הגיע העת לסרטו החמישי של מייקל ביי (Michael Bay) בסדרת “רובוטריקים”. הסרט, שמתהדר בשם “רובוטריקים: האביר האחרון” (Transformers: The Last Knight), מנסה להטעות ולבלבל. ראשית, כי הוא לא נותן אינדיקציה לכך שמדובר בסרט חמישי, ובין כל השמות האקראיים קשה לשמור על רצף ברור, ושנית, כי אין שום דבר אחרון בסרט זה. אז מי הוא אותו אביר, בעצם, ולמה הוא אחרון?

העלילה

קייד ייגר, גיבור הסרט הקודם אותו משחק מארק וולברג (Mark Wahlberg), מוביל את מחתרת הרובוטריקים. לאחר שמנהיג הרובוטריקים אופטימוס פריים עזב את כדור הארץ בסוף הסרט הקודם, לרובוטים הענקיים אין הנהגה ואין כיוון. קייד עוזר להם להסתתר מהרשויות שרואות בהם אויבים של האנושות, ומנסה למצוא עוד רובוטריקים בודדים ולהציל אותם.

בהריסות שיקאגו, שנחרבה עוד בסרט השלישי, ייגר פוגש ילדה מבריקה בשם איזבלה, אותה מגלמת איזבלה מונר (Isabela Moner). איזבלה מאמינה גם היא בטוב ליבם של הרובוטריקים, והיא מכונאית מאד מוכשרת למרות גילה הצעיר. אצל ייגר והרובוטים שלו היא מוצאת בית חדש.

בינתיים, ברחבי העולם מתחילות לצוץ קרניים מתכתיות מתוך האדמה. נדמה שאין לאף אחד תשובה להופעתן הפתאומית, מלבד לסר אדמונד ברטון, לורד אנגלי זקן אותו משחק אנתוני הופקינס (Anthony Hopkins). ברטון הוא חבר במסדר עתיק יומין ששומר על סוד אבירי השולחן העגול, שהיו למעשה קשורים לרובוטריקים ולסייברטרון, הכוכב הרובוטי ממנו הם הגיעו.

בשביל להציל את העולם מהשמדה, ברטון זקוק לעזרתו של ייגר, כמו גם לעזרתה של פרופסור ויויאן וומבלי, המגולמת על ידי לורה האדוק (Laura Haddock). וומבלי היא מומחית בתקופת המלך ארתור, ובעלת סגולות נוספות שהופכות אותה לחיונית.

בינתיים אופטימוס פריים מגיע לסייברטרון, ביתו, כדי לומר ליוצריו שהוא מגן על כדור הארץ, שנמצא מחוץ לתחום שיפוטם מבחינתו. אך לאלה-המכאנית קווינטסה יש תכניות למנהיג הרובוטי חסר המורא.

הופעות מוצלחות, אך לא מספיק

ב”רובוטריקים: האביר האחרון” יש הרבה דמויות. נדמה שהן לא נגמרות. וחלק מהדמויות הללו אפילו מוצלחות מאד. ראשית כל, מארק וולברג הוא פשוט גיבור טוב לסרטים האלה. הוא שחקן מספיק מנוסה כדי להצליח לעורר אל דמותו אהדה ברוב המצבים, גם אם הטקסטים שהוא עובד איתם לא אידאלים. קייד ייגר סימפטי, אמיץ, אפילו מצחיק לפעמים, והוא גיבור מאד ברור – אין לנו שום ספק בצורך שלו לסכן את עצמו למען הרובוטריקים.

כמוהו גם איזבלה, ילדת-הפלא, היא דמות טובה. היא מסקרנת, היא מעניינת, יש לה סיפור רקע עצוב וכישורים שהופכים אותה ליעילה גם לדמויות אחרות. החיבור בינה לקייד עובד טוב בהרבה מהנוסחה הקלאסית של ביי של להצמיד יפהפיה חצי-אנונימית לגיבור הסרט. לו רק ביי היה נותן לה יותר זמן מסך ממה שהיא קיבלה.

מתוך “רובוטריקים 5: האביר האחרון” (תמונה באדיבות Paramount Pictures)

לומר על אנטוני הופקינס שהוא שחקן מצוין זה מיותר. כולנו כבר יודעים את זה הרי. אך כאן מגיע לו קרדיט נוסף על כך שהוא הופך את סר ברטון לדמות שמתפקדת. הדמות כולה כתובה סביב גימיק הומוריסטי אחד יחיד – לורד אנגלי זקן עם לשון עוקצנית והתפרצויות פתאומיות של גסות רוח. גימיק כזה לא יכול להחזיק דמות למשך סרט שלם, וסרט לא קצר בכלל, אך הופקינס שומר על הדמות רעננה ומעניינת עד לרגעי הסרט האחרונים.

אך לא כל הנוצץ זהב. לורה האדוק, למשל, מאד נוצצת. זה, למעשה, כל תפקידה בסרט. למרות התוספת של איזבלה, והחיבור המאד מוצלח שלה עם קייד, ברוב הסרט הוא מצוות דווקא אל ויויאן הבריטית הקרירה. נכון, היא דוקטור ופרופסור ופילוסופית ומשחקת פולו ומהותית להצלת העולם, אך ההערות המגונות וליטופי המצלמה לא משקרים – היא שם כדי להיות היפהפיה התורנית לצד קייד ייגר, הגיבור רב התושיה. מבחינת גודל ומהות תפקידה מדובר בשיפור משמעותי על קודמותיה, אבל היא שם כדי שנסתכל עליה בעיקר. ברוב הפעמים בהן היא חיונית לעלילה, החיוניות הזאת מרגישה מאולצת ומודבקת מלכתחילה. נדמה שמייקל ביי עדיין לא הבין ממש מה לנשים יש לעשות באפוקליפסה חוץ מללבוש שמלות צמודות ולהתהלך על עקבים.

לורה האדוק מתוך “רובוטריקים 5: האביר האחרון” (תמונה באדיבות Paramount Pictures)

אבל הפושעים הגדולים ביותר הם הרובוטים עצמם. זה אולי משעשע פעם אחת או פעמיים, אבל מהר מאד ההתנהגות של הרובוטריקים הופכת מעייפת לחלוטין. הם הרי ישויות בנות אלפי שנים, אך מנטאלית גילם נעה בין 9 ל-14. אופטימוס פריים, שהוא יותר אח גדול ממנהיג, הצליח להתקדם לגיל 18 בערך. השיחות ביניהם משעממות, הבדיחות שלהם לא מצחיקות, והמדובבים המפורסמים שלהם כגון ג’ון גודמן (John Goodman) וסטיב בושמי (Steve Buscemi) כבר מזמן לא מרגשים.

מעבר לזה, כל הסרט הזה בנוי מתפזורת של עלילות לא מחוברות, שאפשר היה לפתח כל אחת מהן לסרט נפרד, מגובש ומעניין הרבה יותר.

חומר רב ולא ממוצה

“האביר האחרון” מספר את סיפורם של אבירי השולחן העגול, הקשר שלהם לסייברטרון ולרובוטריקים, וכיצד היום, כ-1600 שנים אחרי, גורל האנושות תלוי בסודותיהם.

“האביר האחרון” מספר על קבוצת מורדים רובוטיים ההופכים למכוניות. מנהיגם אבד, והם חסרי כיוון ומטרה. בן אנוש מנסה לעזור להם למצוא ייעוד, בזמן שהוא מגן עליהם מהרשויות ומאויביהם העתיקים, השקרניקים.

“האביר האחרון” מספר על גבר מבוגר שנאלץ לנתק את הקשר עם בתו. הוא מפתח קשר חדש עם ילדה מבריקה אותה הוא הציל מהריסות שיקאגו.

“האביר האחרון” מספר על מאבקו הפנימי של אופטימוס פריים, שאוהב את כדור הארץ ויושביו, אך יש לו התחייבות לסייברטרון וליוצריו.

“האביר האחרון” מנסה לספר את כל הסיפורים האלה ועוד כמה קטנים יותר, ובשעתיים וחצי הוא לא מספיק לספר אפילו אחד כמו שצריך. הסרט קופץ בין מיקומים ודמויות, נצמד לסיטואציה אחת ומוותר לחלוטין על סיטואציה אחרת. ראיתם משהו מעניין? כנראה שלא תשמעו עליו שוב עד סוף הסרט. חיכיתם לדמות ספציפית? היא כנראה תופיע בשלב הכי לא רלוונטי. חשבתם שיש מספיק רובוטריקים? חבל, כי הסרט יזרוק עוד קרוב לעשרה לתוך המרקחה.

מארק וולברג מתוך “רובוטריקים 5: האביר האחרון” (תמונה באדיבות Paramount Pictures)

מייקל ביי סיפר בשחצנות שיש לו רעיונות לעוד 17 סיפורים על רובוטריקים. בקצב הזה, 17 סיפורים ידחסו לארבעה סרטים. ולמרות שהוא מגלח קצוות ומעגל פינות בכל מה שקשור לדרמה או לרצף עלילה, הוא דווקא משקיע הרבה זמן בבדיחות הטיפשיות שלו. והן באמת, באמת דביליות.

רובוט קטן של ילדה מרקע מקסיקני, למשל, יגיד פעם אחת “איי צ’יוואוה”, כנראה כי ביי חושב שזה מצחיק. ונניח שצחקתם בפעם הראשונה. בפעם השנייה תצחקקו אולי עוד פעם. אבל בפעם החמישית או העשירית שהרובוט יצעק “איי צ’יוואווה!”, פשוט כי זה הדבר היחידי שהוא יודע להגיד, תרצו לעקור את העיניים.

הלורד הבריטי החוצפן, הרובוט שהוא גם באטלר אנגלי וגם נינג’ה סוציופט, הרובוטריק הצרפתי השרמנטי, מדען נאסה ההיסטרי – כל דמות כמעט בסרט היא בדיחה אחת שחוזרת על עצמה שוב ושוב. גם בדיחות מסוימות שמסופרות פעם אחת לכאורה, בפועל מופיעות פעמיים-שלוש ברצף, למקרה שפספסתם בטעות את הבדיחה בגלל פיהוק ארוך או נמנום קל.

אנתוני הופקינס מתוך “רובוטריקים 5: האביר האחרון” (תמונה באדיבות Paramount Pictures)

ואם לא די בכל הדמויות החדשות שמציפות את הסרט עד לקהות חושים מוחלטת, אנו חוזים בשובן של כמה וכמה דמויות ותיקות, כשבולטים במיוחד הקולונל לנוקס, אותו משחק ג’וש דוהאמל (Josh Duhamel), והסוכן סימנס, אותו משחק ג’ון טורטורו (John Turturro). שתי הדמויות הללו, שמלוות את הסרטים עוד מהסרט הראשון, משחקות תפקידים מיותרים לחלוטין, שבעיקר רק מוסיפים לסרט עוד בלבול. מיותר במיוחד הסוכן סימנס, כיוון שמדען נאסה ההיסטרי המדובר, אותו משחק בכשרון רב טוני הייל (Tony Hale) מ”משפחה בהפרעה” ו”ויפ”, ממלא בגדול את תפקידו של סימנס בסרט. אבל ביי לא יוותר על הקלפים ה”מנצחים” שלו.

כמו כן, “האביר האחרון” סובל מאותה בעיה ממנה סובלים כל סרטי “רובוטריקים” – הסיפור של הרובוטים לא מעניין ואין שוב סיבה לעקוב אחריו. עד עכשיו הסיפור הרגיש גם מנותק לחלוטין מהסיפור האנושי. כאן, בסרט החמישי, דווקא נדמה שייגר משולב בסיפור הרובוטים וסייברטרון לאורך כל הסרט, בצורה טובה וקוהרנטית. למרות זאת, בכל פעם בה הרובוטים מתחילים להילחם ביניהם ולנהל פוליטיקות משלהם, פשוט לא אכפת לנו. האינפנטיליות של הרובוטים הופכת אותם למאוסים, הסיפורים הלא מפותחים שלהם הופכים אותם למשעממים, והאפקטים הגרנדיוזים שבעזרתם הם נלחמים אחד נגד השני עם עלבונות מטופשים הם בזבוז זמן וכסף, גם להפקה וגם לנו. יש סרטים שמצליחים באותם התקציבים לייצר אפקטים מעניינים ומספקים הרבה יותר.

בשורה התחתונה

יש ב”רובוטריקים: האביר האחרון” אלמנטים טובים. ודאי שיהיו, הרי עבדו עליו מאות אנשים מנוסים ומוכשרים. למעשה אפילו כמה מקווי העלילה שלו יכלו להיות סרטי קיץ לא רע בכלל בפני עצמם. אין משהו עקרוני בחוסר החיבה לסדרת “רובוטריקים”. היא פשוט סדרה של סרטים מבולגנים וחסרי חן.

“האביר האחרון” הוא פושע חמור במיוחד מכיוון שכמה מרעיונותיו הם מהמוצלחים ביותר בסדרה עד עכשיו, ומכיוון שקייד ייגר הוא גיבור מאוד מוצלח. למרות ואף באשמת האשלייה הזאת, הנפילות של הסרט צורמות פי כמה. קצר מקודמיו, בשעתיים וחצי הוא עדיין ארוך מהנחוץ, ובכל הזמן הזה הוא לא מצליח לפתח אפילו את החד הסיפורים שלו כמו שצריך. צפיה מיותרת לחלוטין.

מתוך טריילר לסרט “לוגאן” (עיבוד: גאדג’טי)

כל מי שעיניים בראשו שם ודאי לב כמה פופולארי נהייה ז’אנר סרטי הקומיקס. אך הז’אנר הזה מחולק, כרגע, בין שני גורמים. או שלושה, תלוי איך תספרו. מצד אחד יש את הקומיקסים של מארוול, המחולקים בין מארוול, פוקס וסוני. סוני, האוחזת בספיידר-מן, מיזגה את איש העכביש לתוך חברת האם שלו, והיקום הקולנועי של מארוול הולך וגדל. פוקס ממשיכה לשבת בצד עם האקס מן וארבעת המופלאים, עושה אתם מיני ניסויים, אך נדמה שהרוב ממשיך באותה נוסחה.

האחים וורנר, בינתיים, האוחזים בכל הזכויות של DC, ממשיכים להרים בהדרגה את היקום הקולנועי שלהם. יש שוני בטון שלו, אך לא מדובר בגיוון אמיתי – אלה גיבורים צבעוניים שונים מעט מאלה של מארוול, שמנסים להיות יותר “בוגרים” ו”קודרים”, אך בפועל מציג אלטרנטיבה לא רחוקה מאד מהמיינסטרים שמארוול מציגה.

