“בית הקלפים” (House of Cards) הייתה סדרת הדגל הראשונה של נטפליקס (Netflix), הסדרה שהגדירה את מודל הבינג’ של ספקית התוכן, שעד לאותו רגע הציעה רק תוכן קנוי, ללא הפקות תוכן משל עצמה. כעת, בהכרזה דרמטית ופתאומית, הודיעה נטפליקס ש”בית הקלפים” תסתיים לאחר עונתה הבאה, העונה השישית של הסדרה.

ההודעה הגיעה מנטפליקס פחות מיממה אחרי השערורייה האחרונה סביב קווין ספייסי (Kevin Spacey), כוכב הסדרה. את הסקנדל התחיל אנתוני ראפ (Anthony Rapp), המככב כרגע ב”מסע בין כוכבים: דיסקאברי”, גם היא סדרה אקסקלוסיבית לנטפליקס מחוץ לארצות הברית וקנדה. ראפ חשף שלפני שנים רבות, ב-1986, קווין ספייסי ניסה לשדל אותו למין בצורה מאוד אגרסיבית, כאשר ראפ היה בן 14 בלבד וספייסי בן 26.

ספייסי הביע התנצלות בטוויטר, בה הוא טען שהיה שיכור ולא זוכר את אותו ערב, אך מתנצל אם אכן פגע, ובאותה הנשימה יצא מהארון, באומרו שרוב חייו הוא היה ביסקסואל, אך בשנים האחרונות החליט, שהוא מעדיף גברים. בעיני רבים, ההתנצלות הרגישה מתחמקת, והיציאה מהארון אופורטוניסטית. מגניו של ספייסי, מנגד, טוענים שמדובר במשהו שקרה לפני זמן רב מאוד, ושאמנם ספייסי נהג בצורה בעייתית, לכאורה, אך הדבר לא נגמר באסון.

pic.twitter.com/X6ybi5atr5

— Kevin Spacey (@KevinSpacey) October 30, 2017

האם ההחלטה של נטפליקס לבטל את הסדרה קשורה לאירועים האלה? הדיווחים סותרים. יש שאומרים שהביטול קשור ישירות לספייסי, ויש שאומרים שההחלטה על הביטול התקבלה כבר לפני מספר חודשים. האמת ודאי היכן שהוא באמצע, והתזמון של ההכרזה ודאי שלא מקרי.

נטפליקס מסרה שהיא “מוטרדת מאוד” מהחדשות על ספייסי, ושהקאסט והצוות של “בית הקלפים”, שכרגע מצטלמת בלי ספייסי בגלל מחויבויות קודמות של השחקן, מקבלים תמיכה מלאה בכל דבר שהם צריכים.

לפני כיממה, הכריזה נטפליקס שהעונה הבאה של “בית הקלפים” (House of Cards), תהייה גם עונתה האחרונה. ההכרזה הגיעה זמן קצר לאחר שנחשף כי קווין ספייסי (Kevin Spacey), כוכב הסדרה, הטריד מינית את שחקן “מסע בין כוכבים: דיסקאברי” (Star Trek: Discovery), אנתוני ראפ (Anthony Rapp), כאשר ראפ היה בן 14 בלבד.

קריאה נוספת: נטפליקס הכריזה בפתאומיות על ביטול הסדרה בית הקלפים

כעת נחשף שנטפליקס ו-MRC, החברה שמפיקה את הסדרה עבור ענקית המדיה, בוחנות כמה אפשרויות שונות לסדרת ספין אוף ל”בית הקלפים”, שנדמה שלא רק תרחיב את העולם של הסדרה, אלא גם תירש את סדרת האם שלה.

רעיון אחד סובב את דאג סטמפר, העוזר האישי של פרנק אנדרווד, גיבור הסדרה. את סטמפר משחק מייקל קלי (Michael Kelly), ודמותו היא אחת מהדמויות המורכבות והבולטות יותר בבית הקלפים. לרעיון זה כבר מוצמד תסריטאי, אריק רות’ (Eric Roth), שהיה למפיק בפועל בארבע העונות הראשונות של “בית הקלפים”. לצד הרעיון הזה יש לפחות שני רעיונות נוספים בשלבי הפקה מוקדמת, אך עדיין לא הוצמדו להם תסריטאים.

בנוסף, נטפליקס ו-MRC הודיעו יחד שנכון לרגע זה, צילומי העונה השישית מוקפאים. לא ניתן צפי להמשך הצילומים, ויתכן שגם העונה השישית, שצילומיה היו בעיצומם, לא תופק בסופו של דבר, ולא תשודר לעולם. התגובה החריפה של נטפליקס ו-MRC היא חלק מגל גועש של תגובות של אולפנים ובתי הפקות בהוליווד, בעקבות סדרה של האשמות בהטרדה ותקיפה מינית כנגד הארווי ויינשטיין (Harvey Weinstein), אחד מהמפיקים הבכירים והוותיקים ביותר בתעשיית הקולנוע האמריקאית.

באותה שנה שבה יצאו “שומרי הגלקסיה 2“, “ספיידרמן: השיבה הביתה“, ולפנינו “ליגת הצדק” ו”מלחמת הכוכבים: אחרוני הג’דיי“, לא נדמה שיש בכלל מקום להייפ והתרגשות, מסרט שלישי לתור. אל הרעם רחוק מלהיות הנוקם הפופולרי ביותר בחבורה, וסרטיו גם לא נכנסים לחמישיית הסרטים הזכורים או המעניינים ביקום הקולנועי, ואף ספק אם לעשיריה.

אבל איכשהו קרה, שסביב “תור: ראגנארוק” (Thor: Ragnarok), הסרט השלישי והאחרון בטרילוגיית אל הרעם הנורדי, התפתח הייפ בלתי נתפש. מי שקרא קצת על הסרט מראש, יכל להסיק למה, ופיתח התלהבות מושכלת ובריאה, אבל נדמה שגם הצופים האדישים יותר התחילו להתלהב מראש. זה כאילו שכולנו הרגשנו, איפשהו בפנים, שמצפה לנו משהו מיוחד מהרגיל.

העלילה

באופן מפתיע ובניגוד לנהוג, הטריילרים ל”תור: ראגנארוק” חושפים מעט מאוד מעלילת הסרט הממשית. גם אני, בדומה להם, אשתדל להמנע מספוילרים מיותרים.

תור, אותו שוב מגלם כריס המסוורת’ (Chris Hemsworth), פועל כסוכן חופשי, גיבור שמשוטט בתשע הממלכות, ומתקן עוולות שונות, בעזרת פטיש הקרב הנאמן שלו. הוא חוזר לביקור באסגרד, ומגלה שאחיו לוקי, אותו משחק טום הידלסטון (Tom Hiddleston), עדיין חי. תור מכריח את לוקי להשיב לאסגרד את אביהם אודין, האל השליט של אסגרד, אותו משחק אנתוני הופקינס (Anthony Hopkins), אך נראה שזה מאוחר מדי – הלה, אלת המוות הרצחנית אותה אודין כלא, מזהה שאסגרד לא מוגנת, ומגיעה אליה כדי לשלוט בה ביד רמה. את הלה מגלמת קייט בלאנשט (Cate Blanchett)

תור ולוקי נמלטים ממוות ודאי בידיה של האלה המפלצתית, כל אחד לחוד. תור מוצא עצמו לכוד על עולם לא מוכר, בו הוא נכלא בזירת גלדיאטורים גלקטית, ונאלץ להילחם מול חברו ויריבו האימתני ביותר – הענק הירוק, שבתוך גופו עדיין לכוד ברוס באנר, אותו משחק מארק רופאלו (Mark Ruffalo).

כל מה שהיה חסר לתור זה קצת הומור

יש שני עמודי תווך מרכזיים עליהם נשען “תור: ראגנארוק”: האחד הוא כריס המסוורת’, שכישוריו כשחקן קומי הם תגלית יחסית חדשה, והשני הוא טאיקה וואיטיטי (Taika Waititi), הבמאי-תסריטאי הניו-זילנדי, שעומד בראש ההפקה. ושני העמודים האלה איתנים לא פחות, מזרועותיו השריריות של אל הרעם.

בנוגע להמסוורת’, הציפיה להופעתו הבאה כתור התחילה בקיץ אשתקד. הדעות לגבי “מכסחות השדים” היו חלוקות, ואף נטו יותר לשליליות, אך מעטים מאוד התווכחו עם התגלית הגדולה של הסרט – כריס המסוורת’, ששיחק בסרט דמות משנית יחסית, שלט במסך בכל סצנה בה הוא הופיע, והראה שהוא לא פחות מגאון קומי, כאשר ניתנת לו האפשרות.

לצדו נמצא טאיקה וואיטיטי, שאחראי על יצירת המופת המוקומנטרית “מה שאנחנו עושים בצללים”, לצד עוד מספר פרויקטים קומיים מופלאים. וואיטיטי הביא איתו ל”ראגנארוק” את רוח השטות שלו, בכתיבה ובבימוי, והצליח לגבור על כל אילוץ הפקתי אפשרי כדי להביא לנו את אחד מהסרטים המוצלחים ביותר ביקום הקולנועי של מארוול, וללא ספק הסרט המצחיק ביותר. על הדרך, הוא משחק גם תפקיד קטן בסרט, אבל כנראה לא תזהו אותו – הדמות שלו עשויה כולה מאבנים.

והומור זה לא כל מה שיש בסרט – “תור: ראגנארוק” מספר סיפור שבמהותו אינו חדש, ובמקום מסוים מהדהד את הסיפור שכבר סופר בסרט “תור”, הראשון בטרילוגיה. מה זה אומר להיות תור, אל הרעם, ומה הקשר בין זהותו של תור, לבין הפטיש? הסרט אמנם לא מחדש, אבל כן מפתח את תור כדמות בצורה מעניינת, ובזכות המיומנות הרבה בה הוא מסופר, מצליח למשוך אותנו גם עם העלילה שלו.

כריס המסוורת’ מתוך “תור ראגנארוק” (תמונה באדיבות פורום פילם)

כמו כן, היקום הקולנועי נמצא כרגע בפאזה הקוסמית שלו, ו”ראגנארוק” מנצל את זה עד תום. בשלב הראשון והשני של היקום הקולנועי, אסגארד הייתה הכי רחוק מחוץ לכדור הארץ, שהעזנו ללכת, וגם אז זה היה מישור קיום אחר לא כל כך ברור. רק עם “שומרי הגלקסיה” ו”דוקטור סטריינג’” העזנו לבחון את הרב-יקום של מארוול, על מימדיו המקבילים ומסעותיו בין כוכבים. “ראגנארוק” משתלב בתוך הרב-יקום באופן טבעי ונוח, וממשיך להרחיב אותו.

במקום מסוים, “תור: ראגנארוק” הוא בן-הדוד של סדרת “שומרי הגלקסיה” – הוא מתרחש באותם מישורי קיום ובאותו סדר גודל, ומרגיש כמו גרסה אלטרנטיבית שלו, עם תור, לוקי והענק הירוק, במקום סטאר-לורד, דראקס ורוקט. ו”ראגנארוק” מצטיין, בדיוק היכן ש”שומרי הגלקסיה חלק 2″ נפל – יש בו דמויות רבות, אבל הוא מחויב רק לאחת מהן, לתור, ולא צריך למצוא עיסוקים מיותרים לשאר הגיבורים.

כל הדמויות מקבלות מקום מספק מאוד, והזדמנויות טובות לבטא את עצמן ואת מה שעובר עליהן, אבל הסרט מתחיל ומסתיים עם אל הרעם, כפי שהוא צריך, והמיקוד הזה בגיבור אחד יחיד עושה לסרט רק טוב.

אקשן חסר השראה

החלק החלש ביותר בסרט הוא ללא ספק האקשן שלו. וואיטיטי הוא במאי קומי, ללא ניסיון קודם באקשן גרנדיוזי שכזה, וזה מורגש. שלא תבינו לא נכון, האפקטים בסרט מרהיבים והקרבות מאוד יפים, אבל זו בעיקר הראוותנות של מחלקת הגרפיקה הממוחשבת, שמשוויצה במה שהיא יודעת לעשות.

בסרט פעולה, קרב טוב הוא קרב עם דרמה, קרב בו יש משמעות לכל מהלך ולכל מהלומה. הקרב בפני עצמו מספר לנו סיפור, לרוב ללא מילים. יש קרב אחד ב”ראגנארוק” שהוא כזה, ואתם ודאי גם תנחשו לבדכם מהו, אבל אני אתן לכם את ההזדמנות לגלות את זה לבד. הוא מוצלח, מעניין, ואפילו מרגש מעט.

מלבד אותו קרב מצוין, שאר האקשן שבסרט לא מביע שום דבר, חוץ מ”תראו איזו מפחידה הלה”, נקודה שמועברת בצורה חזקה מאוד כבר בתחילת הסרט, וכל תוספת לנקודה הזאת רק מדללת את המסר.

