, אך לא יותר מזה. הסדרות לא היו קצרות בכוונה, הן פשוט בוטלו. הופסקו על ידי הרשת.

הסדרות האלה תוארו במשך תקופה ארוכה כטראומה של צופי HBO, שלוש סדרות איכות ייחודיות ויוצאות דופן שבוטלו למרות הפופולריות שלהן. למה הן בוטלו, אם הן היו כה אהודות? כנראה כי הן לא מכרו מספיק מנויים, והן היו יקרות מאד.

“קרניבל” הייתה סדרה מסוגננת וכמעט מיסטית שהתרחשה בארצות הברית בזמן השפל הגדול; “דדווד” התרחשה במערב הפרוע; ו”רומא” ברומא העתיקה. כמו הדרמות המהוללות של HBO, שלושת הסדרות התהדרו בדמויות נהדרות וסיפורים מרתקים. אך בנוסף, רמת ההפקה שלהן עלתה משמעותית. “רומא” ספציפית הייתה לסדרה היקרה ביותר בכל הזמנים במשך מספר שנים לאחר יציאתה. עונתה הראשונה בלבד עלתה מעל 100 מיליון דולר.

וכך נוצר מצב בגינו HBO נקלעה לבעיה – סדרות המופת שלה התסיימו או התקרבו לסיומן, בעוד שהדרמות התקופתיות החדשות שלה לא הצליחו להתרומם. היא מצאה את עמק השווה עם “דם אמיתי” (True Blood) ו”אימפריית הפשע” (Boardwalk Empire), סדרות ברמת הפקה גבוהה אך לא מופרזת, וזה שמר אותה עוד מספר שנים באור הזרקורים, אך אז גם התחילה הביקורת הקשה נגדה.

בעוד ש”דקסטר” של Showtime ו”שובר שורות” ו”מד מן” של AMC משכו תשומת לב כסדרות בעלות איכויות שנחשבו עד לאחרונה כאיכויות של HBO, היא עצמה התחילה להיתפס כרשת שאין לה יותר מה להציע מלבד מין, אלימות ותלבושות יפות. HBO הייתה זקוקה לקלף חזק שיחזיר אותה להיות החלוצה שהיא הייתה. זה היה הזמן לקחת הימור שהתבשל עוד מ-2006 – עיבוד לסדרת הפנטזיה השאפתנית “שיר של אש ושל קרח”.

מתוך “משחקי הכס” (באדיבות HBO)

רשת הדרקונים

ב-2011 עלתה לשידור העונה הראשונה של “משחקי הכס“, לאחר כחמש שנים של התלבטויות והפקה זהירה. אחרי הכל, HBO לא רצתה עוד “רומא” על הידיים. גם לא המעריצים. בהצהרה נועזת הכריזה HBO שלא תבטל את “משחקי הכס” בעונותיה הראשונות גם אם לא יהיה לה רייטינג טוב מספיק, כי בדיעבד מכירות ה-DVD של הסדרות המבוטלות הוכיחו שאולי כדאי היה להמשיך ולהשקיע בהן.

כיום מיותר לציין ש”משחקי הכס” היא אחת הסדרות הנצפות ביותר בטלויזיה, ועל אף עלויות ההפקה המופרזות שלה, היא גם משתלמת ל-HBO לחלוטין. אין ספק, הרשת הצליחה שוב להוביל את התחום לעוד עידן חדש בטלויזיה. אבל מה זה אומר על HBO?

“משחקי הכס” הפכה לעיקר התדמית של הרשת. למרות קומדיות מצליחות כמו “ויפ” (Veep) ו”עמק הסיליקון” (Silicon Valley), הדרקונים שולטים ברשת. הקומיקאי ג’ון אוליבר מתבדח לעתים קרובות שתכנית הסאטירה שלו Last Week Tonight מקבלת תקציבים גבוהים מהרגיל רק בזכות הדרקונים האלה.

לקראת סיומה של “משחקי הכס”, הזניקה HBO את “ווסטוורלד” (Westworld), סדרת מדע בדיוני יקרה ויוקרתית. כמו כן, חמישה פיילוטים שונים לסדרות ספין-אוף ופריקוולים ל”משחקי הכס” כרגע בשלבי הפקה מוקדמים. HBO שמה את הביצים שלה לא רק בסלסלת הפנטזיה והמד”ב, אלא מסרבת לחלוטין לשחרר את העולם של ג’ורג’ מרטין. הגיוני, הרי העולם הזה הוא שהציל אותה מלהפוך לפריט ארכיאולוגי.

קריאה נוספת: ג’ורג’ מרטין חושף פרטים חדשים על סדרות הספין-אוף למשחקי הכס

ועדיין, הרשת שהייתה פעם סמל לאיכות בטלויזיה לא מצליחה להתנער מהדימוי שלה כרשת שעוסקת יותר מדי במין ואלימות. המנהלים מבינים שזה מוכר, והצופים אכן קונים את זה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שזה פוגע ביוקרה של הסדרות.