על רקע שתי ענקיות הקומיקס ואזורי הנוחות שכל אחת אימצה, יש כמה דוגמאות לסרטי קומיקס שמנסים להיות שונים. אבל מנסים באמת, לא כמו “אקס מן: אפוקליפסה“.

המוטאנטים החריגים של פוקס

פוקס ממשיכה לייצר את סרטי האקס מן שלה כרגיל – סרטים גדולים עם אפקטים מפוצצים והמון מוטאנטים עם כוחות צבעוניים. אבל בעולם הזה, עולם האקס מן, היא הצליחה גם לצאת מהמסגרת בצורה משמעותית הרבה יותר מהענקיות האחרות.

“דדפול“, שיצא בתחילת 2016, היה צעד ראשון. על פניו היה זה סרט גיבורים שבלוני, אך כוחו היה בכך שהוא צחק על עצמו כל הזמן. בעוד שהוא צחק על זה, הוא לא מרד בשום מוסכמה מהותית בז’אנר, אך הוא מילא אולמות קולנוע בקלות פשוט כיוון שנהנינו מההומור, שהיה מבוסס ברובו על ההיכרות העמוקה שלנו עם הז’אנר, והרצון לצחוק עליו קצת.

אך הדבר הגדול האמיתי ש”דדפול” עשה זה לסלול את הדרך אל “לוגאן – וולברין“. ולא בכלל שהוא עודד את פוקס להפיק סרטי קומיקס מבוגרים בלבד, למרות שזה גם לא מפריע, אלא כי הוא הוכיח לפוקס שיש טעם בסרטים קטנים וממוקדים יותר על הגיבורים הגדולים מהחיים.

קולוסוס (מתוך: טריילר לדדפול, עיבוד: גאדג’טי)

“לוגאן” לא מודע לכך שהוא סרט גיבורים, אך יוצריו מודעים לכך שאנחנו מכירים כבר את הז’אנר. זה סרט שלא יכול היה להתקיים ללא היכרותינו המעמיקה עם עולם האקס מן, ועם יו ג’קמן בתפקיד המוטאנט הבלתי-מנוצח. הסרט נוגע בקריירה שלו כשחקן וכדמות, ומעמת את הצופים עם הציפיות שלנו. זה סרט על וולברין שהיה גיבור פעם, בעבר הרחוק, אך כעת הוא כבר עייף ומאוס לחלוטין. אחריו יבוא דור חדש של מוטאנטים – יש תקווה, יש עתיד – אך הוא עצמו כבר לא מעוניין בנטל, ולא מסוגל לשאת בו גם אם יבחר בזה.

ההצלחה של “לוגאן – וולברין” המוצלח ביותר מצביעה על כך שלצד “אקס מן: פיניקס אפל”, נוכל לראות מהאולפנים הגדולים גם את הסיפורים המצומצמים והאישיים של הדמויות האלה. מי יודע, אולי נזכה לראות סרט דומה על טוני סטארק בעוד 5-10 שנים. ואם נציגי שתי ענקיות הקומיקס המרכזיות יכולים להרשות זאת לעצמם, אזי אנחנו מוכנים לכל סרט קומיקס שהוא, פחות או יותר.

קומיקסים שונים מאד

שני סרטי קומיקס שונים מאוד מהרגיל שיצאו ממש צמוד זה לזה הם “ולריאן ועיר אלף הכוכבים” ו”פצצה אטומית“. הם לא מושלמים, ואחד מהם למעשה פגום עד היסוד, אך בכל זאת שניהם מרעננים ומסקרנים.

“ולריאן ועיר אלף הכוכבים” של לוק בסון מבוסס על קומיקס צרפתי בשם “ולריאן ולורליין”. “ולריאן ולורליין” היווה השראה ליוצרים קולנועיים רבים, ביניהם ג’ורג’ לוקאס, כאשר יצר את סרטי “מלחמת הכוכבים“. כיום, כ-50 שנה מאז שסדרת הקומיקס הזו התחילה, האסתטיקה שלו נראית זרה ומרוחקת. הטכנולוגיה העכשווית בשילוב עם המראה המיוחד של הקומיקס יצרה משהו יוצא דופן ונדיר למראה.

אך אבוי, “ולריאן” הוא סרט רע מאוד, שגם נכשל בזירה החשובה ביותר – מכירות הכרטיסים. זה עשוי לשדר סימן לאולפנים שאנחנו עוד לא מוכנים לסרטים בסגנון זה, כאשר בפועל איננו מעוניינים בסרטים שעשויים לא טוב. כך או כך, יש להעריך את הניסיון של בסון, ואפשר גם להיקסם מהיופי הבלתי מעורער של הסרט.

דוגמה טובה ויציבה יותר היא “פצצה אטומית”. מבוסס על הקומיקס “העיר הקרה ביותר”, “פצצה” לוקח אותנו לברלין בסוף שנות השמונים, ימים ספורים לפני נפילת חומת ברלין הידועה לשמצה. הסרט מציג את עצמו כסרט מרגלים בראש ובראשונה, אך מקורות הקומיקס שלו ברורים לחלוטין באסתטיקה המיוחדת שלו.

שרליז ת’רון, בלונדינית אטומית (מקור: אולפני יוניברסל)

מבויים על ידי דיוויד ליטץ’, במאי שהשתתף בהפקת “ג’ון וויק” הראשון, “פצצה אטומית” משלב את העקרונות העדכניים ביותר ביצירת סרט פעולה עכשווי עם אסתטיקת אייטיז וחשיבה קומיקסית – כיוון שכל פריים חייב להיות תמונה יפהפיה, שיכולה להיות פאנל קומיקס דומם במקרה הצורך.

“פצצה אטומית” לא חף מבעיות, אך זהו סרט יוצא דופן ביופיו ומהנה ביותר בשורה התחתונה. הכנסותיו אינן גדולות אמנם, אך הוא מסיים כעת רק את השבוע הראשון שלו בלבד, וכבר הוא כיסה את הוצאותיו בשל מחיר ההפקה הנמוך שלו. לא מדובר בשובר קופות עצום, אך לא זה מה שחיפשנו – זה סרט קטן ומיוחד, שמדבר לקהל פחות רחב מ”הנוקמים” ומספק אותו – אותנו – מעל ומעבר למצופה.

ליטץ’ לא מסיים כאן את דרכו. ב-2018 נראה את סרטו הבא – “דדפול 2“. מעבר לאקשן המצוין שמובטח, נקווה שגם רצונו לספר את הסיפורים השוליים יותר ביקומי הקומיקס תתבטא בסרט.

העתיד שבשוליים

בכל הנוגע לענקיות, הכל יהיה אותו דבר בעתיד הנראה לעין. לפני עשור הבאטמנים של נולאן היו שיא היצירה הקולנועית, בעוד שמארוול רק התחילה לתכנן את היקום הקולנועי שלה, שנראה אז מוגזם ולא סביר. היום מארוול מכתיבה לתעשייה כיצד סרט גיבורים צריך להראות, בזמן שוורנר שוחה נגד הזרם ומנסה לבסס יקום קולנועי משל עצמה.

הגלים והתהפוכות הללו ימשכו, ושוב אולי נראה את גיבורי DC במרכז המיינסטרים, עם מארוול שמחפשת לעצמה מקום בפאניקה. אך בין כל הכרישים יש מקום לעוד דגים, שונים ומשונים, ואנו ממשיכים לראות עוד סימנים שלהם. אלו יהיו פרוייקטים כמו “לוגאן” ו”פצצה אטומית”, פרוייקטים שיגיעו קצת משום מקום, ושנגלה עליהם לרוב רק חודשים ספורים לפני יציאתם. והם יהיו שונים, מיוחדים ומרגשים.

אנו חיים בתקופה נפלאה לחובבי סרטי הקומיקס, לא רק בגלל העושר של הז’אנר, אלא מכיוון שמתחיל להיווצר בו הגיוון האמיתי, החיוני להמשך קיום הז’אנר הגדול. גם מערבונים נפלו בסוף, אך דווקא בסוף חיי הז’אנר הישן נושן ההוא זכינו בכמה מההברקות הגדולות ביותר שראה תחום הקולנוע.

נטפליקס הודיעה היום שהיא רכשה את Millarworld, חברת הקומיקס של מארק מילאר (Mark Millar), היוצר של כמה מספרי הקומיקס למבוגרים המפורסמים ביותר, ביניהם “קיק-אס” (Kick-Ass), “קינגסמן” (Kingsman) ו-Old Man Logan, עליו מבוסס בחלקו הסרט “לוגאן – וולברין“. כמו כן, מילאר היה אחראי על כמה מקווי העלילה המרכזיים של מארוול, ביניהם הסיפורים עליהם מבוססים סרטי “הנוקמים” ו”קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים“.

רכישה זו תאפשר לנטפליקס להפיק סרטים וסדרות המבוססים על הכותרים והדמויות של Millarworld, הכוללים תוכן למבוגרים ולילדים כאחד. חברת Millarworld תמשיך לתפקד כחברת קומיקס תחת נטפליקס, ולכתוב דמויות וסיפורים חדשים.

טד סרנדוס, מנהל התוכן של נטפליקס לא ניסה להסתיר את התרגשותו:

כיוצר וממציא מחדש של כמה מהסיפורים והדמויות המוכרים ביותר לאחרונה, מ’הנוקמים’ של מארוול ועד ‘קיק-אס’, ‘קינגסמן’, ‘מבוקש’ ו-Reborn של Millarworld, מארק הוא הדבר הכי קרוב שיש לסטן לי מודרני.

מילאר עצמו הוסיף באתר החברה:

האחים וורנר רכשה את DC ב-1968. דיסני רכשה את מארוול ב-2009. היום נטפליקס רכשה את Millarworld ואני עדיין ממצמץ בתדהמה. זו רק הפעם השלישית בהיסטוריה שקרתה רכישת חברת-קומיקס בקנה מידה כזה.

זו הפעם הראשונה שנטפליקס רוכשת חברה אחרת. מדובר בצעד ענק לחברת המדיה, שגדלה בקצב מסחרר מאז יציאתה לשוק הבינלאומי, הן כספקית תוכן והן כבית הפקה.

הפרק השבועי בעונה 7 של “משחקי הכס” נקרא “שלל המלחמה” (Spoils of War). זה הפרק הקצר ביותר בעונה הנוכחית ואחד מהקצרים בסדרה, כאשר אורכו 50 דקות, אך הוא ללא ספק יהיה גם אחד הפרקים הזכורים ביותר. אם כבר צפיתם בפרק, אתם יודעים בדיוק למה. אם לא, אז אולי כדאי שתלכו לצפות בו לפני שתמשיכו לקרוא, כי…

מכאן מתחילים ספוילרים לפרק הרביעי!

שקט בווינטרפל, בינתיים

כשטועים, יש להודות בזה. וכשטועים פעמיים, אולי כדאי בכל זאת להכחיש. אבל נודה, בייליש לא ניסה לחסל את בראן. ההפך המדויק הוא הנכון. השאלה היא, מה הוא מנסה להשיג? ישנו רצון תמים להאמין סוף סוף לבייליש, שרק רוצה להגן על ילדיה של קייטלין, אהובתו. אבל בשלב הזה קשה מאד לקנות את זה. נדמה שהוא הפך לדמות שאי אפשר כבר להציל, ואם בסוף יחליטו יוצרי הסדרה לנקות את מצפונו באיזשהו אופן קשה לראות כיצד יהיה זה אמין או מעניין. לא. בייליש עדיין משחק, והוא רוצה שלבראן יהיה פגיון מפלדה ולריאנית. אך בראן לא רואה בו כל שימוש.

הטעות השניה היא שחזיתי שאריה כבר המשיכה למעלה המלך. בפועל היא חזרה הביתה אחרי הכל. אחרי שאמרה לזאבה ניימיריה “זאת לא את”, מהדהדת את מה שאמרה לאביה בעונה הראשונה על עצמה, היא הגיעה בכל זאת למולדתה כדי להוכיח לכולם שזאת לא היא. היא לא ליידי, והיא לא חסרת אונים, ואין לה באמת מקום של ממש בווינטרפל. למעשה נדמה שהיא זה עתה הגיעה, וכבר מתכננת לעזוב דרומה לחסל את סרסיי. אך אולי יוצרי הסדרה ישאירו אותה עוד קצת זמן בצפון? אולי מספיק כדי שתתאחד שוב עם קלגיין “הכלב”?

בינתיים, נראה שהיא החליטה לנצל את ההזדמנות כדי להשפיל קצת את בריאן. תחילה נדמה היה שאריה רצתה להראות לפודריק שעליו להלחם בצורה שונה מול בריאן העצומה, אך נדמה שבסוף היא סך הכל רצתה להשוויץ בפני הנוכחים, וגם קצת בפנינו, הצופים בבית. נדמה שבריאן הייתה דווקא מרוצה מהמפגן, אך אריה גם חשפה קלפים רבים בפני לורד בייליש, וזה תמיד רעיון לא טוב בכלל.

אריה סטארק, משחקי הכס (באדיבות HBO)

בייליש ראה, כמובן, שהפגיון שהוא נתן לבראן הגיע לידיה. ספק אם הוא אדיש לכך. אם יתברר בסוף שזה היה חלק מהתכנית שלו, זה יהיה מכעיס מאד – אריה הרי עוד לא הייתה שם, ולמעשה נחשבה למתה. אבל נתאזר בסבלנות בינתיים ונחכה לגלות מה הוא זומם.

דראקאריס!

אחרי שג’ון הראה לדאינריז את ציורי הגיר שהוא צייר בזמן שהיא לא הסתכלה, החליטה מלכת הדרקונים שאין טעם להמשיך לדרוש ממנו לכרוע ברך. היא תרכב על דרקון ותגרום לממלכה לכרוע ברך. יחד עם צבא דותראקי ענק. כאן נראה ש-HBO החליטה להגשים כמה הבטחות.

את הצבא הדותראקי לא ראינו מעולם בפעולה. לא באופן מלא. בעונה הראשונה החלאסאר של דרוגו נחשב לאחד מהחלאסארים הגדולים שרכבו אי פעם, אך בשל התקציב הנמוך נאלצנו לצפות בשלושה-ארבעה פרשים בכל פעם, ולהאמין שהחלאסאר פשוט מתחבא מחוץ לפריים, איפה שהמצלמה פיספסה אותו בטעות. כעת, משדאני מנהיגה בעצמה חלאסאר גדול אף יותר מזה של דרוגו, והתקציב של הסדרה עוקף את התקציב של סרטים הוליוודיים קטנים, אנו זוכים סוף סוף לראות את הדותראקים נלחמים כמו שצריך.