קייט בלאנשט כ”הלה” מתוך “ת’ור ראגנארוק” (באדיבות פורום פילם)

אבל אתם יכולים לנשום בהקלה, ולשמוח – כי הלה מצוינת. נדמה ש-2017 היא השנה בה מארוול הצליחה להציג נבלים מצוינים ליקום הקולנועי שלה, שידוע בנבליו החלשים – תחילה עם העיט האימתני ב”ספיידרמן: השיבה הביתה”, וכעת עם הלה, שאולי לא מרגשת אותנו כאשר היא קוצרת עשרות חיילים בהינף יד, אבל היא נהדרת בכל סצנה אחרת.

קייט בלאנשט מעבירה בה רבדים רבים של כוח וטירוף, והיא לא מאבדת דבר מהם – שפיותה מוטלת בספק בכל רגע, אך לא מספיק כדי לערער את תחושת העוצמה היציבה שהיא משדרת. וואיטיטי ובלאנשט יצרו יחדיו את אחת מדמויות הנבל המוצלחות יותר שמארוול הציעה עד עכשיו.

בשורה התחתונה

“תור: ראגנארוק” הוא סרט חובה לכל חובב מארוול, סרט שבקלות יהפוך לאחד מהסרטים האהובים, ואולי אף האהוב ביותר, על רבים מהצופים. אם, לעומת זאת, אתם צופים שבוררים את סרטי המארוול והקומיקס שלכם, אז אל תתנו לארשת הפנים המטופשת של כריס המסוורת’ להבריח אתכם – “ראגנארוק” צריך להיות אחד מאותם סרטים בודדים, עליהם אתם לא פוסחים.

ומה על מאוכזבי תור, שמרגישים שהדמות כולה מיותרת לחלוטין, ואין בה שום צורך ביקום הקולנועי הזה? ובכן, גם אני הרגשתי כמוכם לא פעם, אבל “ראגנארוק” הוא סרט שאתם צריכים לראות – למרות, ואולי אפילו בגלל, שתור מרגיש לכם מאוס ומיותר.

“דברים מוזרים” (Stranger Things) הייתה מהתגליות המפתיעות ביותר שהגיעו אלינו מנטפליקס ב-2016. על פניו, סדרת אימה על ארבעה ילדים משנות ה-80, שנוצרה על ידי שני אחים לא מוכרים כל כך, מלבד מספר סרטי אימה שהם עשו שאחד מהם נחשב לטוב, לא הייתה משהו גרנדיוזי לצפות לו. אבל במשך חודש מיציאתה, היה זה נושא השיחה העיקרי, בכל מה שנוגע לסדרות טלוויזיה.

עברה שנה, ולכבוד ליל כל הקדושים קיבלנו מהאחים דאפר (Duffer), יוצרי הסדרה, עונה חדשה. היא נקראת “דברים מוזרים 2”, ממותגת כסרט המשך יותר מכעונה שנייה, ואכן יש לה אופי קולנועי, הן ברמת ההפקה שלה, והן בסיפור שלה, שמסופר יותר כסרט בן כ-7 שעות מאשר כעונה של סדרה עם פרקים נפרדים.

העלילה

“דברים מוזרים” היא סדרה בכיכובם של ילדים, שמשחקים דמויות בגיל תואם לגיל השחקנים. ולילדים יש נטייה לגדול. במהלך נבון מאוד, החליטו האחים דאפר לקחת את הסדרה שנה שלמה קדימה, כך שהדמויות יתבגרו בקצב שתואם את השחקנים. ובשנה קרו הרבה מאוד דברים, דברים שחשוב שנבין ונכיר.

הפרק הראשון של העונה החדשה מוקדש להצגת כל הדמויות הוותיקות בסדרה, ומיקומן מחדש במערכה. בנוסף, הוא מציג גם את כל הדמויות החדשות שחשובות כאן. כדי לדבר עליהן כמו שצריך, נציג אותן גם אנחנו, כך ש…

מכאן יתחילו ספוילרים לפרק הראשון של העונה החדשה – ראו הוזהרתם!

חבורת הילדים חזרה לעצמה, בגדול. מייק, לוקאס, דסטין ווויל עדין מבלים זמן רב ביחד, למרות שהם מתעניינים מעט פחות במשחקי “מבוכים ודרקונים” עכשיו, ומעדיפים לבלות ביחד בארקייד, שבו לוקאס ודסטין מפגינים כישורים מופלאים במשחקי וידאו. אבל וויל, כזכור, עוד לא לגמרי השתחרר מהצד ההפוך, מישור האופל שבו הוא שהה במרבית העונה הראשונה.

לוויל באיירס (נוח שנאפ) יש חזיונות מאוד קשים – הוא רואה שוב ושוב את העולם סביבו הופך לצד ההפוך, והוא לא מצליח להבין אם הוא אכן מבקר שם למספר רגעים בכל פעם, או שמא זה חלק מהדבר החדש הזה שמדברים עליו עכשיו בתחילת שנות ה-80 – הלם פוסט טראומטי?

במעבדות הוקינס יש אחראי חדש, ד”ר סאם אוונס החביב למראה, אותו משחק פול רייזר (Paul Reiser) מ”שובו של הנוסע השמיני” (Aliens). ג’ויס, אמו של וויל, אותה מגלמת ווינונה ריידר (Winona Ryder), מגיעה אחת לכמה זמן לבדיקות במעבדות, יחד עם הופר, השריף (דיוויד הרבור), שמרגיש עדיין אחראי במידה מסוימת לוויל. הרופאים והמדענים במעבדות הוקינס מתעקשים, שהשער ליקום המקביל מטופל, ושוויל חווה פוסט טראומה בלבד, אבל הם עצמם מתעקשים להמשיך את המעקב אחריו, כי גם להם חשוב לדעת, מה עובר על בן אנוש, ששהה זמן רב במישור ההוא, ללא שום הגנה, וחזר.

לבית הספר מגיעים שני תלמידים חדשים מקליפורניה – מקסין (סיידי סינק), או מקס בקיצור, ואחיה הבכור בילי (דקר מונטגומרי). מקס מצטרפת לכיתת הגיבורים, ומושכת את תשומת ליבם של דסטין ולוקאס, ובכך מייצרת ביניהם יריבות רומנטית מסוימת. בילי, לעומת זאת, מגיע לכיתה של סטיב הארינגטון (ג’ו קירי), ולוקח מהר מאוד את תפקיד הנבל האנושי של העונה, התפקיד שסטיב כמעט לקח בעונה הראשונה, אבל לקראת הסוף ויתר עליו.

מתוך “דברים מוזרים 2” (תמונה באדיבות נטפליקס)

סטיב וננסי (נטליה דייר) עדיין ביחד. אחת לכמה זמן הם מבקרים את הוריה של בארב, חברתה של ננסי, שנהרגה בעונה הראשונה. ננסי מרגישה אשמה על מותה של בארב, ואשמה עוד יותר על כך שהוריה לא יודעים מה עלה בגורלה. מכיוון שכל השותפים לפרשה האחרונה הושבעו על ידי ה-CIA לא לספר דבר, ההורים עדיין מנסים למצוא את ביתם הנעדרת. המתיחות הזאת לא טובה לקשר של ננסי וסטיב בכלל.

מייק (פין וולפהארד), שהיה מנהיג החבורה שלו, כעת מבודד ומרוחק. הוא אובססיבי לאחת-עשרה (מילי בובי בראון), ומנסה ליצור אתה קשר עם מכשיר הקשר שלו. הוא מנסה כל יום. הוא לא יודע את זה, אבל היא שומעת, בדרכה המיוחדת, ולא מהצד ההפוך – היא כבר מזמן חזרה לעולם שלנו, ומתגוררת עם השריף הופר, שמסתיר אותה, בזמן שהוא מחפש דרך לתת לה לחיות חיים של ילדה נורמלית, יחסית.

וכל זה רק קצה הקרחון, של מה שמציגה לנו “דברים מוזרים 2”.

מי הנבל החדש?

העונה הראשונה של “דברים מוזרים” הציגה שלושה נבלים פוטנציאלים, אחד לכל מישור סיפורי של הסדרה – סטיב הארינגטון היה הנבל בבית הספר, בחור שיכול היה להיות מסוכן לננסי, ושעשה חיים קשים מאוד לג’ונתן (צ’ארלי היטון), אח של וויל; ד”ר ברנר, שבאשמתו קרו כל הדברים הנוראיים של הסדרה; והדמוגורגון, מפלצת חייתית שאמנם לא זוממת שום דבר, אבל היא שוב ושוב צצה לעולם שלנו, וגוררת קרבנות אל המישור שלה.

מתוך שלושת דמויות הנבל האלה, ברנר התברר כנבל האולטימטיבי, אדם שפועל בצורה מסוכנת נגד אנשים אחרים, בעוד שסטיב הוכיח את עצמו לא רק כלא-נבל, אלא כגיבור משני ובחור די אחלה, בסך הכל, גם אם נרקיסיסטי מעט. הדמוגורגון, כאמור, הייתה מפלצת, וטיפלו בה כיאה ליצור אופל חייתי.

“דברים מוזרים 2” מנסה לשמור על מצב דומה, בו היא מציגה שלושה נבלים פוטנציאלים. אבל העונה החדשה מעט יותר מורכבת – היא עוסקת בדמויות קיימות בעיקר, ומפתחת אותן, ולכן היא גם שואפת להראות לנו סיטואציות מורכבות יותר. שלושת הנבלים הפוטנציאלים מהעונה הראשונה כבר לא רלוונטים – הדמוגורגון הושמד, סטיב אחד מהטובים עכשיו, וברנר נהרג, כנראה, למרות שזה לא ודאי. אז מלבד צלו של ברנר, מי עוד נשאר?

אז ישנו, כאמור, בילי – נער שחצן ואגרסיבי מקליפורניה, שמתנהג כמו זכר-אלפה דוחה בכל סיטואציה שהיא. לבילי יש אפילו נושא מוזיקלי, כיאה לנבל אייטיז טוב, למרות שלא מדובר בשיר ספציפי. כמעט בכל סצנה בה בילי מופיע, מתנגן שיר מטאל אחר – לפעמים בווליום נוראי מהמכונית שלו, ולפעמים בביתו, ברעש מחריש אזניים.

בילי גועש מבפנים כל כך, שזה נשפך החוצה כל הזמן, והוא מחכה להזדמנות להכות מישהו – את מקס, את סטיב, אולי אפילו אחד מהילדים האחרים. הוא הנבל הכי ברור בעונה, אבל גם הכי פחות משמעותי – הם הביסו דמוגורגון כבר, מה כבר יכול לעשות להם בריון חדש?

בילי מתוך “דברים מוזרים 2” (תמונה באדיבות נטפליקס)

מי שמסתורי יותר הוא ד”ר אוונס. אוונס עושה רושם של בנאדם מאוד נחמד, הפוך לחלוטין מברנר. ברנר היה גבוה, נאה, עצמתי, וקר. אוונס, לעומתו, רך ושמנמן, מתבדח הרבה, מאוד חם ואמפתי, אבל מתחת לפני השטח אי אפשר להתנער מהתחושה, שאסור לסמוך עליו. גם כי הוא מנהל את מעבדות הוקינס, מקום של מוות וכאב לעיירה ולגיבורים, וגם כי בתפקידו ב”שובו של הנוסע השמיני”, רייזר כבר שיחק את הנבל הסמוי, זה שבוגד בכולם בשם הקפיטליזם. והאחים דאפר עצמם כבר אישרו, שהליהוק של רייזר לתפקיד לא היה מקרי בכלל.

ואז, ישנו האופל שרודף את וויל. בחזיונותיו, וויל מרגיש שיש משהו שם, בצד ההפוך, שרוצה להרוג את כולם. פשוט ככה, ללא שום ניואנס. אך מדובר בחזיונות בלבד, בסיוטים, לא כן? ובכן, ראינו כבר סרטים, סדרות, וברור גם לדאפרים שאין שום ספק בלב הצופים – משהו אמתי מאוד ומסוכן מאוד אורב לוויל אי שם, בקצה התודעה השבורה שלו. ואין לנו התחלה של מושג איך זה יתבטא, מה שמעורר הכי הרבה מתח ואימה.

כבר אין גיבור מוגדר

בעונה הראשונה של “דברים מוזרים” כל הדמויות היו חשובות במידה כזו או אחרת, ויש כמה דמויות שאפשר לומר עליהן, שהן היו הגיבורות של הסיפורים האישיים שלהן – ג’ויס, ג’ונתן והופר, למשל, היו דמויות בעלות סוכנות רבה, שהניעו בעצמן את העלילה, ובסצנות ואף פרקים שלמים עמדו במרכז העניינים, אך מעל לכל עמדה העלילה המרכזית, ובה שתי דמויות מפתח – מייק, ואחת-עשרה (Eleven), שנקרא לה “אל” בקיצור, למען הסדר הטוב.

