הגיע העת לסרטו החמישי של מייקל ביי (Michael Bay) בסדרת “רובוטריקים”. הסרט, שמתהדר בשם “רובוטריקים: האביר האחרון” (Transformers: The Last Knight), מנסה להטעות ולבלבל. ראשית, כי הוא לא נותן אינדיקציה לכך שמדובר בסרט חמישי, ובין כל השמות האקראיים קשה לשמור על רצף ברור, ושנית, כי אין שום דבר אחרון בסרט זה. אז מי הוא אותו אביר, בעצם, ולמה הוא אחרון?
העלילה
קייד ייגר, גיבור הסרט הקודם אותו משחק מארק וולברג (Mark Wahlberg), מוביל את מחתרת הרובוטריקים. לאחר שמנהיג הרובוטריקים אופטימוס פריים עזב את כדור הארץ בסוף הסרט הקודם, לרובוטים הענקיים אין הנהגה ואין כיוון. קייד עוזר להם להסתתר מהרשויות שרואות בהם אויבים של האנושות, ומנסה למצוא עוד רובוטריקים בודדים ולהציל אותם.
בהריסות שיקאגו, שנחרבה עוד בסרט השלישי, ייגר פוגש ילדה מבריקה בשם איזבלה, אותה מגלמת איזבלה מונר (Isabela Moner). איזבלה מאמינה גם היא בטוב ליבם של הרובוטריקים, והיא מכונאית מאד מוכשרת למרות גילה הצעיר. אצל ייגר והרובוטים שלו היא מוצאת בית חדש.
בינתיים, ברחבי העולם מתחילות לצוץ קרניים מתכתיות מתוך האדמה. נדמה שאין לאף אחד תשובה להופעתן הפתאומית, מלבד לסר אדמונד ברטון, לורד אנגלי זקן אותו משחק אנתוני הופקינס (Anthony Hopkins). ברטון הוא חבר במסדר עתיק יומין ששומר על סוד אבירי השולחן העגול, שהיו למעשה קשורים לרובוטריקים ולסייברטרון, הכוכב הרובוטי ממנו הם הגיעו.
בשביל להציל את העולם מהשמדה, ברטון זקוק לעזרתו של ייגר, כמו גם לעזרתה של פרופסור ויויאן וומבלי, המגולמת על ידי לורה האדוק (Laura Haddock). וומבלי היא מומחית בתקופת המלך ארתור, ובעלת סגולות נוספות שהופכות אותה לחיונית.
בינתיים אופטימוס פריים מגיע לסייברטרון, ביתו, כדי לומר ליוצריו שהוא מגן על כדור הארץ, שנמצא מחוץ לתחום שיפוטם מבחינתו. אך לאלה-המכאנית קווינטסה יש תכניות למנהיג הרובוטי חסר המורא.
הופעות מוצלחות, אך לא מספיק
ב”רובוטריקים: האביר האחרון” יש הרבה דמויות. נדמה שהן לא נגמרות. וחלק מהדמויות הללו אפילו מוצלחות מאד. ראשית כל, מארק וולברג הוא פשוט גיבור טוב לסרטים האלה. הוא שחקן מספיק מנוסה כדי להצליח לעורר אל דמותו אהדה ברוב המצבים, גם אם הטקסטים שהוא עובד איתם לא אידאלים. קייד ייגר סימפטי, אמיץ, אפילו מצחיק לפעמים, והוא גיבור מאד ברור – אין לנו שום ספק בצורך שלו לסכן את עצמו למען הרובוטריקים.
כמוהו גם איזבלה, ילדת-הפלא, היא דמות טובה. היא מסקרנת, היא מעניינת, יש לה סיפור רקע עצוב וכישורים שהופכים אותה ליעילה גם לדמויות אחרות. החיבור בינה לקייד עובד טוב בהרבה מהנוסחה הקלאסית של ביי של להצמיד יפהפיה חצי-אנונימית לגיבור הסרט. לו רק ביי היה נותן לה יותר זמן מסך ממה שהיא קיבלה.
לומר על אנטוני הופקינס שהוא שחקן מצוין זה מיותר. כולנו כבר יודעים את זה הרי. אך כאן מגיע לו קרדיט נוסף על כך שהוא הופך את סר ברטון לדמות שמתפקדת. הדמות כולה כתובה סביב גימיק הומוריסטי אחד יחיד – לורד אנגלי זקן עם לשון עוקצנית והתפרצויות פתאומיות של גסות רוח. גימיק כזה לא יכול להחזיק דמות למשך סרט שלם, וסרט לא קצר בכלל, אך הופקינס שומר על הדמות רעננה ומעניינת עד לרגעי הסרט האחרונים.