ויש להוריד את הכובע בפני יוצרי הסדרה. כולם. המלבישים, המאפרים, בוני התפאורה, מפעילי הניצבים, עורכי הוידאו ועורכי הסאונד, כולם ללא יוצא מן הכלל עמלו כדי להביא לנו את המסר הכי פשוט והכי בסיסי שאנו שומעים כבר מתחילת העונה, ובמידה מסוימת מתחילת הסדרה – דאינריז טארגאריין היא האויבת הכי מפחידה שאפשר לדמיין.

גם אלמלא ג’יימי וברון היו נוכחים בשדה הקרב, שתי דמויות שאנחנו לרוב מחבבים, עדיין היינו משקשקים בשם הלאניסטרים המסכנים. צבא בית לאניסטר האדום הוא אחד הצבאות השנואים בהיסטוריית הטלויזיה והקולנוע, אך קשה היה לא לרחם עליהם בקרב האבוד הזה.

די היה בפרשים הדותראקים חסרי הרחמים בכדי לגרום לנו להזדהות עם הצד הלא סימפטי במלחמה הזאת. אך דרוגון האימתני שפורש את כנפיו ונושף להבות השורפות שיריון, בגדים ובשר עד אפר, הוא לא פחות מגיהנום מכונף. ולדאני יש שניים נוספים כאלה, רק מחכים להזדמנות להפגין את כישורי האקרובטיקה האווירית והמנגל ה”וול דאן בנשיפה אחת” שלהם.

מתוך משחקי הכס (תמונה באדיבות HBO)

ראינו את אחד הקרבות המרשימים ביותר בסדרה, אך היה זה קרב שולי לחלוטין – דרקון אחד מתוך שלושה, וצבא דותראקי שטובח בחלק קטן מצבא הלאניסטרים. צפוי לנו עוד הרבה יותר מזה, אך הקרב הראוותני הזה לא היה בזבוז אפקטים כלל וכלל. הרי כשאיגון הכובש הגיע לווסטרוז עם שלושת דרקוניו, הוא כבש אותה כמעט וללא מאמץ. סיפור זה מרגיש כמו אגדה, מעשיה לילדים. והנה, אנו רואים שלא – דרקון בוגר אחד עושה נזק בל יתואר. מי שישרוד את הקרב הזה, ודאי יחיה בסיוטים עד סוף ימיו.

כמו כן, אם עד עכשיו היו נסיונות קלים למכור לנו את שגעון הגדלות של דאינריז, כאן הוא מופיע בכל הדרו. כמו HBO וכמו אריה לפניה, גם דאינריז באה להשוויץ. בתהליך היא שרפה לא מעט מעגלות האספקה, אותן היא הגיע לאסוף, לכאורה. הרי היא התלוננה על כך שאין ברשותה מזון להאכיל את חייליה. כעת, לאחר שהחורף כבר הגיע, חורף שיהיה ארוך מאד בוודאות, האם זה רעיון מוצלח לשרוף את המזון של האנשים אותם היא באה לכבוש? היא אמנם בחרה לתקוף את הצבא ולא את העיר, במהלך שנראה חכם על פניו, אך מתקפת אש אווירית על המזון האחרון בווסטרוז היא פשע חמור מאד, יש שיגידו לא פחות ואף יותר משריפה של עיר הומה אדם.

וטיריון ראה את ג’יימי לראשונה מזה זמן רב מאד. אין ספק שג’יימי ישרוד את הצלילה שלו למצולות – מישהו יצלול אחריו ויוריד ממנו את השריון שמושך אותו למטה. השאלה רק מי, והאם שני האחים יספיקו להחליף מילים לפני שיפרדו שוב דרכיהם?

בפרק הבא

הפרק החמישי של הסדרה יקרא “מצפה מזרח” (Eastwatch), על שם המצודה המזרחית ביותר על החומה בצפון. זו המצודה אליה ג’ון שלח את טורמונד ואנשיו, כדי לאייש אותה לקראת בואם של המתים, שמגיעים מצפון-מזרח. מצודה זו נמצאת על הים, ואם להאמין לפתיח התלת-מימדי של הסדרה, הים באזור קפא כבר, כך שהמתים יוכלו לצעוד עליו ולהקיף את החומה.

הטריילר לפרק הבא מציג את דאינריז דורשת משבויי הקרב שיקבלו את מרותה או ימותו. מציג את סרסיי מתכננת עם קיברן הגנה. מציג את טיריון וואריז מדברים על המלכה שמראה דימיון מדאיג לאביה. אך שם הפרק לבדו מזכיר לנו פעם נוספת שכל זה לא משנה, כי המתים באים. שלושה פרקים מסוף העונה, נדמה שהמלחמה הנוכחית מתחילה להתקרב לסיומה הפתאומי, לקראת המלחמה הקשה והנוראית פי כמה הצפויה לנו. אולי, עם פוקוס גדול יותר על הצפון, נראה שוב מה עובר על האחווה ללא דגלים, ועל המגויס הכי טרי שלה: סאנדור “הכלב” קלגיין.

תמונה באדיבות Showtime

לאחר ציפיה ממושכת מהמעריצים, רשת Showtime הכריזה על תאריך היציאה של העונה השמינית של “חסרי בושה” (Shameless). סרטון ההכרזה נפתח בעשרות ציוצים ופוסטים של מעריצים ששואלים את השחקנים והמפיקים מתי תגיע העונה הבאה. לאחר מכן מופיעים שחקני הסדרה בתור הדמויות שלהם, ומודיעים לצופים בגסות רוח אופיינית שאין להם מושג. בסוף מופיע וויליאם ה. מייסי (William H. Macy) בתפקיד פרנק ומכריז שהסדרה תחזור ב-5 בנובמבר, ברשת Showtime בלבד.

“חסרי בושה” היא סדרה אמריקאית המבוססת על סדרה בריטית בעלת אותו השם. שתיהן זכו למעמד פולחן נפרד, אך האמריקאית התפתחה במשך זמן רב יותר, וצברה קהל מעריצים גדול ומשמעותי. הסדרה עוקבת אחר משפחתו של פרנק, אלכוהוליסט בגיל העמידה, שממרר את חיי ששת ילדיו. הילדים מנסים לקיים חיים נורמטיביים ככל האפשר, אך העוני בו הם חיים, הפשע בשכונות המצוקה סביבם ואביהם חסר התקנה גורמים להם לצרות אין קץ, ולנו לשעות של הנאה מהולה הן בדמעות והן בצחוק.

לצד מייסי בסדרה מככבים אמי רוסום (Emmy Rossum), אית’ן קוטקוסקי (Ethan Cutkosky), שנולה המפטון (Shanola Hampton), ג’רמי אלן ווייט (Jeremy Allen White), סטיב האווי (Steve Howey), אמה קני (Emma Kenney), קמרון מונהאן (Cameron Monaghan), ועוד. פרטי עלילה על העונה השמינית טרם נחשפו.

לפני כשבוע דלפו לרשת פרטים מ”משחקי הכס” (Game of Thrones) של HBO. בין השאר דלף הפרק הרביעי, שבימים האחרונים לפני הקרנתו היה זמין כבר לצפיה בקלות יחסית, גם אם באיכות לא טובה, ובנוסף דלף תסריט מהעונה השמינית. היו ספקות לגבי אמיתות התסריט, אך הדלפתו בסמוך לפרק הוסיפה לו אמינות.

כעת נדמה שיש סיבה עוד יותר טובה להאמין בכך שמדובר בדבר האמיתי. הדלפה נוספת שחררה לרשת תסריטים ועונות שלמות של סדרות של HBO, בין השאר מהסדרות “תרגיע” (Curb Your Enthusiasm) ו”בולרז” (Ballers). כמו כן, פורסמו גם פרטים אישיים רבים, כמו רשימת אנשי הקשר האישית של ריצ’ארד פלפר, מנכ”ל HBO.

יחד עם ההדלפה החדשה שוחרר סרטון בו טקסט נע מופיע לקול מנגינה מ”משחקי הכס”. הטקסט הוא ככל הנראה דרישת הכופר המקורית שנשלחה על ידי קבוצת האקרים שפרצה ל-HBO ודורשת כסף בתמורה לשתיקתם. לדבריהם הם השיגו כ-1.5 טרהבייט של מידע מ-HBO, וההדלפות האחרונות מראות שהם כנראה לא משקרים.

ההאקרים מציגים את עצמם כהאקרים הגונים, שמבטיחים שבניגוד לקבוצות אחרות, הם מקיימים את הבטחותיהם. הם טוענים שלפני HBO היו להם כבר 16 קורבנות, ומתוכם רק שלושה בחרו לא לשלם. הם שילמו על כך ביוקר, לכאורה, ושניים “התרסקו לחלוטין”.

ההאקרים מציינים שהם עצמם מעריצים של HBO, ומאמינים בערכים שהרשת משדרת. הם מקווים מאד שהנהלת הרשת תעשה את הדבר הנכון ותשלם את הכופר כדי למנוע נזק. הם אומרים שאחרי ההדלפה האחרונה יש הדלפה אחת נוספת, לעונה 7 של “משחקי הכס”, והדלפה זו תעשה את הנזק הרב ביותר לחברה אם הכופר לא ישולם.

סכום הכופר לא מצוין בסרטון, אך מצוין שלקבוצת ההאקרים יש שתי מטרות בשנה בממוצע, והם מרוויחים סכומים של 12-15 מיליון דולר, כך שאפשר לשער שהכופר עומד על כ-6 עד 7.5 מיליון. ההאקרים אף מציינים במפורש שזהו “תשלום על שישה חודשי עבודה”, הזמן בו לכאורה לקח להם לפרוץ ל-HBO, שהייתה “מטרה קשה במיוחד”.

HBO הגיבה רשמית שהיא פועלת עם רשויות החוק וצוותי אבטחת מידע לטיפול בבעיה. היא תמשיך לספק “את התכנים האיכותיים והשרותים שאנחנו ידועים בהם”.

במהלך הלילה הכריזה חברת וולט דיסני (The Walt Disney Company) שהיא תרכוש את חברת BAMTech. מדובר בחברה המספקת שירותי צפיה ישירה לספקיות תוכן כמו HBO, ליגת ההיאבקות WWE ורשתות ספורט נוספות. נכון לרגע זה ברשות דיסני 33% מהמניות של BAMTech, כחלק מהסכם שאיפשר לה להגדיל את אחוזי השליטה שלה עם הזמן. כעת דיסני מעוניינת לקדם הלאה את התהליך – היא תשלם 1.58 מיליארד דולר כדי לרכוש 42% מניות נוספים של BAMTech.

“תנאי השטח של עולם המדיה מוגדרים יותר ויותר על ידי הקשר הישיר שבין יוצרי התוכן וצרכניהם, והשליטה שלנו בכל קשת הטכנולוגיה החדשנית של BAMTech תתן לנו את הכוח לבנות את הקשרים האלה, יחד עם הגמישות שנחוצה כדי להתאים את עצמינו בזריזות לשינויים בשוק”, אמר רוברט א. איגר, יושב רואש דיסני.

דיסני מתכננת להעלות ב-2018 שירות חדש לצפיה ישירה בתכני רשת הספורט ESPN. ב-2019 דיסני תעלה שירות צפיה ישירה לתכני המשפחה שלה, ותפסיק לאלתר את שיתוף הפעולה שלה עם נטפליקס. כל התכנים שצפויים לצאת מ-2019 והלאה יהיו בלעדיים לשירות החדש של דיסני, מה שיכלול את “צעצוע של סיפור 4”, סרט ההמשך של “לשבור את הקרח”, הרימייק של “מלך האריות”, ועוד. כמו כן, דיסני מתחייבת להפיק כמות מכובדת של תכנים חדשים המיועדים בלעדית לשירות התוכן החדש.

ההכרזה, שהופיעה ישירות באתר חברת דיסני, מתייחסת ספציפית להפצת תכנים בארצות הברית. לא ברור בשלב הזה כיצד זה תשפיע על תכנים בישראל ובשאר השווקים הבינלאומיים.

כפי שהובטח, פרמאונט שחררה היום (ג’) טריילר מלא לסרטו החדש של דארן ארונופסקי (Darren Aronofsky), במאי “רקוויאם לחלום” ו”ברבור שחור”. הפעם מדובר בסרט אימה בשם “אמא!” (!Mother). לפני כשבוע פורסם טיזר ראשון לסרט, שרמז על כך שזוג בבית מבודד מתחיל לקבל אורחים שמשבשים את שלוות חייהם. בטריילר המלא נחשפות פיסות רבות מהפאזל.

גיבורת הסרט משוחקת על ידי ג’ניפר לורנס (Jennifer Lawrence). דמותה של לורנס נשואה לגבר אותו משחק חביאר ברדם (Javier Bardem), והם מתגוררים יחדיו באחוזה מבודד משאר הציויליזציה. מדובר באחוזה גדולה מאד, וגיבורת הסרט שיפצה ועיצבה את הבית במו ידיה, כדי שיראה חדש ונעים למתגוררים בו.

לילה אחד, באופן מפתיע, אדם זר לחלוטין המגולם על ידי אד האריס (Ed Harris) מגיע לבית הזוג. למרות הסתיגותה של הגיבורה, הבעל מציע לזר להשאר ללילה. בהמשך מגיעה אשתו של הזר, אותה משחקת מישל פייפר (Michelle Pfeiffer), ולאחר מכן עוד ועוד אורחים לא צפויים מתחילים לבוא לבית הזוג.

גיבורת הסרט מגלה שכל האורחים הלא צפויים הללו הגיעו לבית כדי לפגוש את בעלה, ושמשהו אפל מאד מתחיל להתרחש בבית. מהטריילר עולה ניחוח של כתות ושל טקסים שטניים לזימון שדים, אך כל זה השערות, כיוון שהטריילר לא חושף מה באמת מטרת המבקרים. כפי שאופייני לארונופסקי, הוא מתנדנד על הגבול בין העל-טבעי לפסיכוטי, וסביר שגם במהל הצפיה לא יהיה ברור מה אמיתי ומה מתרחש בתוך ראשה של הגיבורה.

“אמא!” צפוי לעלות למסכים בארצות הברית ב-15 בספטמבר.

נטפליקס הודיעה היום (ה’) על שתי סדרות חדשות המופקות על ידי ליאור רז ואבי יששכרוף, יוצרי הסדרה “פאודה“. שתי הסדרות יהיו בלעדיות לשירות הצפיה הישירה של נטפליקס.

שמה של הסדרה הראשונה לא נקבע עדיין. היא תכתב על ידי רז ויששכרוף, ורז יככב בה בתפקיד הראשי, בדומה ל”פאודה”. הסדרה מבוססת על אירועים אמיתיים, ותעסוק בשיתוף פעולה בין ה-CIA למוסד המנסים לחסל את אחד הטרוריסטים המסוכנים בעולם.