כש”משחקי הכס” תסתיים, קשה לי להאמין ש”ווסטוורלד” תחליף אותה, למרות עונתה הראשונה המצוינת. גם הספין-אופים והפריקוולים, כמה מהם שלא יצאו לפועל לבסוף, יזכו רק לחלק מההצלחה של סדרת האם שלהם, ככל הנראה. HBO צריכה שוב משהו חדש ורענן. מי יודע, אולי סדרת הדרמה-בהיסטוריה-אלטרנטיבית של וייס ובניוף, יוצרי “משחקי הכס”, תהיה הדבר החדש הזה, אבל קשה לי להאמין בזה.

כך או כך, רק מהמרצ’נדייס של “משחקי הכס” אפשר לקיים רשת עוד מספר שנים טובות, אבל במקום מסוים קיימת התחושה שהרשת שהביאה לנו את “הסופרנוס” ו”הסמויה” כבר לא קיימת, ולא נדמה שהיא תחזור אלינו בעתיד הנראה לעין.

עברו למעלה משנתיים מאז עלייתה לשידור של העונה הראשונה של “דרדוויל” (Daredevil), באפריל 2015, וככמיטב המסורת של מארוול (Marvel), היה זה זמן של בניה ותכנון ליקום טלויזיוני. היקום הניו-יורקי של מארוול ונטפליקס (Netflix) נושק ליקום הקולנועי, אך מתקיים כמעט לחלוטין בפני עצמו, עם גיבורים שמודעים לנוכחותם של הנוקמים, אך מתמודדים עם אתגרים משלהם.

נשאלת השאלה, מהו האיום שגדול מדי לגיבור אחד ניו-יורקי, אך לא מספיק גדול בשביל לקרוא לאיירון מן, תושב התפוח הגדול בעצמו? איום שרק “המגנים” (The Defenders), גיבורי העל המפוקפקים של העיר, ידעו עליו מלחתכילה.

שלושה בסירה אחת (מלבד הג’סיקה)

הסיפור של “המגנים” הוא סיפורם של ארבעה גיבורים: מאט מרדוק/דרדוויל, ג’סיקה ג’ונס, לוק קייג’ ודני ראנד/איירון פיסט. כל אחד מהגיבורים הללו הופיע כבר בסדרה משלו, כאשר דרדוויל זכה לשתי עונות. הגיבורים האלה פותחו, וחלקם אף נפגשו כבר. כולם קשורים דרך דמויות משנה משותפות, כשהעיקרית בהן היא קלייר טמפל, שפגשה ומכירה את כולם.

מתוך “המגנים” (צילום: Jessica Miglio, תמונה באדיבות נטפליקס)

ההתייחסות לשוני בין הגיבורים מוצלחת. כל אחד מהם מוצג בסגנון בימוי ועריכה שתואמים את הסדרה המקורית ממנה הוא הגיע, ושימוש מוצלח בפילטרים של צבע אף ממקד את הסצנות הנפרדות של הגיבורים השונים עוד יותר. זה אומר שהסצנות יורשות גם את החלקים הלא טובים בסדרות המקוריות.

הסצנות של מאט אדומות, ועוסקות באמונה ובצדק עיוור, תרתי משמע. הן ממשיכות את הקו המוסרי של מאט מהעונה הראשונה יותר מאשר השנייה, במקום מסוים, והן מעניינות מאד. הסצנות של לוק צהובות, ועוסקות בהארלם, ובנוער שמסתכן למען כסף. הפעם, ממוקד יותר משהוא היה בסדרה שלו, קו העלילה של לוק מוצלח בהרבה. מנגד, הוא עדיין ממשיך עונה די חלשה. קשה היה לפתח אכפתיות כלפי הארלם באותה עונה לא מגובשת, ואפתיה זו נגררת גם לתוך “המגנים”. שוב לוק מדבר על לצאת לרחובות ולעזור לנוער בסיכון. זה אצילי, אבל גם מעורר פיהוק.

דני ראנד היה ונותר טיפוס ממש מרגיז. נדמה שבסדרה הזאת ההפקה מודעת לזה יותר, ודני הופך לדמות שגם האחרים מעט צוחקים עליה. למרות זאת, הסצנות שלו, שצבועות בפילטר הירוק ועוסקות בגורלו כאיירון פיסט, לא מעניינות בכלל עד שהוא לא חובר לאחרים. ומורכבת מכולם, באופן לא מפתיע, היא ג’סיקה. ולא בהכרח בצורה טובה.