אך כאן לא כך הדבר. למעשה, מייק לוקח צעד גדול מאוד לאחור מאור הזרקורים. מי תופס את מקומו? אף אחד ספציפי. לדסטין וללוקאס יש סיפור גדול יותר, משהיה להם בעונה הקודמת, אבל הוא עדיין לא במרכז; ננסי וג’ונתן נהיים מין גיבורים של סיפור משלהם, כמו גם אל, אבל גם בשני הסיפורים האלה אין סיפור אחד שעומד במרכז העלילה; והופר הוא שוב דמות מרכזית מאוד, אבל הוא כבר היה כזה.

הבדל בולט מאוד בין העונות הוא וויל, שהפעם לא חטוף, ונוכח למשך העונה. אבל הוא מאוד פאסיבי, ומתקשה להתמודד עם מה שמתרחש סביבו – הסוכנות שלו דלה, ומלבד נוכחות מסך רבה, אי אפשר לומר שהוא מניע את העלילה בשום צורה. מה שכן, הוא מניע את ג’ויס בכל הכוח, והיא פורחת.

ג’ויס באיירס – הלביאה האולטימטיבית.

בעונה הראשונה של “דברים מוזרים”, ג’ויס הייתה אחד מהדברים המפלגים ביותר לצופים. האמא הנוירוטית, אותה גילמה בנחישות ווינונה ריידר (Winona Ryder), הכעיסה ועיצבנה צופים רבים, בעוד שלבם של אחרים יצא אליה ברחמים והערצה. כיוון שאהבתי את ג’ויס מאוד מלכתחילה, קשה לי מאוד לומר, אם בעונה זו שונאיה ישנו את עמדתם, אבל מעריציה? אנחנו מקבלים הרבה יותר מג’ויס, וברמה הרבה יותר גבוהה.

ג’ויס חוותה חיים קשים מאוד – היא בבירור הייתה אחת מהילדים ה”בעיתיים” בבית הספר, יחד עם הופר, היא גדלה להיות אישה שנכנסה למערכת יחסים עם גבר מתעלל רגשית, וכעת היא מגדלת שני בנים לבד, כשאחד מהם נחטף על ידי כוחות אופל ממימד אחר, כוחות אופל שמסרבים להרפות ממנו גם שנה אחרי. לומר שהחיים של ג’ויס קשים, בשלב הזה, זאת אמירה ריקה מתוכן – הם לא קשים, הם קרובים לגיהנום צרוף. ואי אפשר שלא להעריץ אותה.

ווינונה ריידר ושון אסטין מתוך “דברים מוזרים 2” (צילום: jackson lee davis, תמונה באדיבות נטפליקס)

ראשית, כי כשדברים רעים קורים לאנשים שרע להם מראש, אי אפשר שלא לרחם עליהם, אבל ג’ויס לא צריכה את הרחמים שלנו – כי היא חריפה ומבריקה בזכות עצמה. היא נוירוטית, כן, עם עיניים מרצדות וידיים רועדות, תמיד על סף התמוטטות עצבים, אבל באף רגע היא לא נותנת להיסטריה להשתלט עליה – ג’ויס פועלת מהר ובנחישות, ותמיד בצורה הנכונה. היא יודעת לזהות מתי וויל זקוק לעזרתה, איזה עזרה היא יכולה לתת, ואיך. היא תמיד יודעת מה טוב לבנים שלה, תמיד דואגת להם, ומגינה עליהם כמו שאף אמא לא הייתה מצליחה אף פעם.

אחד הדימויים החזקים ביותר של אמא לוחמנית הוא של שרה קונור, מסדרת סרטי “שליחות קטלנית”. אבל שרה קונור, מומחית ככל שתהייה לכלי נשק ולוחמה מודרנית, לא יכולה להגן על הבן שלה מאחורי הסורגים של בית המשוגעים. ג’ויס באיירס, לעומתה? ג’ויס לא יודעת לירות מאקדח, ולא תצליח לירות ברובוט משנה צורה מהעתיד ממטול הרימונים שלה, אבל היא תהייה שם בשביל הילדים שלה, תמיד, ותעשה החלטות קשות מנשוא, כדי לשמור עליהם חיים ושלמים.

בשורה התחתונה

ל”דברים מוזרים 2″ אין את העלילה המהודקת והמבנה הקסום, שהיה לעונה הראשונה. אבל היא לא מתחרה בעונה הראשונה, היא ממשיכה אותה. היא לא מנסה להיות טובה יותר או מעניינת יותר, היא מראה לנו מה קורה בחייהם של הגיבורים שנה אחרי, ובונה סיפור חדש סביב זה.

היא לא עומדת בשום צורה בפני עצמה, ולא צריכה – זה פשוט עוד “דברים מוזרים”, עם הדמויות הנפלאות שכבר הכרנו, ודמויות חדשות מצוינות, שהאחים דאפר הפיחו בהן חיים, עם ליהוקים מצוינים. היא טובה ומהנה, ונשמח לראות גם עונה שלישית בעוד שנה. הדאפרים, מצדם, ישמחו גם הם להראות לנו כזאת, במיוחד כי בשנה הבאה, הילדים יגיעו לתיכון, וזה עולם חדש שלם של צרות ובעיות ליצור להם, גם ביניהם, גם בינם לבין הממשלה, וגם עם כוחות האופל של הצד ההפוך, שלעולם לא ירפו מהחבורה הזאת, ככל הנראה.

דיווחים משני הצדדים גורסים כי מעצמת המדיה פוקס המאה ה-21 נמצאת במגעים עם תאגיד וולט דיסני (Walt Disney), לצורך מכירה כמעט מוחלטת של החברה. לפי הדיווחים, בכירים בפוקס הגיעו למסקנה שעיקר כוח התאגיד נמצא בתחום הספורט והחדשות, וזה התחום בו הרשת תתמקד בעתיד, ותוכל להתחרות בשוק המדיה בצורה אפקטיבית יותר. זה אומר שדיסני לא תקבל את ערוצי החדשות והספורט של פוקס, אך כן תרכוש את כל השאר.

התכנים של פוקס כוללים מגוון ערוצי טלוויזיה, כמו גם חטיבת הקולנוע הוותיקה שלה, פוקס המאה ה-20. כיוון ששילוב של תכני הספורט של פוקס ב-ESPN, ערוץ הספורט בבעלות דיסני, יכול להיחשב לאקט מונופוליסטי ואנטי-תחרותי, נדמה שדיסני עצמה לא מעוניינת בתכנים האלה, סידור שנוח לשני הצדדים.

דיסני הודיעה לאחרונה שתכניה יוסרו מנטפליקס ב-2019 וישודרו ברשת סטרימינג משלה. הרכישה של פוקס תספק לדיסני אופציה לספק תוכן משמעותית גדול יותר, מה שיהפוך את שירות הסטרימינג שלה להרבה יותר אטרקטיבי.

קריאה נוספת: מנכ”ל דיסני: “סרטי מארוול ומלחמת הכוכבים יופיעו רק בשירות ההזרמה שלנו החל מ-2019”

למעריצי מארוול (Marvel) אלו חדשות מצוינות. חלק גדול מהתכנים האיכותיים של קומיקסי מארוול, ביניהם יקום האקס-מן, נמצא בידיים של פוקס. איחוד שכזה יאפשר להביא את גיבורי ונבלי האקס-מן לעולם של הנוקמים, לצד גיבורי ונבלי ארבעת המופלאים, הכוללים את דוקטור דום וגלקטוס.

נכון לרגע זה, מדובר בשיחות פנימיות של החברות, שבודקות את האפשרות, ללא שיח ביניהן. ודאי נשמע עדכונים נוספים בעתיד הקרוב, כאשר הצדדים יצרו קשר לגיבוש העסקה, אם אכן תצא לפועל.

“ליגת הצדק” (Justice League) כבר מעבר לפינה ויעשה דרכו לבתי הקולנוע בישראל ביום חמישי, ה-16.11. הסרט בו וונדר וומן ובאטמן יגייסו את סייבורג, אקווה-מן ופלאש כדי להלחם בפלישה חייזרית אדירה אפוף במסתורין – איך סופרמן יחזור, ומתי? למה הכוחות של דארקסייד פולשים לכדור הארץ, ומי זה דארקסייד בכלל?

אחת השאלות הגדולות של מעריצי הקומיקס של DC, היא האם נראה גרין לנטרן (Green Lantern) בקרוב ביקום הקולנועי, והאם זה יקרה כבר בסרט הזה? חיל הגרין לנטרנים הוא ארגון שיטור בין גלקטי, שמגן על כוכבים מפני פלישות מכוכבים אחרים. מעבר לכך שהנוכחות של דמות כזאת מרגישה טבעית בהתחשב בסיטואציה, איזשהו לנטרן היה חבר בכמעט כל גרסה של ליגת הצדק – בקומיקס, משחקי וידאו, ובעולמות האנימציה השונים. להקים ליגת צדק בלעדיו יהיה תמוה.

נפגשתי עם נעמה שטיין מהפודקאסט גיקאאוט, נתי אקב מאתר גיקסטר והדר תומס פרי מאתר מולטיוורס, כדי לדבר על התיארויות השונות סביב הופעת הגרין לנטרן בסרט הקרוב, אבל לפני זה, אולי כדאי שיהיה לכם קצת קונטקסט.

מיהו בעצם הגרין לנטרן?

דמויות רבות נשאו בתואר, ולא במקרה – מדובר בארגון שלם, שכל מי שחבר בו הוא בעצם “גרין לנטרן”, אבל לנטרנים שעל שמם נקראו חוברות קומיקס הם בודדים. הנפוץ בהם, האל ג’ורדן, כבר הופיע בקולנוע, למעשה, בסרט משנת 2011, בו כיכב ראיין ריינולדס. הסרט נחשב לכשלון קופתי וביקורתי, והוא אחת מהסיבות להעלמותו של ראיין ריינולדס מעולם הקומיקס, לפני הקאמבק המטאורי שלו ב”דדפול“.

כוחם של הלנטרנים נובע משני חפצים – טבעת קסומה, וסוללה, שנראית כמו פנס גדול וירוק (ומכאן גם השם, “הפנס הירוק”). שני החפצים האלה נותנים ללנטרנים כוחות על אנושיים, הכוללים תעופה, אבל הכוח המרשים ביותר הוא שהטבעת יכולה לייצר אנרגיה גשמית, שתראה כמו כל דבר שעונד הטבעת יכול לדמיין. חרב, פטיש, בולדוזר או עדר באפלו – כל אלה יכולים לרמוס את אויבי הלנטרן, באורם הירקרק הזרחני. קל להבין, למה דמות כזאת נועדה להיות על המסך הגדול.

מה הסימנים?

יש כמה סימנים לכך, שגרין לנטרן כלשהו יופיע, ובקרוב. הרמז הראשון ניתן כבר בטריילר הראשון של ליגת הצדק – בסוף הטריילר אנחנו רואים שתי פעימות בכוס המים של אלפרד, מלוות ברעש נחיתה – שתי דמויות מעופפות נחתו. אחת מהן היא סופרמן, אולי, אך מי השניה? אלפרד פונה אל הדמויות באמירה “אני מקווה שלא איחרתם”, ובעיניו אפשר לראות השתקפות ירקרקה עדינה, אך לא מסגירה מדי.

סימן מאוחר יותר שהופיע הוא הפתיח החדש של DC, שהוצג לראשונה בתחילת הסרט “וונדר וומן” – הפתיח הציג את כל דמויות ליגת הצדק, ובנוסף את הגרין לנטרן. בסוף הפתיח הוצגו עוד דמויות רבות נוספות, אבל הלנטרן הוצג בהתחלה, יחד עם הגיבורים המרכזיים – הצהרה ברורה שמבחינת וורנר, מפיקת ומפיצת הסרטים, הלנטרן הוא חבר מרכזי בליגה.

תחושה זאת גברה כאשר “תאוריית המפץ הגדול” ערכה הגרלה באוקטובר סביב ליגת הצדק, ששוב הציגה את הסמלים של כל גיבורי הליגה הנוכחיים, פלוס הלנטרן. החלטה של ההפקה, או הנחיה מוורנר? לא ברור, אבל אנחנו ממשיכים לקבל מסרים ברורים על כך שלנטרן צריך להיות בליגה, בסופו של דבר.

הרמז הכי עבה לכך שיהיה לנטרן בסרט הקרוב הגיע דווקא מעיתונאי בשם אומברטו גונזלס, שטוען שהוא יודע איזה לנטרן יופיע בסרט, אבל שהוא לא בטוח שהוא זוכר את השם שלו, כי זה שם שנשמע “מצחיק” או “מוזר”.

אז הסבירות שנראה לנטרן כלשהו גבוהה, אבל מכיוון שלא דווח על ליהוק של שחקן לתפקיד כה משמעותי, הגיוני לשער שהוא יופיע כדמות ממוחשבת, וללא קשר ישיר עם הגיבורים. אולי כחלק מהקרב הגדול שאפשר לראות בטריילרים, שהוא ככל הנראה פלאשבק.