אך לא כל הנוצץ זהב. לורה האדוק, למשל, מאד נוצצת. זה, למעשה, כל תפקידה בסרט. למרות התוספת של איזבלה, והחיבור המאד מוצלח שלה עם קייד, ברוב הסרט הוא מצוות דווקא אל ויויאן הבריטית הקרירה. נכון, היא דוקטור ופרופסור ופילוסופית ומשחקת פולו ומהותית להצלת העולם, אך ההערות המגונות וליטופי המצלמה לא משקרים – היא שם כדי להיות היפהפיה התורנית לצד קייד ייגר, הגיבור רב התושיה. מבחינת גודל ומהות תפקידה מדובר בשיפור משמעותי על קודמותיה, אבל היא שם כדי שנסתכל עליה בעיקר. ברוב הפעמים בהן היא חיונית לעלילה, החיוניות הזאת מרגישה מאולצת ומודבקת מלכתחילה. נדמה שמייקל ביי עדיין לא הבין ממש מה לנשים יש לעשות באפוקליפסה חוץ מללבוש שמלות צמודות ולהתהלך על עקבים.
אבל הפושעים הגדולים ביותר הם הרובוטים עצמם. זה אולי משעשע פעם אחת או פעמיים, אבל מהר מאד ההתנהגות של הרובוטריקים הופכת מעייפת לחלוטין. הם הרי ישויות בנות אלפי שנים, אך מנטאלית גילם נעה בין 9 ל-14. אופטימוס פריים, שהוא יותר אח גדול ממנהיג, הצליח להתקדם לגיל 18 בערך. השיחות ביניהם משעממות, הבדיחות שלהם לא מצחיקות, והמדובבים המפורסמים שלהם כגון ג’ון גודמן (John Goodman) וסטיב בושמי (Steve Buscemi) כבר מזמן לא מרגשים.
מעבר לזה, כל הסרט הזה בנוי מתפזורת של עלילות לא מחוברות, שאפשר היה לפתח כל אחת מהן לסרט נפרד, מגובש ומעניין הרבה יותר.
חומר רב ולא ממוצה
“האביר האחרון” מספר את סיפורם של אבירי השולחן העגול, הקשר שלהם לסייברטרון ולרובוטריקים, וכיצד היום, כ-1600 שנים אחרי, גורל האנושות תלוי בסודותיהם.
“האביר האחרון” מספר על קבוצת מורדים רובוטיים ההופכים למכוניות. מנהיגם אבד, והם חסרי כיוון ומטרה. בן אנוש מנסה לעזור להם למצוא ייעוד, בזמן שהוא מגן עליהם מהרשויות ומאויביהם העתיקים, השקרניקים.
“האביר האחרון” מספר על גבר מבוגר שנאלץ לנתק את הקשר עם בתו. הוא מפתח קשר חדש עם ילדה מבריקה אותה הוא הציל מהריסות שיקאגו.
“האביר האחרון” מספר על מאבקו הפנימי של אופטימוס פריים, שאוהב את כדור הארץ ויושביו, אך יש לו התחייבות לסייברטרון וליוצריו.
“האביר האחרון” מנסה לספר את כל הסיפורים האלה ועוד כמה קטנים יותר, ובשעתיים וחצי הוא לא מספיק לספר אפילו אחד כמו שצריך. הסרט קופץ בין מיקומים ודמויות, נצמד לסיטואציה אחת ומוותר לחלוטין על סיטואציה אחרת. ראיתם משהו מעניין? כנראה שלא תשמעו עליו שוב עד סוף הסרט. חיכיתם לדמות ספציפית? היא כנראה תופיע בשלב הכי לא רלוונטי. חשבתם שיש מספיק רובוטריקים? חבל, כי הסרט יזרוק עוד קרוב לעשרה לתוך המרקחה.
מייקל ביי סיפר בשחצנות שיש לו רעיונות לעוד 17 סיפורים על רובוטריקים. בקצב הזה, 17 סיפורים ידחסו לארבעה סרטים. ולמרות שהוא מגלח קצוות ומעגל פינות בכל מה שקשור לדרמה או לרצף עלילה, הוא דווקא משקיע הרבה זמן בבדיחות הטיפשיות שלו. והן באמת, באמת דביליות.