איירון פיסט ולוק קייג’ מתוך “המגנים” (צילום: Sarah Shatz, תמונה באדיבות נטפליקס)

ג’סיקה ג’ונס חוקרת תעלומה. כבלשית, זה מה שהסיפור שלה מתמקד בו. התעלומה די מעניינת, למעשה, והצורה בה היא מחברת את ג’סיקה לשאר הדמויות לא רעה בכלל. אבל כדמות די אנטיפטית, קשה מאד לתסריטאים לגרום לה לשתף פעולה עם האחרים. לעתים הם מצליחים, וזה אפילו משכנע, אך לא לאורך זמן.

בנוסף, הפילטר של ג’סיקה סגול. כבחירה אומנותית זה שומר על אחידות עם התמה המרכזית של הסדרה שלה, אך הצבע הסגול אפיין את קילגרייב, האויב שלה, התוקף שלה. כעת, כשהוא מאחוריה, בחירת הצבע הזאת יכולה להביע מגוון של דברים – אולי זה מראה שהוא עדיין רודף אותה בראשה, ואולי זה מראה שהיא התגברה עליו, לקחה את הצבע שלו לעצמה, אך אין ל”מגנים” זמן ממש לעסוק בג’סיקה.

“ג’סיקה ג’ונס” הייתה סדרה מאד אישית ופסיכולוגית על גיבורה די מעורערת. כאן אין מקום ממש לחקור את עולמה של ג’סיקה, את זה שומרים לעונה השנייה של הסדרה שלה. וכמישהי שרוב הקונפליקטים שלה פנימיים, היא שקטה מהרגיל ונבלעת ברקע ביחס לגיבורים הבולטים האחרים.

לוק קייג’ מתוך “המגנים” (צילום: Sarah Shatz, תמונה באדיבות נטפליקס)

כאשר בשלב מסוים ארבעת המגנים מתחילים לפעול ביחד, והפילטרים האינדיבידואלים נעלמים, ג’סיקה נהיית כמעט לא רלוונטית. יש כמה סצנות בהן היא משחקת תפקידי מפתח, אך הן נתפרו בבירור כדי שיהיה לה מה לעשות. למאט ודני יש סיבה אישית מאד להלחם ביד, ארגון הפשע העתיק. לוק קייג’ הוא גם טיפוס שלא ינוח כל עוד ארגון כזה פעיל בעיר שלו. וג’סיקה? גם לה אכפת, וזה חשוב לה, אבל היא בעיקר נגררת לתוך תעלומה גדולה ומיסטית, שלא נוגעת לה כמעט מעבר לעובדה שגם היא גרה בניו יורק, וכל העיר כולה בסכנה.

אויב לא מפותח

כמו שהבנתם, מה שמחייב את גיבורינו לפעול יחד זה היד (The Hand), ארגון פשע בינלאומי עם שורשים מיסטים עתיקים. פגשנו את היד ב”דרדוויל”, בעיקר בעונה השנייה, וחקרנו גם לעומק את הארגון ב”איירון פיסט”. אך הדמות היחידה שהתפתחה ממש ביד היא גאו, קשישה סינית מאיימת ביותר.

הנבל המרכזי ב”מגנים” היא אלכסנדרה, דמות מסתורית אותה משחקת סיגורני וויבר (Sigourney Weaver). היא אחת ממנהיגות היד, למעשה, והיא גם אחראית לגורלה של אלקטרה, שחוזרת לעונה זו בתור נשק-על המכונה “שמיים שחורים”.

סיגורני וויבר מתוך “המגנים” (צילום: Jessica Miglio, תמונה באדיבות נטפליקס)

ליד יש מטרה גורלית בלב ניו יורק, והנוכחות של איירון פיסט ודרדוויל, שני גיבורים בעלי יכולת להתעמת עם סוכני היד, מובילה לזימון של הנהגת היד כולה. וכאן, בעצם, מתרחש הפספוס הגדול ביותר של הסדרה.

רואים בבירור שמדובר בארגון מרתק. כמה מהדמויות המוצגות נהדרות, אם רק היה לנו סיכוי להכיר אותן יותר לעומק. אבל, אבוי, רובן מופיעות לראשונה. הדמויות האלה מקבלות זמן מסך מועט מאד, ולמרות שהן מגניבות ומעניינות בפני עצמן, הן לא מספיקות להתפתח. מיידעים אותנו, הצופים, שאלה סוכני היד המסוכנים ביותר בעולם כולו, אך מה זה כבר אומר לנו, אם אנחנו מכירים אך ורק את גאו?

מאדאם גאו מתוך “המגנים” (צילום: Sarah Shatz, תמונה באדיבות נטפליקס)

היד האימתנית, ארגון בן אלפי שנים שכל אחד ממנהיגיו הוא נבל ראוי לעונה שלמה של אחד הגיבורים, מתאספת בגמלוניות בעיר ניו יורק, לנוחותם של ארבעה גיבורים שצריכים ללמוד לסבול אחד את השני לפני שהם מספיקים להציל אוכלוסייה של עשרות מיליוני מפשע מיסטי.