הבמאי והתסריטאי ראיין ג’ונסון (Rian Johnson) מטפס מהר מאוד בהיררכיה של לוקאספילם (Lucasfilm), החברה העומדת מאחורי סדרת “מלחמת הכוכבים” (Star Wars). ג’ונסון היה מוכר עד עכשיו כבמאי של סרטי נואר מודרניים, ז’אנר שבודדים הבמאים שעובדים בו כיום, והוא ללא ספק הבולט בהם – הז’אנר מתאפיין בסיפורי מתח בלשיים בהם הגיבור הוא דמות שלילית, בעולם שלילי עוד יותר.

סרטו הבולט ביותר של ג’ונסון היה “לופר”, בכיכובם של ברוס וויליס וג’וזף גורדון לוויט. בעוד כחודש יצא סרט חדש של ג’ונסון, שיהיה בולט פי כמה – “מלחמת הכוכבים: אחרוני הג’דיי” (The Last Jedi). בדומה לפרק 5, הפרק השני של הטרילוגיה המקורית של “מלחמת הכוכבים”, כך גם פרק 8 הוא פרק שני בטרילוגיה, צפוי להיות קודר יותר משאר הסרטים, והרקע של ג’ונסון הופך אותו לאידאלי כבמאי לסרט שכזה.

קת’לין קנדי (Kathleen Kennedy), נשיאת לוקאספילם, סיפרה על ג’ונסון ש”כולנו אהבנו לעבוד עם ראיין על אחרוני הג’דיי. הוא כוח של יצירה, ולצפות בו יוצר את הסרט מתחילתו ועד סופו היה אחד מהדברים המשמחים ביותר בקריירה שלי”. השבחים באים לא רק ממנה, אלא גם מההנהלה שמעליה – בוב אייגר (Bob Iger), מנכ”ל דיסני, הוא זה שהכריז על כך שג’ונסון ושותפו, המפיק רם ברגמן, יפיקו טרילוגייה חדשה לחלוטין ביקום “מלחמת הכוכבים”.

הטרילוגיה החדשה תתרחש באזור חדש לחלוטין של הגלקסיה, עם דמויות שלא הכרנו וכוכבים שלא ביקרנו בהם. היא תהייה מנותקת לחלוטין מהסיפור של משפחת סקייווקר. ג’ונסון יכתוב ויביים את הסרט הראשון בטרילוגיה, ובין אם ימשיך כבמאי לסרטים הבאים או לא, הוא וברגמן יפיקו את כולה.

מבמאי מוביל בז’אנר נשכח, ג’ונסון זינק לדרגה שיוצרי קולנוע רבים רק חולמים עליה. נדמה שאכן עבודתו על “אחרוני הג’דיי” הייתה מצוינת, לפחות מנקודת המבט של ההפקה וההנהלה. כמה טובה תהייה התוצאה הסופית? נגלה בקרוב, כאשר הסרט יעלה למסכים ב-14 בדצמבר.

משחקי הקווסט ידעו את תקופת הזוהר שלהם בשנות ה-90. בבסיס, מדובר במשחקים פשוטים מאוד לפיתוח – רקעים דו-מימדיים מוכנים מראש, מספר אנימציות לא גדול יחסית לחלק מהדמויות ובעיקר הרבה טקסט, הפכו את משחקי הקווסט לזולים מאוד להפקה. פיתוחי הטכנולוגיה המהירים של אותו עשור אפשרו למפתחות יותר שאפתניות גם לשדרג את המשחקים בכל מני דרכים, כמו סביבות תלת מימדיות, דיבוב מלא וקטעי וידאו מצולמים, ששקלו הרבה מאוד לאותה תקופה, והיו לא זולים להפקה כמו היום.

במקביל, שנות ה-90, לקראת סופן, ידעו עוד טרנד שהלך ותפח, במיוחד בתחום הקולנוע, אבל לא רק – המותחן הפסיכולוגי. פסיכואנליזה, טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ומחלות נפש, נהייו לפתע מקור בלתי נדלה להשראה ליוצרים, בעוד שקהלים נהנו לצרוך את התכנים האלה עוד ועוד, בכל סוגי המדיה. ברור שזה היה רק עניין של זמן, אם כך, שסיפור כזה יגיע לעולם משחקי הקווסט, עולם של משחקים שבבסיסם, מספרים סיפור.

הסיוטים המוחשיים של מקס

Sanitarium פותח על ידי DreamForge Intertainment (זו אינה שגיאת כתיב, כך כותבים את שם החברה), ושוחרר ב-1998. המשחק מתחיל בסרטון בו רואים את מקס, גיבור המשחק, נכנס למכונית בזמן שהוא מדבר בטלפון הנייד שלו. בטלפון מקס טוען שהוא עלה על משהו, הוא פיצח את הדבר הזה שהוא עבד עליו שנים, אבל אנחנו לא מספיקים להבין על מה הוא עבד – הוא נוהג בסערה, בלילה, בראש צוק, מחליק מהכביש ומתרסק לתוך תהום. מהרגע הזה מתחיל הסיוט שלו, והמשחק שלנו.

מקס מתעורר על מיטה בבית משוגעים, ראשו חבוש לחלוטין כך שאי אפשר לראות את פניו, וללא שמץ זכרון מהתאונה. למעשה, לא רק את התאונה מקס שכח – הוא לא זוכר בכלל מי הוא, מה שמו, ואין לו מושג איפה הוא נמצא. מהר מאוד הוא מגלה שהוא בבית משוגעים, וזהו בית משוגעים אימתני במיוחד – הוא ממוקם במבנה ישן מאוד, עם צריחים וגרגולים, והמטופלים בו מאוד, מאוד לא יציבים – חלקם בבירור מהווים סכנה לעצמם, וחלקם, יתכן, מסוכנים גם למקס עצמו.

האגף בו מקס מתעורר עולה בלהבות – פרצה שריפה בגלל תקלה בדוד החימום של האגף. כל העובדים של האגף ברחו, יחד עם המטופלים שהם הספיקו להציל. מקס נשאר מאחור, עם עוד כמה מטופלים, כדי להשרף. אבל, הפלא ופלא, מקס ניצל – כי פסל של מלאכית שמדבר אליו, לוקח אותו משם לעיירה, שיש בה ילדים מעוותים, וכל המבוגרים בה נעלמו. נשמע מטריד? אולי, אבל לפחות עכשיו מקס לא יישרף!

עיירה משונה ללא מבוגרים

וברוח זו Sanitarium ממשיך לכל אורך המשחק. מקס קופץ הלוך ושוב בין המציאות, בה הוא נמצא בבית משוגעים, לבין מקומות קסומים ומוזרים, בעלי אופי קריפי ומוזר מהרגיל. בכל פעם שהוא מגיע למקום כזה, הוא צריך לפתור בעיה כלשהי, שפוקדת את המקומיים, לפני שהוא חוזר חזרה לבית המשוגעים, שבו הוא ממשיך לחקור את מה שהתרחש לו, ובהדרגה להשיב לעצמו את הזכרון.

Sanitarium הינו משחק אימה, אבל הוא לא משחק מאיים יותר מדי. ראשית כל, הוא לא מבהיל, וזה מבורך. שנית, גם תחושת אימה של ממש הוא לא מעורר לעתים קרובות. מה שהוא כן עושה ממש טוב, זה להיות קריפי. כל אחת ואחת מהסיטואציות, אותן מקס חווה, גורמת לתחושת אי-נוחות קיצונית, והיצרתיות של יוצרי המשחק פורצת מהמסך שוב ושוב, בנסיונות מאוד מוצלחים לערער את שלוותינו כשחקנים.

האם בכל פעם שמקס משתגר לעוד איזו אגדה מסוייטת, האם הוא חווה סוג של התקף פסיכוטי, שבו הוא מפרש את המציאות בצורה מעוותת? או שמא באמת יש כוחות על טבעיים, שמנחים את מקס אל האמת? קחו עותק של Sanitarium, וגלו בעצמכם.

התיישן (כמעט) מצוין

כמשחק מסוף שנות ה-90, Sanitarium התיישן ממש טוב במראה שלו. המשחק דו מימדי, עם זווית מבט איזומטרית נוחה ונעימה. הסביבות שלו מפורטות ומעניינות, והוא נראה טוב בזכותן. בנוסף, המשחק מדובב כולו. לא כל הדיבוב ברמה גבוהה, אבל ברוב הזמן הדיבוב עובד, במיוחד אם זוכרים שהמשחק מנסה לעורר אווירה של סרט אימה זול – זה בהחלט מצליח לו. סרטוני המעבר עשויים באנימציה תלת מימדית מיושנת, וזה כנראה החלק במשחק שהתיישנותו הכי בולטת, אבל הם לא רבים, ודי קצרים, ולא נוראיים עד כדי כך.

החלק הבעייתי במשחק הוא, כנראה, המסרים שלו. בשני העשורים שעברו מאז צאת המשחק, הרבה סטנדרטים השתנו בעולם הבידור. ביניהם, למדנו הרבה יותר על מחלות והפרעות נפשיות, כחברה, והתחלנו להתייחס אליהן בהתאם. Sanitarium הוא תוצר של תקופה בה רק התחלנו לבחון את הדברים האלה, ובהתחשב בזה שהמשחק הוא גם משחק אימה, לא מפתיע לראות ייצוגים מיושנים ואפילו די אוויליים של מחלות נפש במשחק. לזכותו יאמר, שהמשחק כה קריקטוריסטי באספקט הזה, שאי אפשר לקחת אותו ברצינות. פשוט זכרו מתי המשחק יצא, זכרו איזה סרטים יצאו אז בנושאים דומים, ותראו שהוא סך הכל תוצר של התקופה שלו, ותוצר מוצלח למדי.

מצליח להישאר קריפי, גם היום

איך להשיג ואיפה?

כמו הרבה משחקים ישנים אחרים, את Sanitarium אפשר לרכוש ב-GOG.com, תמורת 9.99 דולר. אבל זאת לא הגרסה שאני ממליץ עליה.

DotEmu היא מפתחת משחקים, שעושה פורטים של משחקים בין פלטפורמות. בין השאר, היא ממירה קווסטים למובייל, והיא המירה כבר ספריה מרשימה מאוד של משחקים, ביניהם גם Sanitarium. הפורטים של DotEmu תמיד איכותיים, ובמקרה של Sanitarium הוא עולה על המקור באספקט אחד מאוד משמעותי.

Sanitarium סובל מבעיה של “ציד פיקסלים” (pixel hunting), בעיה נפוצה בקווסטים. לעתים קרובות אתם תבינו איך לפתור חידה, אבל תתקעו, בגלל שאתם לוחצים על החלק הלא נכון של תא הדלק של המכונית, למשל. הפורט של DotEmu מוסיף למשחק כפתור, שאם לוחצים עליו, הוא מציג את כל הנקודות שאפשר ללחוץ עליהן. זה גם עוזר לכם לראות מה אולי פספסתם, וגם מקדם אתכם באינטרקציות עם חפצים מבלבלים.

יש שיקראו לזה רמאות, אבל בפועל, ציד הפיקסלים ב-Sanitarium יכול להיות כל כך מתסכל, שתעזבו את המשחק לגמרי בגללו. הפתרון האלגנטי של DotEmu משדרג את המשחק למשחק מודרני לחלוטין. פעם אולי היה לכם זמן ללחוץ על כל מילימטר במסך, אבל היום, עם כל העושר של המשחקים שיש? אין שום סיבה לתת למשחק להתעלל בכם ככה.

אחרי שמועות ורמיזות שהתחילו לרוץ בימים האחרונים, יצאה אמזון (Amazon) בהכרזה רשמית – סדרה חדשה המבוססת על ספרי “שר הטבעות” (Lord of the Rings) תופק בשיתוף פעולה של New Line Cinema, HarperCollins, אמזון, ו-Tolkien Estate and Trust, הגוף שמחזיק בזכויות על ספריו של ג’.ר.ר. טולקין, הסופר מאחורי הטרילוגיה האפית.

על פי הדיווחים, Tolkien Estate ניגשו ל-HBO, אמזון ונטפליקס עם הזכויות, ודרשו סכום שנע, ככל הנראה, בין 200 ל-250 מיליון דולר. זה מחיר מופרע לחלוטין לסדרת טלוויזיה, כאשר מדובר במחיר לזכויות בלבד, סכום כסף שיצא עוד לפני כל שלב שהוא בהפקה, שכן הטולקיניסטים לא הציעו אפילו רעיון לסדרה, אלא רק זכויות לשימוש במותגים של טולקין.