הסדרה השנייה תקרא Hit and Run. זו סדרת מתח וריגול העוקבת אחר גבר שחייו המאושרים התהפכו כאשר אשתו נהרגה בתאונת פגע וברח מסתורית. רז ויששכרוף ישמשו כמפיקים בפועל בסדרה, לצד Principato-Young Entertainment שתפיק גם את הסדרה השניה, ולצד Mandeville Films.

“אנו נרגשים מאוד להתחיל את הפרויקטים הללו עם נטפליקס“, הודיעו רז ויששכרוף. “זהו כבוד רב עבורנו להמשיך את מערכת היחסים שיצרנו איתם, ואנו נפעמים מכך שהסיפורים שאנו יוצרים ישותפו בכל רחבי העולם“.

“ליאור ואבי הם מספרי סיפורים מצוינים ואנחנו גאים להרחיב את מערכת היחסים שלנו עימם“, אמרה סינדי הולנד, סגנית נשיא תוכן מקורי בנטפליקס. “אנחנו נמשכים אל החזון הגלובלי שיש בפרויקטים שלהם, כשכל אחד מהם מלא בדרמה, מתח ורלבנטיות לעידן המודרני שבו אנו חיים“.

“פאודה” היא סדרה העוקבת אחר חוליית מסתערבים ישראלית. הסדרה מופקת ומופצת על ידי Yes, ומחוץ לישראל היא מופצת בלעדית על ידי נטפליקס. צילומי העונה השניה של “פאודה” החלו ביוני האחרון והסדרה צפויה לעלות לשידור ב-Yes לקראת סוף השנה הנוכחית. היא תעלה במלואה לנטפליקס במהלך 2018.

סדרת “רובוטריקים” (Transformers) מסעירה את הרוחות כבר כעשור. מסרט לסרט גובר הקונצנזוס שמדובר בסרטים מאד לא טובים. מנגד, הפרנצ’ייס הענף של הרובוטים שהופכים לרכבים רק ממשיך לגדול, ומעבר לסרטי המשך פרמאונט מעוניינת להפיק גם פריקוולים וספין-אופים לרוב. אין ספק שלמרות אי שביעות הרצון הכללית מהסדרה, צופים ממשיכים למלא את אולמות הקולנוע. חלקם באינרציה, כי כבר התחילו וסקרנים, וחלקם באמת נהנים מהסרטים האלה, ולא משנה מה יגידו.

אך ב-2013 קרה משהו מעניין. בשלב הזה סדרת “רובוטריקים” הגישה לנו כבר שלושה סרטים, והרביעי היה בדרך. כמעט משום מקום הופיע לו “פסיפיק רים” (Pacific Rim) של גיירמו דל-טורו. בשביל רבים נדמה היה שמדובר בסתם חיקוי של רובוטריקים, ולא כל מי שצפה בו התרשם ממנו, בלשון המעטה. אך לקהל לא מבוטל היה “פסיפיק רים” כמו מימיה בלב מדבר, והוא זכה למעמד פולחן מיד עם יציאתו. אני חלק מהקהל הזה, וללא שום כוונה להשמיץ את “רובוטריקים”, הייתי רוצה להסביר למה.

חשוב גם להדגיש שלא מדובר כאן בהבדלים הקוסמטיים בין הסרטים. אמת, “רובוטריקים” מבוסס על סדרת אנימציה שמבוססת על צעצועים, ו”פסיפיק רים” הוא סיפור חדש עם דמויות מקוריות. אמת, הרובוטריקים הם חייזרים מכאניים תבוניים הנלחמים זה בזה, בעוד שהייגרים הם כלי רכב מתוחכמים שמשמשים ככלים ללוחמה במפלצות ענק ממימד אחר. אמת, ההשראה ל”פסיפיק רים” בכלל מגיעה מז’אנרים של אנימה, והוא לא מהווה תושבה ישירה ל”רובוטריקים” בשום צורה. אך כל זה, כאמור, קוסמטי, ויש בין הסרטים קשר עמוק יותר, וגם הבדלים חשובים הרבה יותר.

קריאה נוספת: אור ירוק לסרט “פסיפיק רים 2”

עונה על כל הטענות

סרטי “רובוטריקים” הם פרי יצירתו של הבמאי והמפיק מייקל ביי. ביי הוא במאי לא פשוט, עם כמות מעריצים שדומה לכמות הצופים שמאסו בו. ב”רובוטריקים” הוא חיבר בין שמו לבין המותג המפורסם, ויצר סדרה של בעיות חדשות שקשורות לבעייתיות של ביי עצמו, אך שחלקן גם מתקיימות בפני עצמן. ואמנם אני בספק שגיירמו דל טורו ניסה לענות ישירות למייקל ביי, אך “פסיפיק רים” יצא בתקופה בה סרטי רובוטים ענקיים הפכו למציאות ולשגרה, וככזה אין לו ברירה אלא להתכתב עם ביי, גם אם לא במכוון.

אחת מהבעיות הגדולות של “רובוטריקים” היא שהסרטים האלה נוטים להתעלם מהאלמנט האנושי שבהם. אחת הסיבות שהסרט הראשון נחשב להכי מוצלח עד היום, היא שהוא הראה את ההתמודדות האנושית עם חשיפת הרובוטים הענקיים. ספציפית את חיי משפחת וויטוויקי. משם, הכל התחיל להתדרדר.

כל סרט “רובוטריקים”, במיוחד מהשני והלאה, מרגיש כאילו יש בין שלושה לארבעה סרטים דחוסים לתוך אחד. הם נוטים להתחיל עם סיפור אנושי, אבל להסתיים עם סיפור גרנדיוזי על רובוטים וסייברטרון. בדרך, הסיפורים האלה לא מתמזגים ממש. גיבורי הסרטים נעים מסיפור לסיפור, כך שהם נשארים דמויות מרכזיות לכאורה, אך בפועל כאשר הרובוטים נכנסים למרכז העניינים אין באמת משמעות לנו, לאנשים הקטנים. “פסיפיק רים” עושה את ההפך המוחלט.

מתוך ‘רובוטריקים: האביר האחרון’ (תמונה באדיבות גלובוס מקס)

ראשית כל, הייגרים העצומים ב”פסיפיק רים” מונעים על ידי בני אדם, “טייסים”. טייסי הייגרים הם תמיד הגיבורים, ובאף שלב לא הייגרים עצמם. אם לא די בכך, הטסת הייגרים מותנית בחיבור מוחי בין שני טייסים, שתודעתם מתמזגת לאחת. חלק ניכר מהסרט עוסק בחיבור הזה יותר משהוא עוסק במלחמה בקאיג’ו, המפלצות הענקיות. הסיפור מתחיל מהאנשים ומסתיים עם האנשים. הסיפור הקוסמי הגדול, על החייזרים שפולשים ממימד אחר דרך האוקיאנוס, הוא רקע לסיפור האנושי.

בעיה גדולה נוספת של סרטי “רובוטריקים” היא בעיה כללית של מייקל ביי, ולמעשה מאפיין מאד נפוץ של קולנוע אמריקאי. “רובוטריקים” מתמקד בארצות הברית ובארצות הברית בלבד. ישנם אירועים שמתרחשים במדינות אחרות, והן מוזכרות מדי פעם, אך תמיד מדובר בנאסא, בפנטגון, בצבא ארצות הברית ובשאר גופים אמריקאים שמובילים את המאבק באיום הגדול. תוסיפו לזה את הנטייה של ביי להציג תרבויות שונות משלו כמצחיקות ומצחיקות בלבד, ולכל צופה שאינו אמריקאי לבן סדרת “רובוטריקים” מרגישה קצת מזלזלת. זה תקף אפילו לגבינו, כאשר ישראל לא מוזכרת גם במקרים בהם נדמה שאין ברירה אלא להתייחס אליה.

“פסיפיק רים” מציגה עולם שונה לחלוטין. אמנם גיבור הסרט הוא אמריקאי, אך זה הגיוני בסך הכל להפקה אמריקאית. עיקר הסרט מתרחש בהונג קונג, שותפתו של הגיבור יפנית, מפקדו בריטי והוא רוכב לצד ייגרים מאוסטרליה, רוסיה וסין. “פסיפיק רים” לא מנסה להציג את נכונותו ועליונותו של העם האמריקאי בקונפליקט עם ישויות עוינות עצומות מימדים – הוא מראה את הקשר האדוק שמפתחות אומות העולם כאשר איום נוראי שכזה מאלץ אותן לעבוד יחד. וזה לא פותר את צרות העולם – האנושות עדיין מוצאת את עצמה נאבקת באותן בעיות, אך הן מתגמדות אל מול הקאיג’ו המפלצתיים.

מעל לכל, נדמה ש”רובוטריקים” הם סרטים לצפיה פאסיבית לחלוטין. הנה הרובוטים הענקיים שהופכים למכוניות יוקרה, בואו נצפה בהם נלחמים ומפוצצים בניינים. “פספיק רים” אינו הסרט המתוחכם ביותר שנוצר אי פעם, בוודאות, אך הוא מצליח להצית את הדמיון ולעורר מחשבה במיליוני מעריצים, כפי ש”רובוטריקים” מעולם לא ניסה. בראש ובראשונה זה סרט שנעשה על ידי במאי שהמציא עולם, ונהנה מאד לספר בו סיפורים. אנחנו, מנגד, נהנים לחוות אותם, כסיפורים, ולא רק כמערבולת של אפקטים.

מה הלאה?

סדרת “רובוטריקים” מתפתחת, כאמור, למשהו גדול הרבה יותר. ספין-אוף ראשון הוכרז כבר. יהיה זה סרט על באמבלבי, ומייקל ביי לא יביים אותו. הוצאת המותג מידיו הבלעדיות של ביי יכולה רק לתרום לו בשלב זה – כאשר מוחות רבים יגעו בפרויקטים שונים בסדרה, נזכה לגרסאות שונות וסיפורים יוצאי דופן. זה תמיד מבורך. כמו בכל יקום קולנועי, תמיד יש סיכוי שתצוף פנינה בין הסרטים, כמו “וונדר וומן” ביקום הלא-מהודק של DC, למשל.

“פסיפיק רים”, מנגד, נתקל במספר קשיים. לאחר תכניות גדולות של דל טורו שכללו סרט המשך וסדרת אנימה, הפרויקט דעך ונעלם. כעת הוא התעורר שוב לחיים בכסף סיני, אך דל טורו כבר לא מביים את הסרט השני. הסרט מבוסס על סיפור שדל טורו כתב, אך מעבר לכך נדמה שהוא כבר לא ממש מעורב. מה יהיה עם הסרט, והאם “פסיפיק רים 2” ישמור על האופי יוצא הדופן של הסרט המקורי? נחכה ונראה. נדמה שב-2018 אנחנו נגלה כבר אם הייתה זו טעות לקחת לדל טורו את “פסיפיק רים”, ואם עדיין אפשר להציל את “רובוטריקים” מגחמותיו של ביי. אבל רובוטים ענקיים יהיו לנו בשפע.

קריאה נוספת: טיזר ראשון לפסיפיק רים: התקוממות

השעה היא שתיים בלילה. אתם צריכים לקום בבוקר, אבל עוד שני תורות יתחיל שבוע חדש במשחק, ותוכלו לקנות עוד דרקונים!

השעה שלוש, ואתם בשער של הטירה הראשונה של האויב. הצבא העצום שלכם שמטובל בדרקונים הנפלאים מפיל את הגנות העיר, וכובש אותה. רק עוד עיר אחת ונצחתם את המשחק!

ארבע וחצי לפנות בוקר. אחרון הגיבורים של האויב מובס בתוך טירת הבית שלו. מסך הנצחון עולה עם מנגינת החצוצרות. אפשר, סוף סוף, ללכת לישון. סמן העכבר נודד לכפתור ה-New Game. איזה נזק כבר יהיה מלהתחיל משחק חדש? רק לבחור טירה, גיבור, להסתכל על המפה ולסגור את המשחק…

נראה שעוד לילה נחטף על ידי Heroes of Might and Magic.

“רק עוד תור אחד”. הירוז 3 (צילום: GOG)

ממשחק תפקידים בעולם פתוח למשחק אסטרטגיה עשיר בתורות

משחקי Might and Magic היו אחת מהסדרות הראשונות של משחקי תפקידים בעולם פתוח, שפותחו על ידי חברת New World Computing. למרות ההצלחה הלא מבוטלת של הסדרה, סדרת הספין-אוף שלה הצליחה הרבה יותר: Heroes of Might and Magic, או פשוט “הירוז”, כפי שהתרגלנו לקרוא לה.

משחק “הירוז” הראשון יצא ב-1995, אחרי המשחק החמישי בסדרת האם שלו. הוא שאב מקומות, מפלצות ודמויות מעולם Might and Magic, כדי לייצר משחק אסטרטגיה גרנדיוזי בתורות. הנוסחה הבסיסית פשוטה – כל שחקן שולט בטירה שמשוייכת לגזע ו/או מקצוע מסוים. את הטירה מפתחים, מאמנים בה חיילים ויצורים קסומים שילחמו בשמכם, ומצוותים את הצבאות לגיבורים.

הגיבורים עצמם משקפים בצורה מושלמת את שורשי משחק התפקידים של הסדרה – הם עולים בדרגות, עוטים ציוד, מפתחים יכולות וחלקם לומדים קסמים. כל האלמנטים האלה משפיעים ישירות על משחק האסטרטגיה, בין אם דרך חיזוק ישיר של הצבאות שלנו, או שיפור יכולת התנועה ואיסוף המשאבים של הגיבור.

הירוז הציע עושר משחקי יוצא מן הכלל, שהגיע משולב בעולם תוכן גדול ועשיר. אך כל מה שהמשחק הראשון עשה ב-1995, המשחק השני שיפר משמעותית ב-1996. הירוז 2 היה כה עמוק, מתוחכם ומיוחד, שקשה היה להאמין שאפשר לשפר אותו עוד. אף על פי כן, בגרסתו השלישית המשחק הגיע לגבהים עליהם אפילו לא חלמנו.

הסדרה המקורית, Might & Magic, של משחקי תפקידים בעולם פתוח (צילום: GOG)

הגרסה המזוקקת ביותר

הירוז 3 הגיע ב-1999 עם שמונה צבאות שונים לחלוטין. המשחק הפך יותר קריא וברור מקודמו, אך בו זמנית גם הרבה יותר עמוק ומתוחכם, כשכל צבא הציג משחקיות שונה מספיק כדי לדבר לשחקנים שונים. כל שחקן הירוז יכל להתאים לעצמו סגנון משחק ייחודי ואישי בתוך הנוסחה הכללית.

המשחק גם הגיע לקראת סוף עידן משחקי הדו-מימד. הוא השתמש בשיא הטכנולוגיה של התקופה, והוא מרהיב ביופיו. מכיוון שהוא לא עבר לתלת מימד, הוא לא התיישן בכלל, מלבד לרזולוציה הנמוכה יחסית. הציורים היפיפיים עדיין מעטרים את המשחק, את מפות העולם הגחמתיות, היצורים המפורטים והאוצרות הנוצצים שיש לאסוף.