רובוט קטן של ילדה מרקע מקסיקני, למשל, יגיד פעם אחת “איי צ’יוואוה”, כנראה כי ביי חושב שזה מצחיק. ונניח שצחקתם בפעם הראשונה. בפעם השנייה תצחקקו אולי עוד פעם. אבל בפעם החמישית או העשירית שהרובוט יצעק “איי צ’יוואווה!”, פשוט כי זה הדבר היחידי שהוא יודע להגיד, תרצו לעקור את העיניים.
הלורד הבריטי החוצפן, הרובוט שהוא גם באטלר אנגלי וגם נינג’ה סוציופט, הרובוטריק הצרפתי השרמנטי, מדען נאסה ההיסטרי – כל דמות כמעט בסרט היא בדיחה אחת שחוזרת על עצמה שוב ושוב. גם בדיחות מסוימות שמסופרות פעם אחת לכאורה, בפועל מופיעות פעמיים-שלוש ברצף, למקרה שפספסתם בטעות את הבדיחה בגלל פיהוק ארוך או נמנום קל.
ואם לא די בכל הדמויות החדשות שמציפות את הסרט עד לקהות חושים מוחלטת, אנו חוזים בשובן של כמה וכמה דמויות ותיקות, כשבולטים במיוחד הקולונל לנוקס, אותו משחק ג’וש דוהאמל (Josh Duhamel), והסוכן סימנס, אותו משחק ג’ון טורטורו (John Turturro). שתי הדמויות הללו, שמלוות את הסרטים עוד מהסרט הראשון, משחקות תפקידים מיותרים לחלוטין, שבעיקר רק מוסיפים לסרט עוד בלבול. מיותר במיוחד הסוכן סימנס, כיוון שמדען נאסה ההיסטרי המדובר, אותו משחק בכשרון רב טוני הייל (Tony Hale) מ”משפחה בהפרעה” ו”ויפ”, ממלא בגדול את תפקידו של סימנס בסרט. אבל ביי לא יוותר על הקלפים ה”מנצחים” שלו.
כמו כן, “האביר האחרון” סובל מאותה בעיה ממנה סובלים כל סרטי “רובוטריקים” – הסיפור של הרובוטים לא מעניין ואין שוב סיבה לעקוב אחריו. עד עכשיו הסיפור הרגיש גם מנותק לחלוטין מהסיפור האנושי. כאן, בסרט החמישי, דווקא נדמה שייגר משולב בסיפור הרובוטים וסייברטרון לאורך כל הסרט, בצורה טובה וקוהרנטית. למרות זאת, בכל פעם בה הרובוטים מתחילים להילחם ביניהם ולנהל פוליטיקות משלהם, פשוט לא אכפת לנו. האינפנטיליות של הרובוטים הופכת אותם למאוסים, הסיפורים הלא מפותחים שלהם הופכים אותם למשעממים, והאפקטים הגרנדיוזים שבעזרתם הם נלחמים אחד נגד השני עם עלבונות מטופשים הם בזבוז זמן וכסף, גם להפקה וגם לנו. יש סרטים שמצליחים באותם התקציבים לייצר אפקטים מעניינים ומספקים הרבה יותר.
בשורה התחתונה
יש ב”רובוטריקים: האביר האחרון” אלמנטים טובים. ודאי שיהיו, הרי עבדו עליו מאות אנשים מנוסים ומוכשרים. למעשה אפילו כמה מקווי העלילה שלו יכלו להיות סרטי קיץ לא רע בכלל בפני עצמם. אין משהו עקרוני בחוסר החיבה לסדרת “רובוטריקים”. היא פשוט סדרה של סרטים מבולגנים וחסרי חן.
“האביר האחרון” הוא פושע חמור במיוחד מכיוון שכמה מרעיונותיו הם מהמוצלחים ביותר בסדרה עד עכשיו, ומכיוון שקייד ייגר הוא גיבור מאוד מוצלח. למרות ואף באשמת האשלייה הזאת, הנפילות של הסרט צורמות פי כמה. קצר מקודמיו, בשעתיים וחצי הוא עדיין ארוך מהנחוץ, ובכל הזמן הזה הוא לא מצליח לפתח אפילו את החד הסיפורים שלו כמו שצריך. צפיה מיותרת לחלוטין.