וכך מתבזבזים הנבלים המעניינים, שמרגישים דחוסים לא פחות מחבריהם הקרובים של הגיבורים, שמופיעים בסדרה זו רק כדי שההפקה תצטרך למצוא תירוץ לשים אותם בצד שלא יפריעו. ובשמונה פרקים בלבד אנו חווים עשרות דמויות, בערך פי ארבעה יותר דמויות ממה שכל סדרה אחרת הציגה בכמות כפולה כמעט של זמן. וזה ממש, ממש חבל.

בשורה התחתונה

“המגנים” היא סדרת קומיקס כיפית וקצרה, שבנויה סביב דמויות אהובות (לרוב). העלילה שלה לא מעניינת במיוחד, והדמויות אותן היא סובבת לא מפתחות את הכימיה שהיינו מקווים לראות על המסך. החיבור בין הגיבורים הללו מרגיש די מאולץ, וכל הקונפליקט המרכזי אנטי-קליימטי.

כמו ברוב היצירות של מארוול, כדאי לראות את “המגנים” פשוט כדי להיות מעודכנים במצבן של הדמויות בעונות הבאות שלהן. היא לא ארוכה ולא נוראית, אבל היא מאד, מאד שגרתית וגנרית. אם ציפיתם למשהו מהעומק כמן “דרדוויל” או “ג’סיקה ג’ונס”, או אפילו מהשאלות החברתיות של “לוק קייג'”, מגושמות ככל שהיו, לא תראו את זה כאן יותר מדי. “המגנים” מרגישה בעיקר כהמשך של “איירון פיסט”, סדרה על מיסטיקה עתיקה וממש לא מעניינת. לפחות הולכים מכות וזה מגניב, אני מניח.

חברת פרטנר השיקה לאחרונה שירות טלויזיה חדש, הנקרא פרטנר TV. פרטנר TV מציע מגוון ערוצי טלוויזיה במחיר משתלם, והוא היה שירות הטלוויזיה הראשון בארץ שהכריז על שיתוף פעולה עם נטפליקס (Netflix), שירות הצפיה הישירה הפופולרי מארצות הברית, שפעיל בארץ כבר מעל שנה. במסגרת חבילת פרטנר TV, ניתן היה להירשם לנטפליקס במחיר משתלם של 20 שקלים בחודש, ולקבל את כל תכני נטפליקס ברמה הגבוהה ביותר, כולל 4K, במידה והמסך שלכם תומך בזה.

כעת, שירותי נטפליקס ינתנו בחינם לזמן מוגבל ללקוחות פרטנר TV, במקום שאלו ישלמו 89 שקלים עבור השירות של ספקית הסלולר יחד עם חבילת נטפליקס, כפי שהכריזה החברה במקור. נרשמים חדשים לפרטנר TV יקבלו מנוי לנטפליקס בחינם לחצי שנה, במסלול Netflix HD, המאפשר צפייה בנטפליקס בשני מסכים במקביל ומספק את כל התכנים ב-HD. עלות השירות תמשיך לעמוד על 69 שקלים, היא עלות שירות פרטנר TV הסטנדרטית, כאשר המנויים יקבלו בחצי השנה שלאחר הפעלת ההטבה את שירותי נטפליקס בחינם במסלול HD.

מנויים קיימים של פרטנר TV יוכלו לקבל את חצי השנה שלהם בחינם דרך אתר פרטנר TV, בתהליך אשר על פי החברה הינו תהליך פשוט וקצר שידרוש מהם להזין שם משתמש וסיסמה בלבד. נרשמים חדשים לפרטנר TV שברשותם כבר יש מנוי נטפליקס יקבלו חצי שנה חינם למנוי הנטפליקס הקיים שלהם, במסלול HD.

לאחר תום תקופת המבצע, יהיה ניתן להמשיך להשתמש בשירותי נטפליקס בעלויות הרגילות – 29 שקלים למסלול הרגיל, 39 שקלים למסלול HD, ו-49 שקלים למסלול Ultra HD, המאפשר צפייה בארבעה מסכים וברזולוציית 4K חדה, או לחלופין – להתנתק משירות נטפליקס.

היתרון המשמעותי של צפיה בתכני נטפליקס דרך ממיר הטלויזיה נותר, כמובן, אך ללא המחיר האטרקטיבי שהוצע עת הכריזה פרטנר על החבילה הכוללת את שירות נטפליקס ב-89 שקלים בחודש. לאחר תום חצי השנה בחינם, אלו מכם שיחפצו להמשיך לשלב את נטפליקס כחלק מחבילת פרטנר TV ישלמו מידי חודש 99 שקלים עבור פרטנר TV + נטפליקס במסלול הרגיל, 109 שקלים עבור פרטנר TV + נטפליקס במסלול HD ו-119 שקלים עבור פרטנר TV + נטפליקס במסלול Ultra HD.