אמזון היא זו שרכשה את הזכויות לבסוף, מה שהופך מיד לרכישת הזכויות היקרה ביותר של אמזון בכל הזמנים. אמנם אין קונספט מגובש, ידוע כבר באיזו תקופה הסדרה תתרחש – לפי אמזון, הסדרה תספר סיפורים שהתרחשו לפני האירועים של “אחוות הטבעת” הספר והסרט הראשונים בטרילוגיה. אמזון התחייבה מראש לסדרה מרובת-עונות, ואף הודיעה שהאופציה לסדרות ספין-אוף פתוחה בהמשך.

שרון טל-יגואדו, לשעבר סגנית-נשיא פוקס, וכיום העומדת בראש חטיבת הסדרות המקוריות של אמזון, אמרה: “שר הטבעות היא תופעה תרבותית שהציתה את דמיונם של מספר דורות של מעריצים, דרך הספרות והמסך הגדול. […] אנחנו נרגשים לקחת את מעריצי שר הטבעות למסע למסע אפי חדש בארץ התיכונה”. אין עוד פרטים לגבי תאריך היציאה של הסדרה, אך היא תהייה אקסקלוסיבית למנויי Amazon Prime Video.

חברת אולפני האחים וורנר (Warner Bros) שחררה טריילר ראשון לקומדיה חדשה שצפויה לצאת במהלך השנה הבאה – Game Night, שנראית כמעין אדפטציה קומית לסרט הפולחן “המשחק” (The Game), שלא היה קומי כלל וכלל.

Game Night מציג קבוצה של חברים, שנפגשים לשחק יחד במשחקי חברה. הפעם, המארח שלהם מחליט לארגן להם משחק, שיהיה שונה ומאתגר פי כמה, משחק שיתרחש במציאות יותר משעל לוח המשחקים, והמנצח יזכה בפרס עצום. החברים שמחים להשתתף במשחק כזה, אלא שמנחה הערב נחטף על ידי קבוצה של עבריינים אלימים לפני שהוא מספיק לסיים להסביר את חוקי המשחק – אלא אם כן, זהו חלק מהמשחק עצמו?

מתגובתם של החברים נדמה שהם אכן חושבים שזה חלק מהמשחק, אלא שהם נשאבים למערבולת של אלימות וסכנות שאיתה הם מתמודדים בקלילות מפתיעה ומנותקת מעט מהמציאות.

העלילה האימתית מוגשת כקומדיה של טעויות, בה מככבים כמה מהשחקנים הבולטים בז’אנר בשנים האחרונות, ביניהם ג’ייסון בייטמן (Jason Bateman) מ”משפחה בהפרעה” ו”אוזרק“, רייצ’ל מקאדמס (Rachel McAdams) מ”שרלוק הולמס” ו”ילדות רעות”, ג’סי פלמונס (Jesse Plemons) מ”תוצרת אמריקה” ו”שובר שורות”, ג’פרי רייט (Jeffrey Wright) מ”ווסטוורלד” ו”משחקי הרעב”, ועוד.

Game Night צפוי לעלות למסכים ב-2 למרץ 2018 בארצות הברית. תאריך יציאה רשמי בארץ עוד לא הוכרז.

מי שגדל בשנות ה-90, אולי יחשוב ש”היטמן” (Hitman) זה אוסף להיטי המוזיקה המוצלח ביותר בכל הזמנים. מי ששיחק במחשב בתחילת שנות ה-2000, כנראה יחשוב על היטמן אחר – רוצח שכיר מארגון מסתורי, שסוכניו משובתים, ובעלי ברקודים שמקועקעים מעל לעורף, על ראשם הקירח.

סוכן 47 המסתורי, גיבור סדרת המשחקים המדוברת, כיכב כבר בשני סרטים, ששניהם לא זכו להערכה אף לא ממעריצי המשחקים השרופים ביותר. כעת, נחשף שדרק קולסטאד (Derek Kolstad), כותב סדרת סרטי “ג’ון וויק” (John Wick), יצור סדרה חדשה על הרוצח השכיר.

את הסדרה הוא יוצר יחד עם פוקס המאה ה-21 בעבור הולו (Hulu), שירות הצפיה הישירה שהביא לאחרונה את “סיפורה של שפחה” (The Handmaid’s Tale) אל המסך הקטן. בהולו מקווים, שהסדרה תהפוך לסדרת דגל של שירות הצפיה הישירה, לא בשונה מ”כתום זה השחור החדש” של נטפליקס, או “האיש במצודה הרמה” של אמזון – סדרות שמוכרות מנויים.

זו תקופה עסוקה בשביל קולסטאד – מלבד סדרת “היטמן” המדוברת, הוא כותב את התסריט לסרט השלישי בסדרת “ג’ון וויק”, ויחד עם צ’אד סטאהלסקי (Chad Stahelski), היוצר השני של “ג’ון וויק”, קולסטאד עובד על סדרת “הקונטיננטל” (The Continental), סדרה על רשת המלונות, שסביבה פועל ומתקיים כל עולם הרוצחים השכירים של “ג’ון וויק”. יש מקום להרבה רצח בתשלום על המסך, ונדמה שקולסטאד יושב במרכז רשת הדמים הזאת.

אחרי שהוכרזו סרטים לונום (Venom), בלאק קט (Black Cat) וסילבר סייבל (Silver Sable), סוני ממשיכה עם הכרזה על סרט נוסף, שיציג נבל לשעבר ואנטי-גיבור מהעולם של ספיידר-מן (Spider-Man) – “מורביוס”, שמבוסס על הדמות מורביוס, הערפד החי (Morbius – The Living Vampire).

שמו המלא הוא ד”ר מייקל מורביוס, ביוכימאי שניסה למצוא תרופה למחלת דם סופנית נדירה. בתהליך הוא הזריק לעצמו נסיוב שמבוסס על עטלפים, וגופו עבר שינוי משמעותי שנתן לו מאפיינים של ערפד, ביניהם כוח פיזי על-טבעי, ומראה חיצוני מאיים.

הוא הופיע לראשונה בשנות השבעים כאחד הנבלים של ספיידרמן, אך לא בשונה מונום, קיבל בהמשך סדרת קומיקס משלו, בה הוא היה הגיבור. ביקום ה-Ultimate של ספיידר-מן, מורביוס עבר שינוי משמעותי במראה שלו, ועוצב כערפד יותר מסורתי – לא ידוע איזה אינטרפרטציה שלו תגיע למסך הגדול, אבל ספיידר-מן הנוכחי ורוב הדמויות סביבו אכן שואבות יותר השראה מהיקום החדש יותר.

בדומה ל”ונום” ו-Silver and Black, הסרטים בהם יופיעו הדמויות המדוברות, גם “מורביוס” יתרחש באותו יקום עם “ספיידר-מן: השיבה הביתה” (Spider-Man: Homecoming), אבל בניתוק מהיקום הקולנועי של מארוול (Marvel) – זאת מכיוון שסוני עדיין אוחזת בזכויות הקולנועיות של כל הדמויות האלה, ואמנם בעסקה בין שתי ענקיות המדיה ספיידר-מן הושאל למארוול לצורך הופעתו ב”נוקמים” (Avengers), שאר הדמויות מהיקום שלו לא הושאלו למארוול, ולכן אין כרגע תכניות או כוונות לשלב אותן באותו העולם.

זאת הנקודה אליה התנקזו תקוותיהם של מיליוני מעריצי הקומיקס של DC – גיבורי ליגת הצדק (Justice League) נפגשים סוף סוף על המסך! לא רק באטמן, סופרמן, והופעה קצרה של וונדר וומן, אלא כל (או רוב) החבורה, שישה (או חמישה) גיבורים שנלחמים יחד על המסך! היקום הקולנועי של גיבורי DC צבר הרבה באזז שלילי, ובכל זאת, כולנו עדיין סקרנים ואפילו נרגשים לקראת הסרט החדש.

העלילה

בן אפלק (Ben Affleck) הוא ברוס וויין/באטמן, וכבר 20 שנים שהוא נלחם בפשע בעיר גות’האם. לאחרונה הוא הגיע למסקנה שגויה – סופרמן, אותו משחק הנרי קאביל (Henry Cavill), הוא האויב הכי גדול של האנושות. הוא הבין שהוא טעה רק כאשר סופרמן נהרג בקרב עם מפלצת מוטאנטית בשם דומסדיי, בסרט באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק.

עם מותו של סופרמן, מת משהו מהאנושות, מהתקווה של בני האדם הרגילים, אך זה לא כל מה שקרה – יצורים מעופפים מסתוריים מתחילים לצוץ ברחבי העולם, סיירים של כוח חייזרי נורא שעומד לפלוש לכוכב שלנו. בראש הצבא עומד הגנרל והלוחם בן האלמוות סטפנוולף, אותו משחק קיארן היינדס (Ciaran Hinds) מ”רומא” ו”משחקי הכס”.

יחד עם וונדר וומן, אותה שוב משחקת גל גדות, ברוס וויין מנסה לגייס שלושה אנשים עם כוחות על, עליהם הוא למד לאחרונה – ארתור קרי/אקווהמן, אותו משחק ג’ייסון מומואה (Jason Momoa) מ”משחקי הכס”, ברי אלן/פלאש, אותו מגלם עזרא מילר (Ezra Miller) מ”כמה טוב להיות פרח קיר” ו”חייבים לדבר על קווין”, וויקטור סטון/סייבורג, נער שרוב גופו הוחלף במרכיבים מכאניים מטכנולוגיה חייזרית, ומשחק אותו ריי פישר (Ray Fisher), שחקן תיאטרון צעיר שזו הופעתו הקולנועית הראשונה.

יחד הקבוצה המפוקפקת הזאת מנסה להבין איך אפשר לעצור את סטפנוולף מלשנות את פני כדור הארץ ולהפוך אותו לכוכב זר ועוין, למרות שהנבל מהחלל נמצא תמיד כצעד וחצי לפניהם.

הכירו את הגיבורים החדשים

אחד הדברים המסקרנים ביותר לגבי “ליגת הצדק” הוא הגיבורים החדשים – ידענו שהם באים, חלקינו הכיר אותם טוב מהקומיקסים, וחלקינו לא ידע עליהם כלום. כולנו רצינו לראות איך הם ישתלבו בסרט, והתשובה היא שהם השתלבו מצוין.

ג’ייסון מומואה הוא אקווהמן נפלא, עם הסתייגות. זו דמות שנוטים ללעוג לה לעתים קרובות, מכל מיני סיבות. אכן, משהו בגיבור על ש”משוחח עם דגים” והכוח שלו מקובע למאגרי מים, מרגיש חלש ומוגבל מאוד, ביחס לגיבורים האחרים בליגה. אי אפשר לומר שהגרסה הזאת היא מרתקת באיזושהי צורה, או שהיא מרחיבה את הדימוי באופן משמעותי, אבל ברגע שמדובר בג’ייסון מומואה מקועקע מכף רגל ועד ראש, עם מבט קפוא וזקן שופע, זה משנה את התמונה כולה.

לא השתכנעתי שאני רוצה לראות סרט של אקווהמן – לא מההופעה הזאת שלו, אבל לצוות של הליגה הוא נכנס בצורה טבעית ומושלמת, בתור לוחם חזק ומיומן, עם רוח קרב אימתנית, אופי שוויצרי כיפי, ומדי פעם גם כמה טריקים שקשורים לאוקיאנוס, כשיש כזה בנמצא. הוא בשום פנים ואופן לא אכזב.

הופעתו של פלאש אולי תהייה שנויה במחלוקת, בעיקר כי אנחנו מאוד רגילים לגרסה הטלויזיונית, והגרסה הזאת מאוד שונה. עזרא מילר משחק פלאש צעיר ולא מנוסה, כזה שלא עובד במשטרה עדיין, לא מבין כמה הוא חזק, ובטוח לא יודע לפתוח שערים לזמנים ומימדים אחרים. יש שיגידו שהוא גם מנסה יותר מדי להיות מצחיק – אבל בגלל המשחק הנהדר של מילר, זה עובד לו כל הזמן.

הוא כיפי, חמוד, מצחיק, ומעניין לראות פלאש שמועד ומתרסק כל פעם, שהוא מנסה מהלך מעט מורכב יותר מלרוץ ממש מהר בקו ישר. לא השתכנעתי שהוא דמות מעניינת בהכרח, לפחות לא כשכבר יש סדרה שמספרת על אותה הדמות בדיוק, אבל השתכנעתי לחלוטין שאם יהיה סרט פלאש כשעזרא מילר בתפקיד הראשי, ארצה לראות אותו לפחות בשביל מילר.

עזרא מילר כ”פלאש” מתוך ליגת הצדק (תמונה באדיבות גלובוס מקס)

וההפתעה הגדולה מכולן היא סייבורג. ריי פישר היה סוג של נעלם – לא ידענו עליו כלום כמעט, וגם הדמות של סייבורג היא מהדמויות הפחות מוכרות, למי שלא בקיא בקומיקסים ובדמויות של DC, ובחברי ליגת הצדק לדורותיה. לשמחתינו, הוא היה משכנע מאוד.