הירוז 3 הציג גם מערכת שחקן יחיד ארוכה ומספקת. בהמשך יצאו לו שתי הרחבות שהוסיפו עוד אלמנטים למשחק, ביניהם צבא תשיעי. כבר מגרסתו הראשונה המשחק הגיע עם עורך מפות נוח ושימושי, ועד היום ישנם מאגרים של אלפי מפות ואף מערכות שלמות שנוצרו על ידי שחקנים.

מעל לכל העושר המשחקי הזה הירוז הציע גם מצב Hot Seat, המאפשר משחק מרובה משתתפים על מחשב אחד. העברתי כבר שעות רבות על המשחק עם חברים, כאשר כל אחד מבצע את תורו בזמן שהשאר עוסקים בפעילות חברתית אחרת. היום, מכיוון שהוא ירוץ על כל מחשב נייד, חלש ככל שיהיה, הירוז נהייה עוד יותר מוצלח למצבים כאלה.

המשחק השלישי בסדרת הירוז הביא את הנוסחה לשלמות. (צילום: GOG)

איך להשיג ואיפה?

חברת 3DO שהפיצה את המשחקים כבר מזמן אינה קיימת. אוביסופט (Ubisoft) רכשה את המותג, וממשיכה להפיץ משחקים חדשים בסדרה, שהופכים פחות ופחות מוצלחים בכל גרסה. בין השאר, אוביסופט שחררה גם חידוש להירוז 3, הנקרא Heroes of Might and Magic III – HD Edition.

מהדורת ה-HD זמינה לרכישה ב-Steam, Uplay ול-iOS בעלות 14.99 דולר. היא מהדורה סבירה בסך הכל, אך יש לה כמה בעיות רציניות. הראשונה היא שלמרות שחלק מהמשחק נראה טוב יותר, רובו נראה אותו דבר, וחלקו נראה משמעותית יותר רע מבגרסה המקורית. הבעיה החמורה יותר היא שההרחבות אינן זמינות, ולמעשה לעולם לא יהיו זמינות בגרסה זו. גרסה זו מומלצת רק במקרה שיש לכם אייפד ואתם ממש רוצים לשחק עליו בהירוז.

אפשרות עדיפה בהרבה היא רכישת המשחק המקורי דרך GOG.com. הגרסה הנמכרת ב-GOG.com היא הגרסה המקורית של המשחק, שהותאמה לרוץ על מחשבים מודרניים ללא התערבות נוספת מצדכם. אם תרצו, תוכלו גם לחקור תוספות שנוצרו על ידי הקהילה לשיפור הממשחק והתאמה למסכים רחבים. ניתן לרכוש את הירוז 3 עם הרחבותיו ב-9.99 דולר, את סדרת הספין-אוף הסיפורית Heroes Chronicles כולה ב-9.99 דולר נוספים, או לחליפין את כל סדרת הירוז עד למשחק החמישי כולל ב-29.99 דולר סך הכל.

במהלך אליפות DOTA 2 הבינלאומית, הציגה חברת Valve טיזר למשחק חדש. הטיזר הציג לוגו משולש שבסופו הופיע שם המשחק, Artifact, עם הכיתוב “משחק הקלפים של DOTA”. בכך הכריזה Valve על משחק קלפים חדש, הסובב את כותר ה-MOBA הפופולארי שלה.

למי שלא מכיר את DOTA 2, מדובר במשחק המשך למוד המצליח והמפורסם ל-Warcraft III, ששמו המלא היה Defense of the Ancients. במשחק שני צוותים משחקים זה נגד זה, כאשר כל צוות מכיל חמישה שחקנים, שכל אחד מהם שולט בגיבור ייחודי ויוצא דופן. השליטה במשחק מתבצעת ממבט עילי, ומטרת המשחק היא להשמיד את בסיס היריב, ולהגן על הבסיס של הצוות שלך. מדובר במשחק שיצר את ז’אנר ה-MOBA, שכותרים מפורסמים בו כוללים את League of Legends ו-Heroes of The Storm.

לא נחשפו עוד פרטים על Artifact, מעבר לכך שהוא יצא ב-2018. המנחה שהכריז על המשחק רמז שבדומה ל-DOTA 2, משחק הקלפים יציג גם הוא שלושה מסלולים בהם ינועו היצורים של השחקנים. זה כבר אומר שמדובר יהיה במשחק משמעותית שונה מ-Hearthstone, משחק הקלפים של Blizzard, הדומיננטי כרגע בשוק. לפי הערכות של שחקנים, ייתכן שבמשחק יהיו כמה מישורים לאינטרקציה עם הקלפים, שידמו יותר למשחק לוח מאשר למשחק קלפים פשוט.

בנוסף, נחשף שבראש הפרויקט עומד בראד מויר, לשעבר מחברת Double Fine של טים שייפר, עליו כתבנו לא מזמן. מויר פיתח את Iron Brigade (הידוע גם כ-Trenched) ואת Massive Chalice, ועזב את Double Fine לאחר מכן כדי לעבוד עם Valve על פרויקט מסתורי. כעת עולה כי Artifact הוא הפרויקט המדובר.

חברות תקשורת סלולרית כבר מזמן התחילו להתפתח לספקיות אינטרנט. כעת הן מתחילות להיכנס גם לתחום גדול ומורכב בהרבה – הן מספקות לנו תוכן, ויוצאות לתחרות ישירה מול יס והוט, ספקיות הטלויזיה הגדולות בארץ. סלקום כבר נכנסה לשוק הזה עם שרותי סלקום TV, שהושקו בסוף השנה שעברה. כעת פרטנר מצטרפת עם TV משלה, והיא לא מעוניינת סתם לספק אלטרנטיבה, אלא להנהיג מהפכה. מה היא מציעה בפועל?

החבילות

פרטנר TV עצמה מגיע בתצורה אחת, בגדול. במקום חבילות צפיה שונות, השירות הבסיסי נותן גישה לכל התוכן כולו, בעלות של 69 שקלים בחודש. תמורת 20 שקלים נוספים ניתן להוסיף מנוי נטפליקס לעסקה, ולגשת לתכנים של נטפליקס דרך הממשק של נטפליקס ישירות דרך הממיר. זה נותן גישה לחבילת הפרמיום של נטפליקס, שעלותה הרגילה היא 50 שקלים בחודש. חבילה זו מאפשרת צפיה בתכני 4K, בהם גם הממיר תומך, בהנחה שיש לכם טלוויזיה מתאימה.

בנוסף, פרטנר מציעה גם מספר חבילות שירותים הכוללות את שירות הטלוויזיה: שירותי הטריפל של פרטנר יתנו לכם גישה לפרטנר TV, אינטרנט של 40 מגה וטלפון קווי בעלות של 129 שקלים בחודש (149 עם נטפליקס). שירותי דאבל באותו מחיר יגיעו ללא טלפון קווי ועם אינטרנט 100 מגה.

גלריית תמונות ממיר פרטנר TV

השירות מגיע עם ממיר אחד ללא תשלום, אשר מותקן בביתכם על ידי טכנאי. כל ממיר נוסף יעלה לכם 29.90 שקלים נוספים בחודש, כאשר כמות הממירים הנתמכים פר בית הם אחד לכל 10 מגה של מהירות גלישה, כלומר במקרה של 40 מגה ניתן לחבר ארבעה ממירים.

הממיר עצמו מבוסס על מערכת ההפעלה אנדרואיד TV, המסוגל לא רק להציג את שידורי הטלויזיה של פרטנר, אלא גם להתקין אפליקציות אנדרואיד. הוא מגיע כבר עם אפליקציית You Tube מובנית, כמו גם אפליקציית Twitch. ניתן בקלות יחסית להוריד אפליקציות נוספות למכשיר, ביניהן גם משחקים ואפילו קודי. המשחקים דורשים בקר משחקים שיודע להתממשק עם מכשירי אנדרואיד, ובין משחקי האנדרואיד השונים יש גם מספר פנינים, כגון משחקים של חברת Tell Tale, למשל. אלה, יחד עם עוד חלק ניכר מהמשחקים, עולים כסף, כמובן, לפי המחירים הסטנדרטיים של חנות Google Play.

גלריית תמונות אפליקציות בממיר פרטנר TV

הממיר מתחבר לחשמל, ולטלויזיה דרך HDMI. ניתן לחבר אותו לראוטר אלחוטי, אך מומלץ לחבר אותו בכבל רשת בשביל להבטיח צפיה חלקה. בנוסף, יש בו שלוש כניסות USB. הוא קטן, שחור, תופס מעט מאד מקום וממש לא מפריע, מלבד אולי השעון שלו. על פניו מופיע שעון דיגיטלי שזוהר באור כחול חזק מאד. הצבע והזוהר של השעון הופך אותו ללא קריא כל כך, כך שרוב הזמן הוא סתם אור כחול חזק ומסנוור בחושך.

במה ניתן לצפות וכמה זה נוח?

פרטנר TV מספקת 40 ערוצי תוכן. זה כולל את כל הערוצים הבסיסיים כגון 10, 2 ו”כאן”. בנוסף ישנם חמישה ערוצי ספורט מובילים, שבעה ערוצי ילדים, ערוץ AMC, ערוץ הגיימרים GINX מתורגם לעברית ו-Viceland, ערוץ הטלויזיה של רשת התחקירים התיעודיים VICE. בעוד שהתכנים של Viceland לא מאכזבים, הערוץ לא כולל תרגום לעברית בשלב זה, כך שהוא לא נגיש בכלל למי שאינו שולט בשפה האנגלית.

שידורי ספורט בממיר פרטנר TV (צילום: רונן מנדזיצקי, גאדג’טי)

כמו כן, מאוד מורגש חסרונם של תכני HBO, אשר קיימים אצל כל המתחרות המשמעותיות של פרטנר TV. אמנם פרטנר TV משלבת את נטפליקס בחבילה שלה במקום, אך תכני נטפליקס נגישים כיום לכל אחד בישראל, גם אם במחיר מעט יותר גבוה. מי שיבחר את פרטנר כספקית התוכן הבלעדית שלו, יאלץ לוותר על “משחקי הכס”, “עמק הסיליקון”, “ויפ”, “בולרז” ועוד עשרות סדרות אהובות ומדוברות.

ישנן מספר דרכים לעבור בין התכנים. אפשרות אחת היא בעזרת פונקציית ה”חיפוש”. רוצים לצפות בפרק האחרון של “גב האומה”? לראות באיזה סרטים וסדרות השתתף צביקה הדר? פשוט היכנסו לחיפוש, הזינו את שם התכנית או האמן שאתם מחפשים ופרטנר TV תמצא לכם את כל התכנים הרלוונטיים שקיימים בערוצים ובספריית ה-VOD.

חיפוש בממיר פרטנר TV (צילום: רונן מנדזיצקי, גאדג’טי)

לחליפין, אתם יכולים להיכנס ולדפדף בין הערוצים. בחרו את הערוץ אותו אתם רוצים, צפו בתכניות, דפדפו קדימה כדי לסמן תכניות להקלטה, ואפילו אחורה, לצפות בתכנים קודמים. פרטנר TV מציעה שירות Catch Up לשבועיים האחרונים, משמע, תוכלו לצפות בתכנים מכל הערוצים עד שבועיים לאחור. גם את תכני ה-Catch Up ניתן להקליט, כמובן, ולשמור תכניות ספציפיות לתמיד.

הבעיה היא שממשק הדפדוף בתוך הערוצים עצמם מסורבל ולא מאד אינטואיטיבי. מעבר לזה, קיימים רק שני הפתרונות הקיצוניים האלה – חיפוש ממוקד של תוכן ספציפי, או דפדוף מסורבל בתוך ערוצים נפרדים. אין שום פתרון ביניים אלגנטי שיכול לאפשר לכם לצפות בתכנים בצורה יותר ברורה ונוחה. לוח שידורים גדול המציג את התכנים של הערוצים השונים בטבלה, למשל, היה מאפשר לגשת אליהם ולהתייחס אליהם בצורה נוחה ומהירה יותר. אבל, אבוי, אם תרצו לראות מה קרה בערוצי Viceland ו-AMC ביומיים האחרונים, תאלצו להכנס לכל ערוץ לחוד, ולזפזפ אחורה בצורה מאוד מסורבלת.

הסרבול של הממשק תקף לא רק לזפזופ בין הערוצים או בתוך הערוצים עצמם. התגובה של הממיר לשלט לפעמים די איטית, מה שיכול להוביל ללחיצות כפולות ומשולשות ותסכול רב. כאשר אתם כבר מתרגלים לקצב של הממיר, תגלו שהוא ידרוש מכם אישורים על דברים שלא דורשים אישור לרוב. בחרתם לעבור ערוץ? תלחצו “אישור” אחרי שכבר בחרתם בו. רוצים להפסיק צפיה בסרט? שוב תמצאו את עצמכם בוהים במסך ולא מבינים למה הסרט לא מפסיק, עד שתשימו לב שהממיר מבקש מכם ללחוץ על “אישור” כדי להמשיך עם הפעולה שכבר בחרתם לבצע.

היכן שהשלט מככב זה במעבר בין הפונקציות השונות של הממשק. כפתור ה”בית” הגדול בצבע טורקיז יציג לגם את האפשרויות למעבר לתפריטים, לאפליקציות, לערוצים או לחיפוש, ואם תרצו לעבור ישר ל-VOD, להקלטות שלכם, לנטפליקס או ל-YouTube כפתורים יעודיים יקפיצו אתכם לשם מיד. ואלה כמה מהפונקציות העיקריות שישמשו אתכם, ללא ספק. מה שצורם דווקא במעבר לנטפליקס הוא שהממשק של נטפליקס הרבה יותר ריאקטיבי ואינטואיטיבי, והוא מגיב לאותו שלט בדיוק. כאשר שני השירותים ניתנים לכם גב אל גב, הסרבול של פרטנר TV בולט עוד יותר.

ממשק פרטנר TV (צילום: רונן מנדזיצקי, גאדג’טי)

האפליקציה

פיצ’ר מפתה נוסף של פרטנר TV הוא אפליקציית המובייל שלה. בדומה לנטפליקס, אמזון ושאר ספקיות התוכן לצפיה ישירה, גם פרטנר מציעה לכם את האפשרות לצפות בתכניה בכל מקום, בכל שעה. אפליקציית המובייל של פרטנר TV מיועדת לסמארטפונים וטאבלטים הן של אפל והן מבוססי אנדרואיד, ותוכלו לצפות בה בכל מה שזמין לכם גם בטלויזיה.