חברת האולפנים MGM אוחזת כבר שנים רבות בזכויות לסרטי ג’יימס בונד. מאז “קזינו רויאל” (Casino Royale), הסרט הראשון בו דניאל קרייג (Daniel Craig) כיכב כסוכן 007, זכויות ההפצה נרכשו על ידי סוני. ב-2015, עם צאת “ספקטר“, הסתיים החוזה של סוני עם MGM, וכעת חברת האריה-השואג מחפשת חוזה הפצה חדש לבונד הבא, שצפוי לצאת בנובמבר 2018 ויהיה הבונד האחרון אותו יגלם קרייג.

החברה המובילה במירוץ לרכישת זכויות ההפצה היא האחים וורנר, וסוני, יוניברסל ופוקס לקחו גם הן חלק במשא ומתן על הזכויות, כאשר וורנר וסוני היו האגרסיביות ביותר. כל זה משתנה עם כניסתן של שתי ענקיות הטכנולוגיה אפל ואמזון למירוץ.

הכניסה של אמזון ואפל מלחיצה את המתחרות, עד לרמה שוורנר התחיל להפעיל לחץ על MGM שתסגור את העסקה בהקדם. שתי ענקיות הטכנולוגיה מספקות שירותי וידאו כבר זמן רב, כאשר אמזון אף מפיקה סדרות מקור, כגון “האיש במצודה הרמה”, “מוצרט בג’ונגל”, ועוד. אפל, לעומתה, עוד לא מפיקה תכנים משלה, אך יש לה בשרוול קלף מנצח – זאק ואן אמבורג (Zak Van Amburg) וג’יימי ארליכט (Jamie Erlicht).

ואן אמבורג וארליכט היו עד לאחרונה הנשיאים של חטיבת הטלויזיה של סוני. הם פרשו בהפתעה ביוני האחרון כדי לחבור לאפל, וכעת הם מובילים את המהלך של אפל לרכישת ג’יימס בונד. והתכנית, כך נראה, היא לא לרכוש את זכויות ההפצה בלבד, אלא את הקניין הרוחני כולו, שמחירו המשוער נע בין 2 ל-5 מיליארד דולר.

על רקע היקומים הקולנועיים של מארוול, DC ומלחמת הכוכבים, ג’יימס בונד מרגיש כמו פרנצ’ייס מיושן שמפגר מאחור. אם אפל או אמזון ירכשו את הזכויות שלו, הפלטפורמות המפותחות שלהן יאפשרו לא רק להפיק ולהפיץ סרטים נוספים על המרגל הבריטי, אלא אף להביא אותו לתחום סדרות הטלוויזיה, היכן שהפוטנציאל שלו לא ממומש בכלל.

בין העונה החמישית של “בית הקלפים” לעונה השלישית של “נרקוס”, נטפליקס הוציאה בשקט סדרת דרמה נוספת ועצמתית לא פחות. “אוזרק” (Ozark) צצה לה משום מקום, סדרת דרמה העוסקת בהלבנת כספים ובאמריקה הפראית, באדמותיה הלא מתועשות. במרכזה עומד ג’ייסון בייטמן (Jason Bateman) מ”משפחה בהפרעה”, כשחקן ראשי וכבמאי כמעט מחצית מהפרקים. ולמרות שחלק מזה נשמע לנו מעט מוכר, מדובר בסדרה ייחודית לחלוטין.

העלילה

ג’ייסון בייטמן משחק את מרטי בירד, יועץ השקעות מבריק משיקאגו. אבל בירד הוא לא רק גאון בהשקעות, הוא גם מלבין הכספים העיקרי של קרטל הסמים השני בגודלו במקסיקו. וגם טיפש יבין שאת הקרטל עדיף לא להכעיס. אלא שנדמה ששותפו של מרטי לעסקים טיפש מהרגיל – הוא שם חלק מכספי הקרטל בכיס, והבוסים מגלים את זה.

לשותף כבר אין תקווה, אבל בחשיבה חריפה ולשון חלקלקה מצליח בירד לשכנע את נציג הקרטל שהוא יכול לפצות אותו על הנזק שנעשה, ושהוא עדיין שווה יותר חי מאשר מת. כדי להתרחק מתשומת לב מיותרת בשיקאגו, הוא מציע שהוא ומשפחתו יעברו לחבל הרי האוזרק – אזור הררי ומיוער במרכז ארצות הברית עם מעט מקומיים והרבה תיירים.

נציג הקרטל מסכים, בתנאי אחד – שמרטי יצליח להלבין 8 מיליון דולר בתוך מספר חודשים בודדים. אם יצליח, תהייה זו הוכחה לקרטל שהוא איש של מילתו ושהוא מסוגל לעמוד בלחץ ולבנות מכונת-הלבנה אפקטיבית במהירות. אם יכשל, זה יעלה לו בחייו ובחיי משפחתו, שמתחילה להבין שהעסק של אבא לא תמים כפי שהם חשבו.