היו הרבה בעיות סביב הדמות של סייבורג, שקשורות לנושאים בהם אגע עוד בהמשך, אבל מה שעבד חד משמעית, זה פישר עצמו, שהעביר בצורה חזקה וברורה את הסיפור הקשה של ויקטור סטון – הוא לא אוהב את הגוף המכאני שלו מצד אחד, וחווה משבר זהות, אבל מצד שני הוא מרותק ואפילו נהנה מהחיבור שלו עם הטכנולוגיה החייזרית, מה שמוביל לקישור שלו לכל רשתות האנרגיה והתקשורת בעולם, ואולי אפילו יותר.

סייבורג עובר את קו הפיתוח הרחב והעמוק ביותר בסרט, ועכשיו שהוא הוצג לנו ואין לנו עוד צורך בסרט מקור עליו, הוא הדמות שהכי הייתי רוצה לראות עליה סרט – ספציפית בגרסתו של פישר.

ריי פישר כ”סייבורג” מתוך ליגת הצדק (תמונה באדיבות גלובוס מקס)

כל מה שהיה לא טוב החמיר

הכל טוב ויפה שהדמויות החדשות טובות, אבל מה על הוותיקות? ובכן, כאן אנחנו בבעיה. וונדר וומן ובאטמן נוראיים, כשאת פרס הפספוס הגדול לוקחת גל גדות, לצערינו. יש לכל “ליגת הצדק” בעיה מאוד גדולה, כסרט, וזה שהוא כתוב ממש, ממש לא טוב. הטקסט שיוצא לדמויות מהפה נוראי לעתים, וכשהוא לא מחריד הוא פשוט סתמי ומרגיז. לדמויות החדשות זה נסלח כי אקווהמן לא מדבר הרבה, פלאש עובד בזכות המשחק המצוין של מילר, וסייבורג מרתק וגם משוחק נפלא, למרות הטקסט הרופף שלו. לדמויות החדשות פשוט אין את החן של הרעננות, וראינו אותן כבר במצבים טובים בהרבה.

גל גדות הייתה מעולה כוונדר וומן הן ב”וונדר וומן” והן ב”באטמן נגד סופרמן”. בן אפלק הופיע רק פעם אחת כבאטמן לסרט שלם לפני כן, אבל למרות הבעיות עם אותו סרט, דמותו של ברוס וויין הייתה מצוינת, וממש עבדה. כאן, עם הכתיבה שמשום מה התדרדרה משמעותית, שניהם גורמים לתחושת אי נוחות, כאילו החליפו להם את השחקנים. בפועל, החליפו להם גם תסריטאי, וגם במאי בשלב מסוים.

הסרט נכתב על ידי כריס טריו (Chris Terrio), שכתב גם ב”באטמן נגד סופרמן”, לצד דייויד ס. גוייר. הפעם הוא כתב לבד, ואולי היה זה הניסיון של גוייר, מפוקפק ככל שיהיה, שהיה חסר כאן. הסרט בויים על ידי זאק סניידר (Zack Snyder), כמו קודמו, אבל בשל טרגדיה משפחתית הוא נאלץ לעזוב את הצילומים לקראת סופם, ובמקומו נכנס ג’וס ווידון (Joss Whedon), יוצר “באפי” ובמאי סרטי “הנוקמים”.

ווידון כתב קצת וביים קצת, אבל בעיקר דאג לשמור על הסרט כסרט של סניידר. לטוב ולרע, היה לסרט טון קבוע מראש, והיה חשוב לשמר אותו. אבל מורגש שסניידר נעדר בעריכת הסרט, כי הסרט לא מרגיש כמו סרט של סניידר, הוא מרגיש כמו חיקוי לסרט של סניידר. וזה איום ונורא.

לזאק סניידר יש בעיה – חשוב לו להשיג את הפריים היפה, השוט המושלם, התמונה שהיא כל כך יפה, שהיא כאילו נלקחה היישר מהקומיקסים היפים והמרשימים ביותר, ואפשר להדפיס אותה ולתלות אותה כפוסטר. המרדף אחר הרגע היפה גורם לסניידר לפספס דרמה ופיתוח עלילה, פשוט לשם הרגע. אבל זה הסגנון שלו, והוא עקבי.

ב”ליגת הצדק”, המרדף הזה גורם לאותן בעיות – התפתחות סיפורית נזנחת, דמויות זורקות לאוויר משפטים משעממים שמכסים על זה שהעלילה לא מועברת כמו שצריך ויזואלית, וקצב דרמטי טוב מוחלף בקצב שיאה לקליפ מוזיקלי או לפרסומת, לא לסרט גיבורים. הבעיה היא שבלי העין של סניידר בשלב העריכה, השוטים האלה פשוט פחות יפים, מתוזמנים פחות טוב, ולא יוצאים יפים כמו שהם אמורים להיות. הסרט מפסיד משני העולמות כתוצאה.

גל גדות כ”וונדר וומן” מתוך ליגת הצדק (תמונה באדיבות גלובוס מקס)

דבר נוסף שתמוה לגבי “ליגת הצדק”, היא הגרפיקה הממוחשבת הירודה שלו. היא לא ירודה רק ביחס למתחרים, ואפילו לא רק ביחס לסרטי DC הקודמים, היא פשוט ירודה בפני עצמה – סטפנוולף הנבל נראה מטופש, האפקטים בסרט נראים מזויפים, ואפילו קטעי CGI קצרים שאמורים להיות קלילים לביצוע, כמו ניידת שעוברת ברחוב, נראים כאילו נלקחו ממשחק מחשב משנת 2001. זה פשוט מביך.

מה קרה למחלקת האפקטים של הסרט, שהיא הפיקה משהו שנראה פחות טוב גם מ”באטמן נגד סופרמן” וגם מ”יחידת המתאבדים”? למה הכל נראה כמו פלסטיק ממוחשב? לא ברור בכלל, אבל זה צורם כל כך בעיניים, שאי אפשר להתעלם מזה, והקסם של סרט גיבורי העל הגרנדיוזי הזה נפגע שוב ושוב כתוצאה.

בשורה התחתונה

“ליגת הצדק” מייצר מספר רגעים כיפיים, אבל הוא לא סרט כיפי. הוא סרט שרודף יופי ומקריב את העלילה בשביל להיראות טוב, אבל הוא מכוער. הוא סרט שמציג דמויות חדשות מעניינות, והופך את הוותיקות למתסכלות. הוא מצליח להכניס כמה אלמנטים חדשים ליקום DC שעובדים לו טוב, אבל כל מה שעבד רע אפילו רע יותר כאן.

אי אפשר להאשים את סניידר על שזנח את הסרט לקראת הסוף – אחרי הכל, הוא עשה זאת בלית ברירה, כדי להיות עם משפחתו בתקופת אבל קשה. בנוסף, לעולם לא באמת נדע מה בדיוק עמד מאחורי הבעיות השונות בסרט – אפשר למצוא מאה אשמים שונים, ועדיין לפספס את הסיבה האמיתית. אבל ברור שזה סרט שלא מיצה אפילו חצי מהפוטנציאל שלו, והוא כבר בחוץ, כך שלא תהייה לו הזדמנות נוספת, לפחות לא עד לגרסת הבמאי, שצריכה לעבור חתיכת עריכה מאסיבית מחדש, כדי להצדיק צפיה נוספת.

Rampage הוא משחק ארקייד משנת 1986 בו השחקנים שלטו במפלצות ענקיות שונות, שהיו צריכות לשרוד מתקפות של הצבא, בזמן שהן משתוללות בערים גדולות. אולפני האחים וורנר (.Warner Bros) הוציאו טריילר ראשון לסרט שמבוסס על המשחק, והסרט לוקח אותנו דווקא לנקודת המבט של בני אדם, ובמיוחד של בן אדם אחד ספציפי – דוויין “דה רוק” ג’ונסון (Dwayne “The Rock” Johnsos).

ג’ונסון מגלם את דיוויס, אדם שפיתח חבירות אמיצה עם ג’ורג’, זכר גורילה לבקן מגודל. אחרי שחפץ מוזר נופל מהשמים ומפזר גז מסתורי על ג’ורג’, משהו בו מתחיל להשתנות – תחילה נדמה שקוף-האדם חולה, אבל במהרה ברור שמשהו הרבה יותר קיצוני קורה, כי ג’ורג’ מתחיל לגדול בקצב מסחרר.

ג’פרי דין מורגן (Jeffrey Dean Morgan) מ”ווצ’מן”, “האישה הטובה” ו”המתים המהלכים” מופיע בתור דמות נבל, ספק תאגידי ספק ממשלתי, שיודע מאיפה החומר הגיע. הוא גם מספר שג’ורג’ הוא לא הראשון – יש זאב ענק ואלים במיוחד שמסתובב ביערות, שנחשף לאותה הטכנולוגיה. הארגון מנסה לקחת את ג’ורג’, שמשתחרר בטעות לרחובות העיר, שם הוא מתחיל להשתולל, ודיוויס נכנס לשם במטרה לעצור אותו, ולהציל את חברו מהכוחות שיורים בו. מלבד הקוף והזאב, בסוף הטריילר מופיע גם תנין ענק, וhיתכן שיופיעו מפלצות נוספות בסרט.

בסרט משחק גם ג’ו מנגניילו (Joe Manganiello) מ”דם אמיתי” ו”באטמן” הבא, והוא מבוים על ידי בראד פייטון (Brad Peyton), שעבד עם דוויין ג’ונסון לפחות פעמיים בעבר – בסרט האסונות “סאן אנדראס” ובסרט ההרפתקאות “מסע אל האי המסתורי”.

Rampage צפוי לעלות למסכים בארה”ב ב-20 באפריל 2018.

כשאומרים לכם שבמאי “מיס סאנשיין הקטנה” ג’ונתן דייטון (Jonathan Dayton) וואלרי פאריס (Valerie Faris) מוציאים סרט חדש, אתם מקבלים מושג מסויים על הטון של הסרט. כשמספרים לכם שסטיב קארל (Steve Carell) מופיע בסרט, זה נהייה עוד יותר ברור. כשאומרים לכם שזה סיפור אמיתי, ושאמה סטון (Emma Stone) משחקת בתפקיד הראשי, כבר אי אפשר להפתיע אתכם.

ובכל זאת, “קרב המינים” (Battle of the Sexes) מצליח להפתיע, במובן הטוב ביותר.

העלילה

השנה היא 1973, ואמה סטון היא בילי ג’ין קינג בת ה-29, אחת הטניסאיות הטובות בעולם, וללא ספק הטובה ביותר בארצות הברית. לאחר נצחונה השלישי באליפות ארצות הברית, קינג מוחה על כך שהפרס שניתן לה הוא רק שמינית מגובה הפרס שניתן לטניסאי גבר. כפעולת מחאה היא מחליטה להקים ליגת טניס נשים משלה, שתתחרה בליגה הגדולה באמריקה, ואף תקיים את משחקיה באותם ימים, רק כדי להוכיח שטניס נשים מעניין וחשוב לא פחות מטניס גברים, ולעתים אף יותר.

סטיב קארל הוא בובי ריגס, גבר בן 55 שהיה אחד מהטניסאים המובילים בארה”ב בעבר. כעת הוא גבר לא צעיר שמתקיים בזכות אשתו העשירה, ובכל הזדמנות שיש לו הוא מארגן מיני הימורים והתערבויות. הוא מכור להימורים, אך נהנה מהם, והוא גם טוב מאוד בלזכות בהתערבויות שלו, ובלייצר סביב עצמו באזז רציני.

כשבובי ריגס רואה מה בילי ג’ין עושה, הוא מעלה בחכתו את הרעיון המופרע ביותר שהיה לו עד עכשיו – משחק בינו לבין בילי, טניסאי גבר אגדי מהעבר מול הטניסאית האישה המובילה במדינה. הוא ממתג את עצמו כשוביניסט חסר תקנה, ויוצא במסע הכפשה על המין הנשי כולו, רק כדי למשוך את בילי לזירה. היא לא מעוניינת במיוחד, אבל חייה האישיים והמקצועיים נכנסים לספירלה, שמקרבת אותה יותר ויותר ללב הקרקס של בובי.

דרמה וקומדיה שנשענות על השחקנים

השחקנים ב”קרב המינים” עשו עבודה יוצאת מן הכלל. הסרט כולו נמצא איפשהו בין קומדיה דרמטית לבין דרמה קומית, וכך גם השחקנים שמופעים בו – חלק ניכר מהשחקנים הם שחקנים קומים, כמו סטיב קארל, שנותנים הופעה חצי-דרמטית, ביניהם שרה סילברמן (Sarah Silverman), אלאן קאמינג (Alan Cumming), כריס פארנל (Chris Parnell), ועוד.