כל הערוצים, כל תכני ה-VOD וכל ההקלטות שלכם יהיו זמינים לכם באפליקציה. כאשר אינכם מחוברים לרשת אלחוטית הצפיה תעשה על הרשת הסלולרית, אז שימו לב שלא תגמרו ככה את כל חבילת הגלישה שלכם מהר מדי. מצד שני, אם אתם מפספסים את המשחק בגלל פקקים באוטובוס, תוכלו להתחיל לצפות בו מהטלפון מיד, ולהצטרף לחברים מעודכנים.

לצערינו, גם האפליקציה מרגישה מסורבלת מעט לעומת ספקיות תוכן קיימות ומוכרות. הזפזופ בערוצים ובתכני ה-Catch Up מגושמים באפליקציה אף יותר משהם מגושמים בממיר. כאשר כבר התחלתם לצפות בתוכן, לא תוכלו מיד להעביר אותו אחורה, כפי שהתרגלתם ב-You Tube או בנטפליקס – יהיה עליכם לעבור ל”מצב גלילה לאחור”, שרק כאשר הוא פועל אתם יכולים לגלול קדימה ואחורה בתכנית. יציאה מהמצב הזה תעביר אתכם מיד חזרה למה שמשודר ברגע זה ממש. שוב, פרטנר TV דורשת מכם פעולה אחת נוספת על כל פעולה שתבצעו, היכן שאנו רגילים כבר לבצע פעולות בלחיצה או משיכה אחת קלה ומובנת.

בנוסף, אין אפשרות להריץ תכנים ברקע, דבר שאפליקציית YouTube מאפשרת לעשות כבר שנים רבות. אם אתם צופים בתכנית, ואתם מעוניינים לדפדף לערוץ אחר, תהיו חייבים לצאת מהתכנית, ולדפדף בדממה בתפריטים מאד לא קריאים. התפריטים לא עוזרים בכלל, שכן הגלילה בהם לא מאוד קריאה, כאמור, ולא תמיד תבינו על איזו שעה ואפילו על איזה יום אתם עומדים.

השורה התחתונה

פרטנר TV היא צעד גדול במהפכת הצפיה, אך היא לא בהכרח תביא את המהפכה מיד. המחירים האטרקטיביים של פרטנר יהיו ללא ספק סיבה משמעותית להגירה של משתמשים מהספקיות הגדולות. הנגישות חסרת התקדים בארץ של התכנים תהיה גם היא סיבה משמעותית למעבר. מעבר לכך, פרנטר TV טעונת שיפור.

השירות מרגיש בעיקר חצי אפוי. התכנים הטובים שם והדרכים לגשת אליהם מרובות, אך הממשק מתעקש להתנגד לצפיה שלנו בכל דרך אפשרית כמעט. זה חבל, כיוון שמתחת לממשק הזה יש את שירות הטלויזיה המשתלם ביותר בארץ נכון לרגע זה. תקוותינו היא שהמחיר המשתלם יגרום לשינוי משמעותי של מחירים בשוק הטלויזיה. כאשר שינוי זה יתחיל לקרות, כדאי מאד לפרטנר לשפר את המערכת שלה, כי כשזה יקרה המחיר כבר לא בהכרח יהיה אטרקטיבי כפי שהוא היום.

בנוסף, אי אפשר להתעלם מהמחסור בתכני HBO. זה עשוי להתפס כקטנוני, אך בשביל צופים רבים זו אחת מהסיבות העיקריות לרכוש מנוי לשרותי טלויזיה. אך אם אתם מעוניינים בערוצי טלוויזיה ישראלים, בתוספת כמה וכמה ערוצים מצוינים מחו”ל, ואם המחשבה שערוצים אלה יגיעו עם מכשיר ממנו אפשר להפעיל נטפליקס מיד בטלויזיה בלחיצת שלט אחת פשוטה, אז כרגע פרטנר TV היא האפשרות הכי טובה ומשתלמת שיש לכם.

לאחר ציפיה מורטת עצבים ממעריצי הסדרה, הודיעה ספקית התוכן נטפליקס ש-GLOW, סדרת הדרמה על ליגת היאבקות הנשים משנות השמונים, תחזור לעונה נוספת בשנה הבאה.

GLOW עוקבת אחרי רות’ ווילדר, אותה מגלמת אליסון ברי (Alison Brie) מ”קומיוניטי”. רות’ היא שחקנית צעירה שמחפשת את מקומה בהוליווד של שנות השמונים, בה אין תפקידים ראשיים ובולטים לנשים. היא מלוהקת ל-GLOW, ליגת היאבקות בהקמה ששמה המלא הוא “הנשים היפהפיות של ההיאבקות” (Gorgeous Women of Wrestling), ולוקחת יד בהקמה של אחת מליגות ההיאבקות החריגות והמעניינות ביותר של התקופה.

הסדרה מבוססת על ליגת GLOW האמיתית, שפעלה שנים ספורות בלבד בשנות השמונים, אך משכה אחריה מעריצים רבים. הסדרה נוצרה על ידי ליז פלאהיב (Liz Flahive) שכתבה ל”הומלנד” ו”האחות ג’קי”, ועל ידי קארלי מנש (Carly Mensch), שכתבה ל”האחות ג’קי”, “כתום זה השחור החדש” ו”העשב של השכן”. שתיהן גם מובילות את הסדרה כשואוראנריות.

לצד פלאהיב ומנש, GLOW מופקת גם על ידי טארה הרמן (Tara Herman), ויוצרת “העשב של השכן” ו”כתום זה השחור החדש” ג’נג’י כהן (Jenji Kohan), שגם כתבה את אחד מפרקי העונה הראשונה.

אין עדיין פרטים נוספים על העונה השניה של GLOW, מלבד שאורכה יעמוד על עשרה פרקים, בדומה לעונה הראשונה. בטוויטר, בינתיים, טיזר גלאמי קצרצר הכריז ש-Here We GLOW Again! בחגיגיות ונצנצים.

Here we #GLOW again… Season 2 is coming. pic.twitter.com/LXF8OIxcNG

— GLOW (@GlowNetflix) 10 באוגוסט 2017

לפני שבוע, כאשר ראינו ששמו של הפרק החדש של “משחקי הכס” הוא Eastwatch, על שם הביצרון המזרחי ביותר בחומה, זה שהכי קרוב למקום האחרון בו נצפה צבא המתים, התרגשנו. חשבנו שסוף סוף נראה את העלילה הזאת מתקדמת. גילינו שהיה עוד מוקדם מדי לשמוח.

מכאן יתחילו ספוילרים משמעותיים לפרק 5

אין השלכות למעשים

הפרק החמישי של העונה הוא פרק שקט יחסית, פרק שמכין אותנו לשני הפרקים האחרונים בעיקר. נדמה תחילה שזה לגיטימי לחלוטין שהפרק שבא מיד אחרי פרק גדול וגרנדיוזי יהיה פרק שקט, אבל זה לא באמת תואם את המציאות. כי אם נעצור לחשוב על זה לרגע, הפרק הקודם לא היה פרק גדול וגרנדיוזי. נכון, ראינו דותראקים רוכבים לצד דרקון נושף אש, אבל מה קרה בעצם באותו הפרק? פחות או יותר כלום.

פרק 4 בעצמו היה פרק הכנה. מה יקרה לג’יימי? האם דרוגון ישרוד את הפציעה? כיצד ג’ון יתמודד עם דאינריז? מה תיאון יעשה? מה בייליש זומם? מה אריה מחפשת בווינטרפל, אם היא עדיין דובקת לרשימה? אלה ועוד שאלות הן שאלות גדולות מאד שנפתחו בפרק הקודם. שאלות שלחלקן קיבלנו תשובה מאד לא מספקת, ולחלקן לא ברור אם תהייה תשובה בכלל.

לכל מעשה יש השלכות. והן הרות גורל. זה שיעור חשוב ש”משחקי הכס” לימדה אותנו כבר מהתחלה. אדארד סטארק היה גיבור הסדרה, אך סדרה של החלטות לא טובות וטיפה אחת של מזל רע הובילו לעריפת ראשו. רוב הפר שבועה לאדם מסוכן ולא מוסרי, ובחר לבוא לביתו עם אנשיו כדי לאכול ולהשתכר, מה שהוביל למות כמעט כולם. דאינריז האמינה למכשפה שרצתה ברעתה, מה שהוביל למותו של דרוגו. היא החליטה להאמין בעצמה ובביצים שלה, והיא החזירה לעולם את הדרקונים. כל החלטה שדמות לוקחת היא החלטה שהדמות תיתן עליה דין וחשבון, ולעתים קרובות התוצאות סופניות. כנראה שכל זה לא קורה יותר.

מתוך משחקי הכס (תמונה באדיבות HBO)

ג’יימי החליט להסתער על דאינריז עם חנית. מה המחיר? שהוא נרטב קצת. כבר בתחילת הפרק הבא הוא היה שוב במעלה המלך. מה הוא למד מכך? שדרקונים מסוכנים? אני חושד שכולם ידעו את זה כבר. דרוגון נפצע מחץ ענק ומשונן כיוון שדאינריז בחרה לרכב עליו לקרב. מה היא למדה מכך? שלרכוב עליו לקרב זה משתלם מאד, כי אין שום רמז לכך שכנפו הייתה פצועה. והגישה הזאת נמשכת גם עם אירועים חדשים יותר, כשטיריון ודאבוס פשוט קופצים לרגע לגוב האריות, במשימה שמוגדרת כגובלת במשימת התאבדות, וחוזרים לאחר שהשלימו את כל מטרותיהם, פלוס גנדרי, שהיה באופן מאד נוח בדיוק איפה שדאבוס חשב שהוא יהיה. היה להם עימות קצר עם שני שומרים, אך זה לא היה מחיר הטעות, להפך – זה היה מפגן הראווה של יכולת הלחימה של גנדרי. מנסיעת העסקים הקצרה הזאת הם יצאו רק מורווחים.

המחסור המוחלט בהשלכות הופך את “משחקי הכס” לבדיחה בשלב הזה. יוצרי הסדרה נוקטים בשלב זה בגישה לא מקובלת, לפיה הם יעשו משהו גדול ומטורף, כמו קרב ענק בין לאניסטרים לדותראקים, וההשלכה היחידה תהייה ששתי דמויות חצי אנונימיות יעלו בלהבות בפרק שאחרי. זה לא עובד כמו שנדמה להם שזה עובד, אנחנו לא מתרגשים ולא נתחיל להתרגש כשעוד ראנדיל טארלים ובניהם ימותו בדרכים יצירתיות, במעין מחווה שמדמה משמעות.

כן, פרק שקט זה דבר הגיוני ולפעמים רצוי אחרי פרק רווי תוכן. לא, פרק 4 לא היה רווי בתוכן, הוא היה פרק שקט עם אפקטים רועשים. ושני פרקים שקטים ברצף, שמבטיחים לנו אירועים מסוכנים ובפועל מקדמים את העלילה בצורה די עקומה, מייצרים סדרה משעממת ולא מרגשת בעליל. וזה בלי שנתייחס לרעיון המטופש של לחטוף זומבי בשביל סרסיי. חוששני שנראה בדיוק כמה הוא מטופש בפרקים שלפנינו.

ככה זה, לאהוב את עצמך

“משחקי הכס” היא סדרה אהובה ונערצת. נדמה שדיוויד בניוף ודי. בי. וייס, יוצרי הסדרה, מתחילים לאהוב ולהעריץ את עצמם לא פחות. הם הבינו שמעריצי הסדרה נהנים לדבר עליה, להזכר בה ולמצוא בה תאוריות והקשרים שונים, וכעת הם שותלים לנו רמזים בכל פרק, כדי שנעסוק בהם. אלא שהרמזים האלה הם לא באמת פתחים לרעיונות מעניינים, אלא רפרנסים עצמיים סתמיים לחלוטין, שכל מטרתם היא לעורר דיוני פייסבוק.

כשאריה אמרה לזאבה “זו לא את”, למשל, או כשבראן אמר לבייליש “כאוס הוא סולם”, היו אלה משפטים שלא היה להם הסבר. משפטים חסרי כל קונטקסט לחלוטין, שלא הרגישו קשורים כאשר הם נאמרו, וגם לא הוסברו ממש בפרקים שאחרי. אך מי שצפה בסדרה שוב לאחרונה ודאי זוכר, שמדובר ברפרנס לשיחה של אריה עם אביה בעונה הראשונה, או לשיחה של בייליש עם ואריז בעונה השלישית! ואוו! מדהים! מבריק! פורץ דרך! ובכן, בפועל, זה חסר עמוד שדרה.

כי אין שום משמעות לכך שאריה נזכרה באותו מקרה, שכן היא בווינטרפל וענייני המשפחה דווקא מעניינים אותה מאד. גם לא ברור מה החשיבות בכך שבראן רמז לבייליש שהוא רואה דברים, אם בבירור זה לא מעניין את סוחר המידע הממולח. וכעת, בפרק החדש, אנו למדנו מגילי שג’ון הוא בכלל לא ממזר, אלא ילד לגיטימי, שכן ראיגאר, אביו הביולוגי, נשא את ליאנה אמו לאישה לפני שהוא נולד, מה שהופך אותו לג’ון טרגאריאן באופן חוקי.

מתוך משחקי הכס (תמונה באדיבות HBO)

למה חשוב היה שסאם יתעלם מפריט המידע הזה? כדי שאנחנו נשים לב אליו, ונרגיש הו כה חכמים ביחס למלומד האהוב עלינו בסדרה. באותו פרק דרוגון וג’ון גם נהייו קצת חברים, כדי לרענן לנו את הזיכרון. כעת הרשת מלאה בדיונים על כמה סאם מטומטם, ובניוף ווייס יכולים להאנח בהקלה בידיעה שאנחנו מתעסקים בזוטות, ולא במחסור המחפיר בעלילה בסדרה הזאת.

אך הרפרנס העצמי הפושע ביותר היה המכתב שאריה קראה, מכתב שבייליש שתל בכוונה כדי שהיא תקרא אותו, כמובן, כי בייליש הוא גם עורב רואה-כל כנראה, שיודע בדיוק מתי אריה תראה ותשמע אותו. לצופה ממוצע הייתה זו סצנה מוזרה מאד – אריה מצאה את המכתב, קראה אותו, החביאה אותו בחזרה ונמלטה. לנו לא היה זמן ממש לקרוא אותו. בייליש תכנן הכל מראש, כך זה נראה, ולנו לא ברור בכלל מה התרחש שם.