לא שובר שורות (אבל דומה)

אי אפשר לדבר על “אוזרק” בלי להשוות אותו ל”שובר שורות” (Breaking Bad). זה לא פייר, ולא עושה חסד עם שתיהן, אבל לסדרות יש כל כך הרבה קווי דמיון שראוי להתייחס אליהם, ולו כדי לא לדבר עליהם עוד בהמשך.

שתי הסדרות מציגות אב למשפחה נורמטיבית, שמוצא את עצמו מעורב בעסקים מפוקפקים במטרה להרוויח כסף; בשתיהן יש עסקים עם קרטל סמים מקסיקני מסוכן; ובשתיהן מככב שחקן קומדיה מבוגר בתפקיד הדרמטי הראשי. מכאן הדמיון בין הסדרות נפסק, והוא אמנם נראה משמעותי, אבל הוא מאוד קוסמטי.

וולטר ווייט מ”שובר שורות” הוא אדם שבור, גאון כימיה שלא מיצה את ייעודו בחיים, מגדל ילד חולה, אשתו הרה בהריון לא צפוי ולא רצוי ומגלים אצלו סרטן ריאות, למרות שהוא בכלל לא מעשן. נקודת ההתחלה שלו איומה, מה שעוזר לנו להזדהות איתו מאוד, ולחזות באימה כיצד הוא מתדרדר מוסרית מעונה לעונה.

מרטי בירד, לעומתו, הוא יועץ השקעות מצליח. הוא עשיר, ושני ילדיו אותם הוא ואשתו אוהבים מאוד משגשגים תחת החינוך היקר והיחס האוהב והתומך שהם מקבלים. מרטי לא נשאב לעולם הפשע בעל כורחו, הוא בחר בו מספר שנים לפני שהעונה התחילה. ולמרות שהוא דמות אפורה מוסרית, הרושם הכללי לגבי מרטי הוא שבלב ליבו הוא אדם טוב, שבאמת מנסה לעשות את הטוב ביותר למשפחתו ולסובבים אותו, שלא כמו וולטר, שמאדיר רק את עצמו באמתלה קלושה שזה “בשביל הילדים”.

כעת מששמנו בצד את ההשוואה הזאת, נשאל את השאלה החשובה באמת – האם “אוזרק” היא סדרה טובה? התשובה היא כן, חד משמעית, אך עם הסתייגות קלה.

הכל מונח על הדמויות

כמו שמרמז השם, האוזרקים משחקים תפקיד מפתח ב”אוזרק” – גם ההרים, אבל בעיקר האנשים. מרטי ומשפחתו גדלו וגרו בשיקאגו. גם לפני העסקים עם הקרטל הם היו אנשים די אמידים, ולאחר מכן נהייו עשירים ממש. דבר לא חסר להם, וחיי העיר הגדולה היו להם נוחים ונהדרים. המעבר לבית מבודד בארץ מיוערת הוא טראומטי ביותר.

האוזרקים הם אזור של הרים, יערות ונהרות. בקיץ האזור צפוף מתיירים, ובשאר השנה הוא ריק למדי, עם מקומיים מעטים יחסית שמתגוררים בתפזורת בעיירות שונות או בבתים מבודדים יחסית. כמצופה, למקומיים יש לא מעט שלדים בארון, וגם הדמויות ה”נקיות” יותר נראות חריגות ואקזוטיות ביחס לסביבה העירונית המוכרת. על רקע הדמויות האלה, משפחת בירד היא האקזוטית, כמובן.

ג’וליה גרנר וכריסטופר ג’יימס-בייקר מתוך “אוזרק” (צילום: Daniel McFadden, תמונה באדיבות נטפליקס)

בין אם זה בעל הבית הגוסס של בני בירד, הכומר חסר-הכנסייה שמעביר את דרשותיו במעגל סירות על הנהר או משפחת העבריינים ה”רדנקים”, ישנן דמויות ב”אוזרק” שיכלו בפוטנציה להיות גיבורות של סדרות משלהן. וזו רק נגיעה בכמות העלילות המתרחשות בסדרה. מה שמשותף לכולם הוא שמרטי זקוק לפתרון דחוף להלבנת כספים, והוא מערב את עצמו בחיים של כל מי שהוא רק יכול כדי לבנות מחדש מערכת אפקטיבית ללקוח המסוכן שלו.