לצד הדמויות הקומיות למחצה, ישנה בילי ג’ין קינג, דמות רצינית לחלוטין, אותה משחקת אמה סטון ברצינות תהומית. לצורך הופעתה של סטון כבילי ג’ין, נעשה מהלך אומנותי פשוט, ואפקטיבי – סטון פשוט לא מאופרת. ולפתע המראה הכה מוכר ואופייני לה משתנה לחלוטין, ונותן לנו לחוות אותה כאישה שונה לחלוטין, מזו שאנו רגילים אליה.

סטון משחקת את בילי ג’ין בחן ועם עצמה רבה, ומעבירה דמות מורכבת ומרתקת – מצד אחד של אישה שלחמה על שוויון בתקופה בה המאבק הפמיניסטי נתפש כבדיחה בשביל רבים, ומצד שני של ספק-לסבית-ספק-ביסקסואלית שלא ממש יודעת איך להתמודד עם הנטייה המינית שלה, בעולם שמרני שבו דברים כאלה חייבים להישמר בסוד, במידה מסוימת אפילו מפני עצמה.

גם אויבה האמיתי של בילי ג’ין הוא לא בובי ריגס בכלל, אלא ג’ק קריימר, יושב ראש התאחדות הטניס האמריקאית, אותו מגלם ביל פולמן (Bill Pullman). קריימר הוא זה שמאמין שגברים שווים יותר כסף מנשים, הוא מנסה להכשיל את בילי ג’ין בכל צעד אפשרי, ובניגוד לבובי, שפשוט מחפש את הפרסום ואת הרעש, קריימר לוקח את קרב המינים מאוד, מאוד ברצינות.

לאורך כל הסרט אנחנו נעים בין צחוק להתרגשות, ולמרות שחלק מהדמויות שייכות באופן מובהק לאחד משני העולמות האלה, פעמים רבות הן חוצות את הקו, כשבולט במיוחד בובי ריגס – סטיב קארל הוכיח כבר יותר מפעם, שהוא שחקן דרמה מעולה, ולא רק ליצן נהדר. כאן הוא משחק אדם שהוא עצמו ליצן, והוא גם דמות די עצובה בסך הכל, והסרט מזכיר לנו את זה כל פעם שצריך.

סטיב קארל מתוך “קרב המינים” (תמונה באדיבות פורום פילם)

יותר מסך חלקיו

מה שמיוחד באמת ב”קרב המינים”, זו הצורה בה הוא מספר את הסיפור שלו. הסיפור עצמו ידוע מראש – מדובר באירוע היסטורי שהיה מאוד מתוקשר בזמנו, ושצף מחדש לפני מספר שנים, כשבילי ג’ין קינג קיבלה מדליה מנשיא ארצות הברית אובמה. גם הרקע של הדמויות מודיע לנו מראש מה יהיו הדגשים של הסיפור – פמיניזם, מודלים של גבריות, התמודדות עם עולם שלא מוכן לזוגיות לסבית, וכן הלאה. נדמה שכל הסרט כבר כתוב ומובן מאליו מראש.

למרות זאת, הצורה בה הכל מתחבר יוצרת סרט מתוחכם ומרתק על נפש האדם. דייטון ופאריס לא מסתפקים בלצייר לנו תמונה של התרחשות היסטורית סתמית, לא מהדהדים לנו צללים מהעבר, אלא מחלצים את מה שבאמת יוצא דופן, מעניין ומיוחד, בסיפור הסוריאליסטי מעט של “קרב המינים”, שקרה באמת, במציאות שלנו, בשנת 1973. סרט שלא מספר לנו סתם סיפור שהועתק מוויקיפדיה, אלא מראה לנו דמויות שחוות דברים שרלוונטים היום כמעט באותה מידה, שהם היו רלוונטים אז, אם לא יותר בחלק מהמובנים.

בשורה התחתונה

“קרב המינים” הוא הדוגמה האידאלית לאיך לעשות סרט שמבוסס על סיפור אמיתי, ועוד סיפור גדול ומוכר יחסית – הוא לוקח דמויות היסטוריות והופך אותן לדמויות דרמטיות שכיף לחוות את הסיפור שלהן כאילו היה סיפור מהסרטים. הוא מעביר מסרים לא חד משמעיים על האופי והמאבקים של הדמויות האלה ורוכב בהצלחה רבה על הגבול שבין דרמה לקומדיה, עם גיחות רגעיות לכאן ולכאן כשיש בכך צורך.

יכול מאוד להיות ששמעתם על החוטאת (The Sinner) לאחרונה. מדובר במיני-סדרה שיצאה בארצות הברית באוגוסט, ברשת USA, ולפני כחודש שוחררה בשאר העולם דרך שירות הצפייה הישירה של נטפליקס (Netflix). עם ההפצה העולמית שלה, “החוטאת” טלטלה את הרשת בהצהרות בומבסטיות – עוד ועוד אנשים הצהירו שעצרו את הפרק הראשון באמצע, ולא היו מסוגלים לצפות בה יותר. מה היה כל כך מזעזע?

צפיתי בפרק הראשון, וממנו המשכתי בשמחה רבה לכל השאר, אותם גמעתי בשקיקה. האם הפרק הראשון באמת היה כל כך קשה? במידה מסוימת כן, אבל לא מהסיבות שאתם חושבים.

העלילה

ג’סיקה בייל (Jessica Biel) משחקת את קורה טנטי, אם ורעיה שחיה את חיי המשפחה שלה כרגיל – היא דואגת לבנה הקטן ואוהבת את בעלה, ובאופן כללי חיה חיים שגרתיים לחלוטין. אבל משהו מטריד את מנוחתה, משהו לא ברור כל כך. יום אחד, בעוד קורה מבלה עם משפחתה הצעירה על החוף, היא רואה גבר צעיר בחברת חבריו. ללא שום הסבר או התראה, היא מתנפלת עליו עם סכין, ודוקרת אותו שבע פעמים בזריזות. האיש מת במקום, באופן מידי כמעט. קורה מסגירה את עצמה מיד, ומודה באשמה – היא מוכנה להירקב בכלא לשארית חייה על מה שהיא זה עתה עשתה.

ביל פולמן (Bill Pullman) משחק את הארי אמברוז, בלש מבוגר ממחלק הרצח. הארי לא נוטה להגיע לאזור הזה – המקום פשוט שלו מדי, ורציחות בודדות בלבד מתרחשות אחת לכמה שנים. רצח כזה ביל לא ראה בחייו. אבל למרות שהוא מתעקש להבין מה קרה, קורה ספק מסרבת, ספק פשוט לא יודעת לומר, מה הסיבה לרצח המחריד שהיא ביצעה. הארי מחליט לא לוותר על קורה, שוויתרה כבר על עצמה, ומנסה בכל כוחו לגלות מה באמת עומד מאחורי התעלומה. העקשנות שלו מגיעה, בין השאר, מתוך צורך להעסיק את עצמו במשהו, בזמן שחייו האישיים יוצאים מכלל שליטה.

מתעללת בנו רגשית

“החוטאת” עושה מאמץ יוצא דופן להפר את השלווה של הצופים. כבר בפרק הפתיחה שלה היא מטרידה מאוד, ולא באלימות שלה דווקא. כן, הרצח אלים ואגרסיבי, אבל הוא לא יוצא דופן באלימות הגראפית שהוא מציג, ביחס לסדרות אחרות שעוסקות ברצח. הסיבה שאנשים כיבו את הפרק הראשון באמצע היא פשוט כי הרצח מאוד, איך לומר זאת, לא נעים.

זאת אמירה מצחיקה, שכן איך רצח יכול להיות נעים? אבל אנחנו מורגלים מאוד באלימות בקולנוע, וכמה דקירות לא אמורות לרגש אותנו או להזיז לנו יותר מדי. אלא שהרצח הספציפי הזה מחריד ממש בגלל הנסיבות שלו – בחור צעיר יחסית שמבלה זמן על חוף הים עם חברים, שחייו נקטפים סתם כך לפתע; אמא צעירה שמשליכה את העתיד שלה בלי שום סיבה מובנת; רצח לאור יום מול עשרות עדים, ביניהם גם משפחת הרוצחת, וגם חבריו הקרובים של הנרצח; כל הסיטואציה הזאת מרגישה נורא. וזה לא עוצר שם.

המניעים לרצח לא ברורים גם לדמות עצמה, שלא מספרת את כל מה שהיא יודעת, וגם לא ממש יודעת יותר מדי, אבל אנחנו רואים איך התודעה השבורה שלה מרכיבה לאט לאט היסטוריה מודחקת כלשהי, עבר אפל שבתוכו נמצאת סיבת הרצח. שברי הפלאשבקים האלה שומרים אותנו על קצה המושב כל הזמן, מנסים לפצח את התעלומה יחד עם הארי, הבלש. והארי נמצא בקטגוריה מיוחדת משלו של אנשים דפוקים לגמרי.

ביל פולמן מתוך “החוטאת” (תמונה באדיבות USA Network)

תעלומת רצח מסוג שונה לגמרי

הארי מנהל חקירת רצח מוזרה מאוד – הרי ידוע לכולם מי הרוצחת. לרצח היו עשרות עדים, וגם הרוצחת עצמה מודה באשמה, לא טוענת לאי שפיות אפילו. אז מה כבר יש לחקור? אבל הארי לא מוותר על קורה, כי הוא כבר כמעט ויתר על עצמו. העבודה שלו די משעממת, אבל זאת לא סיבה לצאת להרפתקאות בילוש מוזרות. הבעיה העמוקה יותר היא שהנישואים שלו פגועים, פגועים באשמתו, ולמרות שהוא עושה כל שביכולתו לתקן אותם, הוא גם זה שפוגע בהם. הוא חייב לפתור את תעלומת הרצח בכל מחיר.

בין הארי לקורה מתפתחת כימיה מיוחדת, ניצוץ שיכול להיווצר רק בין אנשים שבורים. על פניו של הארי תמיד מתנוסס חיוך, גם כשהוא עצוב או כועס. זאת פשוט הבעת הפנים הקבועה שלו. ונכון, לביל פולמן כשחקן יש נטייה לחייך חיוך מריר, אבל לא בתדירות כזאת, ולא עם אותו חום, שיש להארי בעיניים. הוא נראה תמיד כאילו הוא יודע משהו, שאף אחד אחר לא יודע. הסוד האמיתי שלו, הוא שהוא לא יודע כלום.

הארי הוא לא הולמס, מארפל או פוארו – הוא לא בלש מבריק שיקרא את הראיות וירכיב את הסיפור האמיתי דרך דדוקציה תלושה כלשהי. אבל הארי הוא בלש מצוין, כי יש לו אינטואיציה, שאומרת לו מתי ללחוץ ומתי לשחרר. האינטואיציה הזאת מובילה אותו ללחוץ על קורה כשצריך, ולתת לה את המרחב שהיא צריכה כשזה הכרחי.

“החוטאת” הוא סיפור בלשי שמספר את עצמו. סיפור שפשוט נחשף בהדרגה, לא כי הגיבורים מניעים אותו, אלא כי הם יודעים לא לגעת – לתת לדברים מסוימים לקרות מעצמם. ובמקרה נדיר ויוצא דופן, הסדרה מצליחה גם להסתיר מאיתנו את המידע הרלוונטי ביותר, תוך כדי שהיא מפזרת רמזים שמושכים את תשומת ליבנו. ככה אנחנו כל הזמן גם בטוחים שאנחנו מבינים מה הסיפור, וגם חסרי אונים ומבולבלים לחלוטין. לא בשונה מקורה.

ג’סיקה בייל מתוך “החוטאת” (תמונה באדיבות USA Network)

בשורה התחתונה

“החוטאת” היא ללא ספק סדרה קשה לצפייה, בעיקר במובן הרגשי. היא מטלטלת ומדי פעם קצת מתישה, אבל הכל בשם התעלומה ובניית המתח. בין אם הקיבה שלכם חזקה או חלשה, זה לא מה שיכריע את המסוגלות שלכם לצפות ב”החוטאת” ולהנות ממנה – מה שחשוב זה החוסן הרגשי.

אם קל לערער אתכם ואתם משתדלים להימנע מטלטלות רגשיות, “החוטאת” היא סדרה בעייתית ולא מומלצת בשבילכם. אם, לעומת זאת, אתם מסוגלים לשרוד התעללות כזאת, תרוויחו את אחת מסדרות המתח המוצלחות ביותר של השנה.

הבאזז סביב הסרט השלישי בסדרת “הנוקמים” (The Avengers) התחיל לטפס בשבוע האחרון, ולא במקרה: תחילה שוחררו תמונות של השחקנים שישתפו בסרט, לבושות כמו הדמויות שלהם, לאחר מכן שוחרר גם פוסטר חדש, ואתמול יצא אף טיזר, שהודיע שנראה היום את הטריילר הראשון. הטיזר לטריילר היה שונה לחלוטין מהרגיל – לא מדובר היה בפריים בודד מהסרט, הפעם, אלא בסדרה של קטעי מעריצים, שמגיבים לטריילרים של סרטים קודמים ביקום הקולנועי של מארוול (Marvel).