אם תעצרו להסתכל על המכתב, תראו שרובו אינו קריא. אך עם רענון קל של הזיכרון, ודאי תצליחו לפענח מספיק ממנו כדי להבין שזה המכתב שסאנסה כתבה לאחר מות אביה, מכתב שסרסיי דרשה ממנה לכתוב, בו היא קוראת לאדארד בוגד ומבקשת מרוב שיכנע. ברור שמטרתו של בייליש היא לסכסך בין האחיות, אבל ברור גם שמטרתם של היוצרים היא שהצופים הסקרנים וחדי הזכרון יעצרו, יקראו, ויספרו לחבריהם, כדי ליצור עוד דיון מסביב ל”משחקי הכס”. זה פשע חמור במיוחד כי זה רגע די גדול בסדרה, שבמקום להיות משודר בצורה ברורה כדי לקדם קו עלילה קוהרנטי מוקרב על מזבח דיוני הפייסבוק וסרטוני ה”הנה כמה דברים שפספסתם בפרק!”.

בשלב הזה, בפרק הזה ספציפי, זה כל מה ש”משחקי הכס” מציעה – דיון מעריצים. ועם כל הרמזים, הרפרנסים הפנימיים והמעשים המטופשים שאין להם עוד השלכות אפשר ליצור מספיק רעש כדי להסתיר מאחוריו את העובדה הפשוטה שכבר הרבה זמן, בעצם, הסדרה לא מצליחה להחליט מה העלילה שלה. כרגע “משחקי הכס” היא רק מקבץ דמויות אהובות שלבושות מאד יפה ומדברות מאד רשמי על דברים לא חשובים.

בפרק הבא

הטריילר לפרק הבא נראה מוכר מאד. זאת מכיוון שמופיעים בו קטעים רבים ממה שהופיע בטריילר של הסדרה כולה, כולל הכיתוב הענק “החורף הגיע”, למקרה ששכחתם או שלא שמתם לב. חרבות (ופטיש) יונפו, גולגלות של מתים מהלכים יתנפצו, ויחידת המתאבדים של ג’ון סנואו תפלס את דרכה בשלג וגופות כדי להביא לסרסיי הוכחה שזומבים קיימים.

את האמת? שום דבר במשפט הזה לא נשמע כרגע אטרקטיבי. אבל עם כל ההייפ שנבנה לפרק, ובהתחשב בכך שזהו הפרק הלפני-אחרון של הסדרה, נראה כנראה פרק גרנדיוזי, אולי אף גרנדיוזי באמת, עם השלכות אמיתיות. נגלה בשבוע הבא.

Lionsgate חשפה טריילר ראשון לסרט מדע בדיוני חדש בכיכובו של פיטר דינקלג’ (Peter Dinklage), המוכר בעיקר כטיריון לאניסטר מ”משחקי הכס”. הסרט נקרא Rememory, והוא עוסק, כמובן, בזיכרון.

הסרט מספר על ממציא מבריק שבונה מכשיר שמאפשר לנו חוות בצורה מציאותית וחיה את הזכרונות שלנו. אלא שזמן קצר לאחר חשיפת הטכנולוגיה, הממציא, אותו משחק מרטין דונובן (Martin Donovan) מ”אנט-מן” ו”העשב של השכן” נרצח. מותו מסתורי ביותר, ונדמה שהרצח קרה בזמן שהוא הפעיל את המכשיר. דינקלג’ משחק בלש בשם סאם בלום, שמחליט לפתור את הרצח לא רק מכיוון שזוהי עבודתו, אלא גם כי הוא מרגיש שהוא חייב לפתור את זה בגלל קשר אישי לממציא. חלק ניכר מהחקירה הוא מנהל דרך המכשיר עצמו, ומוציא לא מעט שלדים מהארון בדרך.

בנוסף, בסרט הופיע גם אנטון ילצ’ין (Anton Yelchin) המנוח, ששיחק את צ’כוב בסרטי “סטארטרק” החדשים. ילצ’ין נהרג בתאונה בביתו ביוני 2016, ו-Rememory הוא אחד מתוך שלושה סרטים שיוצאים השנה בהם הוא הספיק להשתתף לפני מותו.

Rememory לא צפוי לצאת לבתי הקולנוע בתפוצה רחבה, ויצא ישר לשירותי VOD ב-8 בספטמבר. אך לפני כן, הוא יצא באופן בלעדי ל-Google Play ב-24 באוגוסט, מקרה ראשון וייחודי בו סרט נהייה זמין ב-Google Play לפני כל הפצה קולנועית שהיא.

נטפליקס הכריזה שהיא מחדשת את דרמת הפשע “אוזרק” (Ozark) לעונה שנייה. ההכרזה נעשתה דרך סרטון בו נצפה גיבור הסרט, אותו משחק ג’ייסון בייטמן (Jason Bateman) מ”משפחה בהפרעה”, שוכב על טרמפולינה ובוהה בחלל.

“אוזרק” מספרת את סיפורה של משפחת בירד, משפחה בת ארבע נפשות, שנאלצה להתנתק בבהילות מחיים נוחים ועמידים בשיקאגו. מרטי בירד, אב המשפחה שמגולם על ידי בייטמן, הוא מומחה להשקעות, שבמשך שנים רבות מלבין כספים עבור קרטל סמים מקסיקני. לאחר שהתגלה שהשותף של מרטי בעסק גונב כסף מהקרטל, הקרטל החליט לפתור את הבעיה בצורה האלימה ביותר שהתאפשרה לו.

כדי להציל את חייו, מרטי הבטיח לקרטל שהוא יקים עסק חדש ומוצלח פי כמה להלבנת כספים בהרי האוזרק, שטח הררי ומיוער גדול מימדים במרכז ארצות הברית. כפיילוט לתכנית שלו, מרטי נדרש להלבין 8 מיליון דולר בתוך מספר חודשים.

משפחת בירד העתיקה את עצמה מיד לבית חדש באוזרקים, וכל חברי המשפחה החלו מיד להסתבך בחיים המורכבים של המקומיים. כיאה לאזור כה מרוחק מחיי העיר, האוזארקים מלאים באנשים מאד מגוונים, שלרבים מהם יש סיבות טובות להתרחק מהציויליזציה, ולא רק הקרטל מאיים על השרדות משפחת בירד, אלא גם השכנים החדשים.

לאחר שבייטמן כבר הוכיח את עצמו כשחקן קומדיה בטלוויזיה ואף הופיע במספר לא קטן של קומדיות רומנטיות בקולנוע, כעת הוא מנסה את כוחו כגיבור הראשי בסדרה מורטת עצבים. נטפליקס אף שחררה סרטון שנקרא “מה ג’ייסון בייטמן היה עושה”, בו הוא נשאל מה הוא היה עושה במקום דמותו, מרטי, כדי להדגיש את הפער בין השחקן לדמות.

למרות ואולי אף בזכות הליהוק הלא שגרתי התגובות לעונה הראשונה חיוביות ביותר, והחידוש לעונה שנייה אינו מפתיע.

שירות הצפיה הישירה של נטפליקס הפך למדובר מאד בשנים האחרונות. תחילה בשל תכני המקור האיכותיים שהיא הציגה ומהם היא ממשיכה להפיק עוד ועוד, ולאחרונה גם בשל החדירה של השירות לשווקים בינלאומיים, כולל לישראל.

בשביל חלקינו, חובבי סרטי וסדרות הקומיקס בעיקר, נטפליקס גם התחילה שיתוף פעולה עם מארוול, שמגיע לשיאו בסוף השבוע הזה, עם יציאת סדרת “המגנים” (Defenders). ומשהו בסדרות האלה מרגיש שונה מכל סדרות הקומיקס האחרות, בצורה חיובית.

בתחילת חודש יולי יצאה העונה הראשונה של “קאסלווניה” (Castlevania), סדרת אנימציה המבוססת על סדרת משחקי הוידאו בעלי אותו השם. ומשהו בסדרה הזאת מיד שידר שההצלחה והאיכות של סדרות מארוול לא הייתה מקרית, אלא כי היא חלק ממגמה.

גיבורי על זה כבר לא מטופש

ז’אנר גיבורי העל הוא כבר לא ז’אנר חדש בכלל, אך מהרבה בחינות זהו ז’אנר יחסית “נמוך”. מה הכוונה? שהוא ז’אנר בידורי בלבד, שלא מתיימר להיות מקור לסיפורים מעניינים באמת. סדרות כמו “החץ”, “סמולוויל” או “סוכני ש.י.ל.ד.” הן בידור פשוט יחסית. הטון הכללי יכול להיות שונה, כשאחת היא טלנובלה קודרת והאחרת היא סדרה על מרגלים, אבל המשותף לכל אלה זה שהן סדרות מבוססות קומיקס שרוצות לרגש, לא לעורר מחשבה. כמה שפחות מחשבה יותר טוב, למעשה. ואז נכנסו סדרות מארוול-נטפליקס לתמונה.

הכל התחיל מהעונה הראשונה של “דרדוויל“. כל מה שהסדרה הזאת עשתה צעק “סדרת איכות”. ברמת התסריט, ברמת ההפקה, בקונפליקטים הפנימיים של הגיבור, באנטגוניסטים המורכבים, היה ברור שזו סדרה שלא משווה את עצמה ל”החץ”, אלא לסדרות כמו “שובר שורות” ו”הסופראנוס”. בדיעבד, היא רחוקה מאד מלהיות סדרה ברמה של אלה, אך ההתעקשות שלה לשחק במגרש של ה”גדולים” שידרה משהו חשוב מאד לצופים – איש במסכה ובחליפה צמודה יכול להיות גיבור דרמטי אמיתי לכל דבר.

אחרי “דרדוויל” באה “ג’סיקה ג’ונס” המהפכנית, אחריה “לוק קייג’” שהייתה סדרה די חלשה, אבל ניסתה שוב לעשות כמה וכמה דברים מאד ייחודיים לטון ולנושא שלה, ולבסוף “איירון פיסט” שבפועל, לצד האחרות, מרגישה כמו צעד לאחור. אך “איירון פיסט” היא סדרה שמרגישה סתמית בדיוק בגלל ש”דרדוויל” ו”ג’סיקה ג’ונס” החליטו שאנחנו לא מתעסקים יותר בגיבורי על שרק הולכים מכות בשם המשפחה המתה שלהם. תמיד יש שם מטען גדול יותר, משמעותי יותר, שב”איירון פיסט” היה מאוד חסר ולא מנוסח.

אפשר לומר שהדרישות מ”איירון פיסט” הן מוגזמות, אך אי אפשר להאשים אותנו בכך שאנו מצפים מנטפליקס ליותר. אחרי הכל, היא זאת שהציבה בפנינו את המחשבה שלסדרות הגיבורים מגיע יחס לא פחות מזה של הסדרות המובילות בטלויזיה בעולם.

מתוך “Iron Fist” (קרדיט תמונה: Myles Aronowitz – Netflix)

לא משחקים לילדים

עם בואה של “קאסלווניה” לנטפליקס, אפשר לראות בה סוג של מגמה. ישנו דמיון רב בין עולם הקומיקס לעולם משחקי הוידאו. מדובר, אחרי הכל, בשני סוגי מדיה שמטרתם היא למלא לנו את שעות הפנאי, לרוב בעזרת דמויות ססגוניות וחוויות מרטיטות.

בניגוד לסרטי וסדרות קומיקס, שהתבססו מזמן כז’אנר מקובל, גם אם “נמוך” לכאורה, סרטים המבוססים על משחקי מחשב כמעט תמיד נתקלים בבוז והתעלמות. מעטים הסרטים שמבוססים על משחקים שלא נחשבים לכשלונות. אדי שנקר, מפיק “קאסלווניה”, אמר שזו קללה שהוא מעוניין לשבור. ונדמה שהוא אכן שבר אותה, לפחות לבינתיים.

ואם נהייה כנים ממש, נכיר בזה ש”קאסלווניה” איננה יצירת העשור. היא סדרת אנימציה לא רעה למבוגרים, שמציגה עלילה די מורכבת אך לא מספיק מפותחת עם דמויות מעניינות אבל שלא ראינו מהן מספיק עדיין. אז למה ההתרגשות הראשונית ממנה הייתה כה גדולה?

כי היא סבבה.

היא סדרה שכיף לצפות בה, עם ערך מוסף למי שמעוניין לקרוא את הסאבטקסט המעניין שלה, והיא משאירה טעם לעוד. בשביל יצירה קולנועית ו/או טלויזיונית שמבוססת על משחק וידאו, זה כמעט ומהפכני. בדומה למה שקרה עם סדרות מארוול, נטפליקס הראתה לנו שהיא לוקחת את התוכן שלה ברצינות, יהיה מה שיהיה המקור שלו. וזה מצייר עתיד הרבה יותר אופטימי לאדפטציות של משחקים ממה שנראה שהיה להן עד עכשיו.

מתוך “קאסלווניה” (תמונה באדיבות Netflix)

מורשת שיש לשמר

נטפליקס ממשיכה ליצר תכנים בקצב הולך וגובר. קאסלווניה חודשה לעונה שניה זמן כה קצר לאחר שהיא עלתה, שסביר מאוד שאף לא אדם אחד לא ראה את העונה הראשונה (והקצרה מאד) במלואה לפני החידוש. האמון של נטפליקס בשנקר וביוצרי הסדרה מלא ומוחלט.

אדי שנקר, מנגד, קיבל מיוביסופט (Ubisoft) הצעת חלומות – להפיק סדרת אנימה ל-Assassin’s Creed. האם סדרה זו גם תופץ בנטפליקס? עוד לא ידוע – יתכן, אך סביר שלא. יוביסופט רצתה להפיק סדרה כזאת כבר זמן רב, ללא קשר לנטפליקס. אך “קאסלווניה” היא שנתנה את הגושפנקא שהתעשייה הייתה צריכה, יותר מכל סרט גרנדיוזי שיצא בשנים האחרונות, שלא הצליח להביא עולם ממשחק וידאו כמוצר בידור להמונים.

בזירת מארוול מגיעים “המגנים”, הסדרה בה ארבעת גיבורי העל של מארוול-נטפליקס מתאחדים. אם היא תהייה סתם עוד מיני-סדרה על גיבורים, היא כנראה תהייה טובה מאוד בזה. אך יתכן שזה יהיה גם לא מספיק, כי אנחנו רוצים לראות הרבה יותר מהסדרות האלה כבר.

במקום מסויים, נטפליקס יוצרת לעצמה בעיה – היא מתייחסת לסדרות האלה ברצינות, אך בו בזמן לא מצליחה להרים אותן לרמה שאנו מצפים לה מסדרות בקטגוריית “סדרות מופת”, הקטגוריה אליה סדרות אלה מורמות. תקוותי היא שנזכה לעוד סדרות כמו “ג’סיקה ג’ונס”, או כמו “לגיון” של פוקס שללא ספק הוכשרה על ידי סדרות נטפליקס. כי נטפליקס הראתה את הדרך, ואם היא לא תמשיך בה, יש מספיק יוצרים ואולפנים שכן.