ל”אוזרק” יש מספר בעיות, כשהבולטת בהן היא הטון הקודר שלה, שלעתים קרובות מדי מותיר אותנו בתחושה שאין תקווה למרטי ולמשפחת בירד, ושהכל אבוד להם. כמו כן מרטי, למרות המשחק המצוין של בייטמן, הוא דמות שקצת קשה לחבב וקצת קשה להעריץ. נוכל לעשות חצי מזה וחצי מזה, אך קשה יהיה להתחייב לאחת מהתחושות האלה. אך בייטמן, כאמור, משחק את מרטי מצוין, ואחרי מספר פרקים “קרירים” אנחנו מתחילים להתחמם אליו, כמו גם אל משפחתו.

אך במקביל לבירד ומשפחתו אנו רואים את שאר הדמויות בסדרה לא רק נחשפות, אלא גם מתפתחות ועוברות שינויים משמעותיים. לאחר שתסיימו את העונה הראשונה, אם תנסו לבחור דמות שאתם מעדיפים, תגלו שזאת עשויה להיות בחירה לא פשוטה, כי כמה וכמה דמויות יכנסו למשבצת “הדמות המועדפת” שלכם, ואף אחת מהדמויות לא תהייה מה שהיא ללא רשת הדמויות המרתקות סביבה.

בשורה התחתונה

בשלב כה מוקדם, לאחר עונה אחת בלבד, עוד אי אפשר לומר אם “אוזרק” היא הדבר הגדול הבא, או סתם עוד סדרת דרמה איכותית של נטפליקס. העונה הזאת מוצלחת, אך לא ברור אם היא בונה לסוף שידוע מראש לכותביה, מה שעדיף, או שמא היא פתוחה לכמה עונות שהם יצליחו להפיק לפני שהיא תפסיק לעניין את הצופים.

קריאה נוספת: דרמת הפשע אוזרק מחודשת לעונה שניה

גם אם בעוד מספר שנים נגלה ש”אוזרק” לא מכוונת את עצמה למקומות ברורים ומעניינים, “סתם עוד סדרת דרמה איכותית של נטפליקס” זה תואר מכובד מאוד. בתום העונה הראשונה, אנחנו כבר מחויבים לארץ האוזרקים ולאנשים שמתגוררים בה, בין אם אכפת לנו ממשפחת בירד או לא. לרובינו, כמובן, אכפת. לעונה שניה נחזור בטוח.

כיום קשה מאוד לא להכיר את Square Enix, מפתחת ומפיצת משחקים יפנית ענקית, ואחת ממפיצות המשחקים הגדולות בעולם כיום, הן ביפן והן במערב. אך Square Enix היא חברה חדשה יחסית, תוצאה של איחוד של שתי שחקניות ותיקות בשוק היפני: Enix ו-Square, הידועה במערב יותר כ-Squaresoft.

שתי חברות המשחקים היפניות היו מכובדות ומוערכות מאוד באימפריית השמש העולה, אך לחוד לא יכלו להתחרות בשוק המשחקים המערבים שהלך ותפח בתחילת שנות ה-2000. ו-Square, למרות שכבר אז הייתה אחת ממפתחות המשחקים המובילות בעולם, חייבת במידה רבה את קיומה למשחק אחד יותר מכל משחק אחר, משחק שיצא בשנת 1987 הרחוקה.

המשחק שהציל את Square

כשהכל מוטל על כתפי משחק אחד

הסיפור של Final Fantasy מתחיל ממפתח משחקים כושל בשם הירונובו סקאגוצ’י (Hironobu Sakaguchi). סקאגוצ’י עבד על לא מעט משחקים, וב-1986 מונה לתפקיד בכיר ב-Square, חברת משחקים יפנית צעירה דאז. למרות הנסיון שלו, אף אחד מהמשחקים שלו לא זכו להצלחה משמעותית, והוא החל לפקפק בקריירה שהוא בחר לעצמו כמפתח משחקים.

לסקאגוצ’י היה רעיון למשחק אחד אחרון לפני שהוא יפרוש. הוא העריץ את משחקי Wizardry ו-Ultima המערביים, והיה שחקן “מבוכים ודרקונים” נלהב. סקאגוצ’י רצה לפתח משחק שיתכתב עם ז’אנר משחקי התפקידים, ויהיה זמין לשחקני ה-NES, הקונסולה הפופולרית של נינטנדו.

ל-Square הרעיון נראה לא מעניין ולא ראלי. החברה נתקלה בקשיים כלכליים, ולא ראתה כיצד משחק נישתי שפונה לקהל מערבי יעזור לה באותו רגע. אך אחת המתחרות הגדולות שלה, Enix, הוציאה את משחק התפקידים Dragon Quest, שזכה להצלחה מסחרית רבה. מנהלי Square הסכימו לבסוף לאשר את הפרויקט השאפתני של סקאגוצ’י, ולכולם נהייה ברור – גם בשבילו כמפתח משחקים וגם בשביל Square כמפתחת ומפיצה, זה עשוי להיות המשחק האחרון. כך הוחלט על שם המשחק Final Fantasy, למרות שלדברי סקאגוצ’י הסיבה הייתה אסתטית בנוסף להיותה דרמטית – ראשי התיבות FF, כך מסתבר, נשמעים טוב ביפנית.