בפברואר האחרון יצא Torment: Tides of Numenera, משחק תפקידים חדש שאף כתבנו עליו. המשחק היה חלק מתנועה גדולה שעדיין נמשכת של החייאת ז’אנר משחקי התפקידים במבט עילי למחשב. הוא מומן ב-Kickstarter, והתפאר בכך שהוא המשך רוחני ל-Planescape: Torment. אם תהיתם מהו אותו Planescape: Torment, הרשו לי לספר לכם.

משחקי מנוע ה-Infinity

Planescape: Torment היה המשחק השני שפותח במנוע ה-Infinity. מנוע ה-Infinity פותח על ידי Bioware, אותה חברה שאחראית כיום על משחקי Dragon Age ו-Mass Effect. מנוע זה נוצר כדי לתרגם מערכות של משחק התפקידים השולחני “מבוכים ודרקונים” למשחק מחשב.

משחק ה-Infinity הראשון היה Baldur’s Gate מ-1998, אותו Bioware פיתחה יחד עם חברת Black Isle. הוא התרחש בעולם פנטזיה גנרי יחסית, אך הצליח בענק במשימה – הוא היה משחק תפקידים מהפכני לחלוטין בצורה בה הוא אפשר לשחקנים לשלוט בקבוצה של שישה גיבורים בזמן אמת, ועוד במערכת של המהדורה השניה של “מבוכים ודרקונים”.

לאחר ההצלחה של Baldur’s Gate, חברת Bioware המשיכה לפיתוח משחק ההמשך. Black Isle, במקביל, לקחה את המנוע, ונתנה אותו לכוכב עולה בחברה – כריס אבלון, שהיה אחד מהיוצרים של Fallout 2 המיתולוגי. ואבלון פיתח את Planescape: Torment, גם הוא משחק במערכת ובעולמות של “מבוכים ודרקונים”, אך אי אפשר לקרוא לו משחק פנטזיה גנרי בשום צורה.

מתוך המשחק Baldur’s Gate

יקום אינסופי של סיפורים

Planescape: Torment יצא ב-1999, ומתרחש בעולם מערכה שנקרא Planescape. הרעיון העומד מאחורי מערכה זו הוא שישנם מישורי קיום אינסופיים, ה-Planes, שמחברים את כל העולמות השונים. רעיון זה אינו חדש, והוצג לא פעם בספרות פנטזיה ומדע בדיוני, אך מה שמייחד את Planescape זה שמדובר בעולם מערכה שמתקיים בתוך העולמות של “מבוכים ודרקונים”, וכולל את כל המטא-פיזיקה שלהם. כך, למשל, למערכת הנטיות המוסריות של שיטת המשחק יש ביטוי מלא ומשמעותי מאד במישורים.

החופש האינסופי של עולמות Planescape נותן למספרים את היכולת לספר סיפורים אינסופיים. אבלון, יוצר Planescape: Torment, ניצל כל הזדמנות והזדמנות להציג עולם קסום וויחודי ככל האפשר, קסום אף יותר ממה שניתן לצפות לו מעולם פנטזיה. הוא בחר למקם את עיקר המשחק בעיר שמכונה “עיר הדלתות”, המקשרת בין כל העולמות השונים, ובכך לתת לשחקנים תחושת שייכות למקום ספציפי, אך גם יכולת לחוות כמה שיותר מהאינסוף של המישורים. אך אבלון לא הסתפק בקפיצת מישורים בלבד.

גיבור המשחק, המכונה פשוט “חסר השם” (The Nameless One), מתעורר בחדר מתים עם מספיק צלקות על גופו כדי למות מספר רב של פעמים. הוא מגלה במהרה שהוא אכן מת מספר רב של פעמים, וימות עוד פעמים רבות – שכן כל פעם שהוא מת, הוא חוזר לחיים לאחר זמן קצר מאד. אך הוא אינו יודע מי הוא, ולמה הוא בן אלמוות בשונה מרוב הישויות ביקום הזה. בעולם שזר לו לא פחות משהוא זר לנו, חסר השם יוצא למסע מלא תלאות. מלווה בבני ברית מפוקפקים ומיוסרים לא פחות ממנו, הוא מגלה דברים על גלגוליו הקודמים שאת חלקם עדיף היה לו לא לדעת.

בין העולם הייחודי לבין העלילה המסקרנת ומורטת העצבים של אבלון, Planescape: Torment הפך לקלאסיקה כמעט בן רגע, וכעת הוא נחשב לאחד ממשחקי התפקידים הטובים ביותר שנעשו אי פעם.

איך להשיג ואיפה?

למי שמעוניין לחזור לקלאסיקה הזאת, כעת זה הזמן הטוב ביותר לעשות את זה. חברת Beamdog, המחדשת משחקים במנוע ה-Infinity, הוציאה לפני מספר חודשים בלבד גרסה מחודשת ל-Planescape: Torment, ששמה המלא הוא Planescape: Torment – Enhanced Edition.

המהדורה המחודשת היא המשחק המקורי כולו, עם מספר פיצ’רים חדשים שהופכים אותו ליותר שחיק ונוח לשחקנים מודרניים. כמובן שזה עדיין משחק מ-1999 במהותו, אך הוא הרבה יותר קריא בגרסתו החדשה. לא רק זה, אלא שכריס אבלון עצמו סייע ל-Beamdog בחידוש, ועבר מחדש על חלק ניכר מהטקסטים של המשחק כדי ללטש ולתקן אותם עוד קצת.

Planescape: Torment – Enhanced Edition זמין ב-Steam וב-GOG.com בעלות של 19.99 דולר. למי שכבר נכווה בעבר מחידושים של Beamdog, אל חשש – החידוש הזה נטול באגים, אין בו תוכן חדש שמתנגש עם התוכן המקורי. כל שיפור שהוכנס בו הוא שיפור של ממש.

סטיבן סודרברג (Steven Soderbergh) הוא לא במאי חדש בתחום. בכלל. ולמרות שעבודתו הבולטת ביותר היא טרילוגיית סרטי השוד “אושן”, הוא גם לא במאי חדגוני. אך ברור שכשאנחנו שומעים על “לוגאן לאקי” (Logan Lucky), סרט שוד חדש של סודרברג עם צוות שחקנים חדש ורענן, אנחנו מתחילים להתלהב. כי אנחנו תמיד סקרנים לראות יוצרים ותיקים חוזרים למקומות המוכרים להם, ונותנים להם זווית שונה מאד בדרך.

העלילה

צ’נינג טייטום (Channing Tatum) משחק את ג’ימי לוגאן, אב גרוש ממערב וירג’יניה שמפוטר מעבודתו במכרה. גרושתו, אותה משחקת קייטי הולמס (Katie Holmes), מודיעה לג’ימי שהיא ובעלה מתכננים להעתיק את מגוריהם למקום רחוק יותר, וג’ימי מבועת מהמחשבה שבתו תתרחק ממנו עוד יותר.

נואש לכסף ולהחזרת כבודו העצמי, ג’ימי מגייס את אחיו קלייד, ברמן קטוע-יד אותו משחק אדם דרייבר (Adam Driver), לבצע שוד ענק במגרש מרוצי הנאסקאר. לצורך השוד הם מגייסים עבריין מומחה בפיצוץ כספות, ג’ו באנג, אותו משחק דניאל קרייג (Daniel Craig). אך ג’ו יושב בכלא, וחלון ההזדמנויות לשוד הנאסקאר די קטן. וזו, כמובן, הצרה הקלה ביותר של האחים לוגאן, שנדמה שעל משפחתם מוטלת קללה של חוסר מזל.

דומה לאושן, אבל מספיק שונה

יש הרבה מאד דימיון בין “לוגאן לאקי” לבין סרטי “אושן”. זה הגיוני, בסך הכל, הרי על שניהם אחראי אותו במאי. בשניהם ישנו גיבור שזקוק לפתע לסכום ענק של כסף, בשניהם הוא מגייס חבורת מומחים לביצוע המשימה, ובשניהם הסיפור האישי של הדמויות הרבה יותר משמעותי מסיפור השוד. ישנם עוד מספר קווי דמיון בין השניים, אך בפועל “לוגאן לאקי” הוא לא אותה גברת בשינוי אדרת, אלא סרט שונה במהותו.

גם כאן, ב”לוגאן לאקי”, המגוון העשיר של הדמויות הוא שבונה את הסרט. מלבד השמות שכבר צוינו, בסרט מופיעים גם קתרין ווטרסטון (Katherine Waterston) מ”הנוסע השמיני: קובננט” ו”חיות הפלא והיכן למצוא אותן”, סבסטיאן סטן (Sebastian Stan) מסרטי “קפטן אמריקה”, הילארי סוואנק (Hilary Swank) מ”מיליון דולר בייבי”, יוצר “איש משפחה” סת’ מקפארלן (Seth McFarlane), ועוד שחקנים רבים שמוכרים פחות, אך מוכשרים ביותר.

כל השחקנים ללא יוצא מן הכלל עושים עבודה מצוינת, עם דגש מיוחד על טייטום ועל קרייג, כאשר קרייג מצליח לעבור טרנספורמציה מוחלטת מאנגלי מתוקתק לפורץ כספות דרומי. אבל מה שבאמת מייחד את “לוגאן לאקי” זו הצורה בה הדמויות האלה משתלבות בשוד. ב”אושן” כל דמות נבחרת על ידי דני אושן בקפידה בגלל הכישורים שלה. זה האיש שיודע לדבר עם שומרים, זה האיש שיודע לפצח מנעולים, זה האקרובט הקטן שיכול להתחבא בקופסה, וכן הלאה. לג’ימי לוגאן אין את הפריוילגיה להיות כה בררן.

ג’ימי מחליט שהוא צריך כסף. הוא פונה לאחיו עם התכנית לשוד, כיוון שזה אחיו והוא סומך עליו. הם פונים לג’ו באנג שהוא מומחה בפריצת כספות, אך ג’ו בכלא, והם לא מכירים אף אחד אחר. ג’ו, מצדו, דורש ששני אחיו יהיו גם הם בצוות. למה? כי הם האחים שלו, ולא משום סיבה אחרת. גם אחותם של האחים לוגאן מצטרפת, בתור הנהגת הכי פרועה ומנוסה בסביבה, אבל בעיקר כי היא חלק מהמשפחה.

במקום ג’ורג’ קלוני בעל החיוך השרמנטי, אנחנו מקבלים גרסה עייפה ושבורה מהחיים של צ’נינג טייטום. הוא המנהיג של כולם לא כי הוא האדם הנכון למשימה, אלא פשוט כי הוא נואש מספיק כדי לדרוש שכל סיפור השוד יקרה. הסרט, בסופו של יום, מספר את סיפורם של אנשים מאוד, מאוד פשוטים, שרק רוצים שחייהם ישתפרו מעט, כדי שיוכלו גם להנות מהם.

דניאל קרייג מתוך “לוגאן לאקי” (תמונה באדיבות בתי קולנוע לב)

לצחוק גם עליהם וגם איתם

“לוגאן לאקי” הוא סרט מאד מצחיק. הסיבה שהוא מצחיק משתנה ומפתחת במהלך הסרט. תחילה, אי אפשר שלא לצחוק על הגיבורים. הם, כאמור, אנשים מאד פשוטים, והפשטות הזאת מתבטאת, בין השאר, גם בטימטום קל לפעמים. משהו באחים לוגאן פשוט מרגיש כמו טעות אחת גדולה, ולא ברור איך יכול להיות שלאנשים האלה יהיה איזשהו סיכוי לשדוד סכומי עתק במזומן.

המהלכים הטיפשיים והרעיונות האוויליים גורמים לנו לצחוק הרבה על חשבונם של גיבורי הסרט. מה שמעניין הוא שבהדרגה אנחנו רואים שהתכנית שלהם דווקא נראית לא רע כמו שנדמה. מה שהופך אותה לריאלית זה שלא רק הם נראים טיפשים – נדמה שכולם טיפה טיפשים, וכנראה הרבה יותר מג’ימי.

ההתפתחות הזאת, בה אנחנו רואים יותר ויותר כמה אבסורדי המקום בו מתרחש הסרט, גורם לנו לא רק לצחוק במשך כל הסרט, אלא להאמין שלאחים לוגאן יש סיכוי מציאותי לחלוטין להשלים את השוד בהצלחה, בהנחה שלפחות בצד שלהם כל המטומטמים יעשו את מה שאומרים להם.

יותר מזה, זה עוזר לנו להתחבר לג’ימי ולשאר חברי הצוות שלו. לכולנו יש את החברים האלה, האנשים שהם לפעמים מרגישים מעט מטופשים, ולפעמים עושים דברים מטומטמים לגמרי, אבל עדיין הם חברים קרובים, ואנחנו סומכים עליהם למרות הכל. לפעמים, כמובן, אנחנו בעצמינו אותם האנשים המטומטמים. וחבורת “לוגאן לאקי” הופכת לחברים מהסוג הזה בשביל הצופים, באופן מסוים.

אדם דרייבר וצ’נינג טייטום ייג מתוך “לוגאן לאקי” (תמונה באדיבות בתי קולנוע לב)

אנחנו רואים את כל מה שיכול להשתבש, אבל אנחנו מאד, מאד רוצים שהשוד של האחים לוגאן יצליח. קודם כל, כי כרגיל לא ממש חבל לנו כשגונבים הרבה כסף מארגון רווחי חסר פנים. אבל יותר מזה, כי אנחנו מתחילים ממש להעריך ולאהוב את הדמויות, ובעיקר את ג’ימי, אבל לא רק. אחרי הכל, זה סרט על משפחה, ועל ערכים של אחווה וחברות. אנחנו אולי אוהבים לראות בתי קזינו נדפקים, אבל לראות אנשים פשוטים מתאחדים יחד כדי להשיג מטרה משותפת זה מעניין פי כמה, ומרגש מאד.

בפחות משעתיים מצליח “לוגאן לאקי” להכיר לנו דמויות חדשות שלא פגשנו מעולם, דמויות של אנשים שקל מאד לבוז להם, ובמהרה להפוך אותם לחברים קרובים, אנשים שאנחנו משוכנעים לחלוטין שהם אנשים טובים, ושמגיע להם גם אושר (ואולי קצת עושר) בחיים.

בשורה התחתונה

“לוגאן לאקי” הוא סרט שוד מצחיק ומעניין, בו גם השוד עצמו מוצלח וגם הגיבורים נהדרים. הוא מחבר אותנו לדמויות שבתחילה לא קל להתחבר אליהן, ומצליח לשנות את הצורה בה אנו רואים אותן כמה פעמים במהלך הסרט. יותר מכל, הוא סרט שיש בו הרבה לב, אבל הוא מצליח להמנע מקיטש מוגזם ולא נחוץ.