עולם פתוח ומסוכן

הרפתקה גרנדיוזית בעולם פתוח

בהשפעת העולמות האהובים על סקאגוצ’י, הוא המציא עולם חדש משלו. העולם של Final Fantasy הוא עולם פנטזיה קלאסי, בו אנחנו מתחילים ביצירת קבוצה. קבוצת ההרפתקנים מורכבת מארבע דמויות, שיכולות לבוא מכל קומבינציה של ששת התפקידים הבאים: לוחם, גנב, קוסם שחור, קוסם לבן, קוסם אדום ונזיר. התפקידים הגיעו ברובם מעולמות משחקי התפקידים המערביים, כאשר צבעי הקסם השונים התכתבו ישירות עם סדרת ספרי “רומח הדרקון”.

עלילת המשחק הייתה פשוטה אך אטרקטיבית – ארבעת הדמויות הן לוחמי האור, גיבורים אמיצים שנענו לקריאת מלך קורנריה. לוחמי האור מגלים במהרה שארבעת הקריסטלים של היסודות – מים, אוויר, אש ואדמה – נמצאים בסכנה, כיוון ש”שדי יסודות” מנסים להשמיד אותם. אם יושמדו הקריסטלים, ייחרב גם העולם כולו. הגיבורים יוצאים למסע בו עליהם להביס את ארבעת השדים, ולהציל את העולם מאפוקליפסה יסודית במיוחד. במהלך הרפתקאותיהם הם ילמדו קסמים, ירכשו נשקים, יעלו בדרגות ויביסו מפלצות חזקות ואימתניות במגוון סביבות, מבוכים ומערות.

המשחק מתרחש בעולם פתוח יחסית, ואכזרי ביותר. השחקנים חופשיים להסתובב כרצונם כבר מתחילת המשחק, אך אזורים מסוימים במשחק יהיו משמעותית קשים יותר מאחרים. בניגוד למשחקים מודרניים, Final Fantasy לא יראה לנו לאן כדאי לנו ללכת, ואיפה יהיה לנו קשה מדי – עלינו לקרוא טוב טוב הנחיות של דמויות, ולדלות רמזים מהסביבה כדי להבין לאן בדיוק עלינו ללכת, ומאיזה מקומות כדאי לנו להמנע לפני שנתחזק.

המשחק היה לסנסציה ביפן ב-1987, וכשלוש שנים לאחר מכן, במהלך 1990, שוחרר גם במערב. מיותר לציין שגם סקאגוצ’י וגם Square המשיכו בדרכם כמפתחי משחקים, ביחד, והסדרה על הפנטזיה הסופית לא תראה סוף בעשורים הקרובים, ככל הנראה. מלבד סקאגוצ’י ו-Square, הסדרה הרימה לגדולה גם את המלחין נובואו וומטסו ואת האמן יושיטאקה אמאנו, שמזוהים מאוד עם הסדרה, במיוחד עם משחקיה המוקדמים.

גרסאות עדכניות עם שדרוגי גרפיקה

איך והיכן להשיג?

מאז יציאת המשחק לקונסולת ה-NES הוא הפך לקלאסיקה, וכיאה לקלאסיקה, שוחרר שוב ושוב מחדש. כיום Final Fantasy קיים בכמות בלתי נתפסת של פלטפורמות לרכישה דיגיטלית, כולל כמעט כל פלטפורמה ניידת שתוכלו לחשוב עליה. בחלק מהגרסאות המשחק זכה גם לשלל תוספות, שדרוגים ועדכוני גרפיקה. גרסת ה-iOS והאנדרואיד של המשחק אף מתהדרת בממשק מגע ייחודי ואופטימלי, שמתאים את המשחקיות של משחק הקונסולה הישן בצורה מושלמת לעולם ושפת הטאץ’. גרסת ה-PSP המשודרגת (בה ניתן לשחק גם ב-Vita) מוצלחת, והגרסה ל-3DS של נינטנדו מעט מעודכנת יותר גרפית.

אישית, מצאתי את גרסת האייפון (iOS) נוחה ואטרקטיבית במיוחד, שכן ממשק המגע הייחודי של המשחק הופך את המעבר בתפריטים שלו לאינטואיטיבי ונוח עוד יותר מבגרסתו המקורית. זהו אחד מאותם מקרים נדירים בהם ממשק מגע מתעלה על ממשק כפתורים בצורה כמעט חד משמעית. כך או כך, Final Fantasy הוא אכן קלאסיקה מודרנית, ולמרות שהוא משחק מאוד ותיק עם משחקיות לא סלחנית, הוא עדיין משחק תפקידים יפני מצוין, שאפשר לדלות ממנו בקלות עשרות שעות של הנאה.