כעת שוחרר סוף סוף הטריילר המצופה לסרט “הנוקמים: מלחמת האינסוף” (Infinity War), והוא מלא באקשן ודמויות מהסרטים שקדמו לו. בין הגיבורים ניתן לראות את הנוקמים המקוריים – איירון מן, ת’ור, הענק הירוק, הוקאיי, אלמנה שחורה וקפטן אמריקה, שנראה מרופט מהרגיל ועדיין לא אוחז במגן שלו, אותו הוא מסר חזרה לטוני סטארק בסוף “מלחמת האזרחים“.

מלבדם מופיע ספיידרמן בחליפה המתכתית החדשה והנוצצת שלו, עם חוש-עכביש חד מתמיד, סקארלט וויץ’ וויז’ן, שהצטרפו בסרט “הנוקמים” השני, ועוד מגוון גיבורים ראשיים ומשניים. בסוף הטריילר מופיעים לרגע גם שומרי הגלקסיה כולם. כל מי שכבר ידענו שמופיע בסרט, מופיע בטריילר.

החשיפה הבולטת ביותר היא של ת’אנוס (Thanos), הנבל אליו היקום הקולנועי בונה עוד מאז סצנת הסטינגר שבסוף סרט “הנוקמים” הראשון. ת’אנוס עוטה את כפפת האינסוף, ובטריילר אנחנו רואים שכבר יש לו שתי אבנים, ועוד אבן שהוא מנסה להשיג מויז’ן, האבן הצהובה במצח שלו, בזכותה הוא מתקיים.

את ת’אנוס משחק ג’וש ברולין (Josh Brolin), שאת פניו אמנם קשה לזהות, אבל קולו מהדהד לאורך כל הטריילר. ראינו אותו בפרופיל, וראינו אותו יושב על הכס שלו, אבל כאן לראשונה אנחנו רואים אותו בתנועה מלאה, בצורה שבה נראה אותו בסרט, קרוב לודאי.

“הנוקמים: מלחמת האינסוף” יעלה למסכים בישראל ב-26 לאפריל, חודשיים בלבד אחרי עליית “הפנתר השחור“. השנה תתחיל כשהיא רוויה בסרטי מארוול.

חשבון הטוויטר של הסדרה “צייד המחשבות” (Mindhunter) צייץ בחמישי בבוקר שהסדרה תחזור לעונה שנייה. ההכרזה נעשתה עם סרטון קצר בו הוצגו לרגע הולדן פורד וביל טנץ’, גיבורי הסדרה, בו הופיעו רק כתמי רורשאך והכיתוב “עונה 2″. הציוץ עצמו הוסיף ש”אנחנו צריכים לדבר עם עוד סובייקטים”.

קריאה נוספת: ביקורת סדרה: צייד המחשבות / Mindhunter – ה-FBI שלפני חניבעל לקטר

“צייד המחשבות” היא סדרה בהפקה מקורית של נטפליקס (Netflix), והיא זמינה בלעדית בשירות הצפייה הישירה. היא מבוססת על ספר בעל אותו השם, שמספר את הסיפור האמיתי מאחורי תורת ה”פרופיילינג” של ה-FBI. גיבורי הסדרה הם זוג סוכני FBI מהמחלקה האקדמית של סוכנות הביון, שלומדים את דרכי הפעולה והחשיבה של רוצחים סדרתיים, מקטלגים אותם, ומיישמים את הידע שלהם במטרה לתפוס רוצחים שעוד לא נתפסו.

We need to talk to more subjects. pic.twitter.com/7pTnxAhM0G

— MINDHUNTER (@MINDHUNTER_) November 30, 2017

במהלך העונה הראשונה מופיעים כדמויות מספר רוצחים סדרתיים מפורסמים, ביניהם ג’רי ברודוס, ריצ’רד ספק ואדמונד קמפר, שנחשב לרוצח הסדרתי האינטליגנטי ביותר שאי פעם נתפס (למרות שטכנית קמפר לא נתפס, הוא הסגיר את עצמו). ככל הנראה נראה עוד כמה ייצוגים של רוצחים סדרתיים אמיתיים גם בעונה הבאה.

כמו כן, בעונה הראשונה ראינו את פעילותו הראשונה של דניס ריידר, הרוצח הסדרתי שמכונה “BTK”, קיצור של “Bind, Torture, Kill”, או “לקשור, לענות, להרוג”. שמו לא ניתן בסדרה, אבל כל הרמזים מכוונים לכך שזה אכן הוא, וכנראה שבעונה השנייה הוא ישחק תפקיד גדול ומשמעותי יותר בעיסוקם של שני הבלשים.

אין כרגע תאריך יציאה לעונה השניה, אך סביר להניח שהיא תצא בסביבות אוקטובר, כמו העונה הראשונה. הסדרה זכתה במהרה להערכה רבה, וגם אנו בגאדג’טי צפינו בה, והמלצנו עליה בחום לכל מי שיש לו קיבה חזקה לסיפורים מזעזעים.

אחרי ההייפ והבילד-אפ האיטי אל “המגנים“, מארוול ונטפליקס יכולות לנשום עמוק, להירגע, ולחשב מסלול מחדש. הסדרה שחיברה את כל גיבורי העל ביחד לא הייתה הצלחה מסחררת, אבל גם לא אסון בל יתואר. בעיקר, היא איפסה את העניינים בשביל ענקיות המדיה, שיכולות להתחיל לספר סיפורים חדשים עם הדמויות שהם בנו עד עכשיו, סיפורים שלא יהיו קשורים יותר ל”יד”.

אלא שהם מתחילים לא עם “דרדוויל” ולא עם “ג’סיקה ג’ונס”, אלא עם “המעניש”  (The Punisher) – סדרה על אנטי-גיבור שהופיע כדמות משנה בעונה השנייה של “דרדוויל”, דמות מנותקת מכל הסיפור המרכזי של “המגנים”. את איפוס העולם של ניו-יורק הלילית של מארוול, אנחנו מתחילים מאפס.

הביקורת מכילה ספוילרים לעונה השנייה של “דרדוויל”, בה הופיע המעניש לראשונה

העלילה

ג’ון ברנת’אל (Jon Bernthal) הוא פרנק קאסל, חייל לשעבר בחיל הנחתים של ארצות הברית. לאחר שחזר מאפגניסטן, קאסל חשב שיחייה בשלווה עם משפחתו, אבל החלום הזה נגדע באלימות כאשר אשתו ושני ילדיו נרצחו באכזריות. קאסל טיפל בכל האחראים לרצח, אחד אחד, תחת הכינוי “המעניש”, אותו הוא קיבל מהעיתונות. כעת קאסל נחשב למת, כמו קורבנותיו, והוא חי בניו יורק תחת השם הבדוי פיט קסטיליונה. פיט הוא פועל בניין שלא מפריע לאף אחד, מתמודד בשקט עם השדים שלו, לבד.

אמבר רוז ריבה (Amber Rose Revah) היא דינה מדאני, סוכנת NSA ממוצא פרסי שחזרה לניו יורק אחרי מבצע ארוך באפגניסטן. המבצע נגדע באיבו לאחר שהמודיע שלה, שוטר אפגני, נרצח. דינה יודעת שרוצחיו הם חיילים אמריקאים, אבל היא לא יכולה להוכיח את זה. זה לא עוצר אותה מלנסות.

אבון מוס-בכרך (Ebon Moss-Bachrach) הוא דייוויד ליברמן, שמציג את עצמו פשוט כ”מיקרו”, עובד NSA לשעבר והאקר גאון. מיקרו הוא זה שרמז למדאני על הפעילות הלא חוקית של צבא ארצות הברית, וכעת הוא מנסה למשוך שחקן חדש-ישן למשחק – את פרנק קאסל. למה? כי קאסל קשור לאותה יחידה שרצחה את השוטר האפגני. אבל קאסל לא מחפש חברים, ובטוח לא מחפש שותפים.

דימויים מורכבים של הלם קרב

“המעניש” היא סדרה שעוסקת באספקט יוצא דופן של פרנק קאסל – המטענים שהוא נושא איתו משירותו הצבאי. קאסל לא היה סתם חייל. פרנק קאסל היה אחד החיילים הטובים ביותר שהיה לצבא ארצות הברית להציע. הוא גם היה מעורב בפעילות מאוד לא סטנדרטית באפגניסטן, והוא יצא מזה מעורער למדי. כפי שאפשר לצפות מחייל שהיה עד להרג רב, הרג שחלקו נגרם על ידי קאסל עצמו, הוא סובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, או מה שמוכר יותר כ”הלם קרב” בשפה מיושנת.

קאסל הוא לא האדם הראשון שאיבד את משפחתו לאלימות. אירוע טראומטי שכזה יערער כל אחד, אבל רובינו במצב כזה לא נצא למסע הרג מסוקר תקשורתית, ונשאיר אחרינו 32 הרוגים שעליהם המשטרה יודעת, ועוד כמה עשרות שלא שויכו אלינו. לא, צריך להיות אדם מיוחד מאוד כדי לעשות את זה.

מה שמבדל את קאסל זה שהוא מסוגל לעשות את זה, בשני המישורים – הוא מיומן מספיק כדי להילחם לבדו בעשרות לוחמים, והוא מעורער מספיק כדי לעשות את זה בלי למצמץ. “המעניש” מפרקת את דימוי המאצ’ו ש”מחזיר” ל”רעים” עין תחת עין. פרנק קאסל לא מוצג כגבר-גבר בלתי שביר – להפך, הוא שבר כלי.

סיפורם של הלומי הקרב הוא סיפור ששוב ושוב צף במדיה האמריקאית, כשלכל דור יש את הטראומה שלו. אנחנו גדלנו על סרטים שהראו את הלוחמים הויאטנמים, וכעת הגיע תורם של הלוחמים בעיראק ואפגניסטן לשאת את קולם. וכאן, בישראל, לא חסרים לנו לוחמים משלנו לדאוג להם ולשלומם הנפשי והרגשי, כך שלנו כל זה לא חדש בכלל.

לאורך העונה הזאת של “המעניש” מתפתח סיפור שלם על חייל הלום קרב נוסף, ועל ההתמודדות שלו עם המצב שלו. הסדרה לא עושה זאת בצורה מעיקה או מאולצת. היא לא דוחפת את המסר לגרון. אבל היא מרחיבה ומעבה את המסר שלה, ואת הסיפור של קאסל דרך המסר הזה.

הסיפור של “המעניש” הוא סיפור על התמודדות של שני גברים, קאסל וליברמן, עם מה שהם איבדו. כל אחד איבד משהו שונה, וכל אחד מתמודד עם זה ממש אחרת. והדרך של קאסל? היא בוודאות לא הבריאה. אבל היא נכונה לו. הוא, אחרי הכל, ה”מעניש”.

אבון מוס-בכרך מתוך “המעניש” (צילום: Nicole Rivelli, תמונה באדיבות Netflix)

הוא מעניש, אבל רק כשצריך

דבר נוסף שמיוחד בגרסה זו של “המעניש” הוא שפרנק קאסל מעניש במידת הצורך, ולא יותר מכך. מי שחווה את קאסל בגרסאות קודמות, בין אם זה היה בסרטים או בקומיקס, יזכור שחלק מהמהות של דמות המעניש היא שהוא מעניש – הוא פוגע באויביו באלימות רבה, ומאחורי הפגיעה יש איזשהו צדק פואטי. הוא תמיד מחזיר להם באותה מטבע, או פשוט בצורה שפוגעת במה שיקר להם מכל.

אז האם אנחנו רואים כאן 13 פרקים של הוצאות להורג מוגזמות? לא, וטוב שכך. קאסל מעניש מספר פעמים במהלך העונה. אל תדאגו, אתם תראו את האלימות שבאתם לקבל, אבל רוב הזמן היא נובעת מהגנה עצמית, מצורך להרוג את אלה שבאו להרוג אותו. את ההענשות היצירתיות באמת קאסל שומר רק לאלה שמגיע להם, וזה נראה מספק מאוד. אבל כנראה מספק לנו יותר משזה מספק עבור קאסל.

זה לא מקרי שקאסל הופיע לראשונה ב”דרדוויל” – הניגוד בינו לבין מרדוק בולט מאוד. מאט מרדוק נאבק בשד שלו – הוא נהנה מהאלימות, הוא אוהב לשבור עצמות ולהפיל פושעים מגגות. הוא נלחם בדחף להרוג ומתמודד איתו, אבל במחיר נפשי קשה. מצבו של קאסל הפוך – קאסל לא נהנה מזה לרגע. אין שום חדווה באלימות שלו, אין שום אושר ושמחה לאיד. קאסל אלים כי זו הדרך היחידה שבה הוא יודע לפעול, והוא מאמין גדול בהרג כי בליבו הוא יודע, שאלה אנשים שלא מגיע להם לחלוק חמצן עם החיים.

בשורה התחתונה

נראה שנטפליקס ומארוול הצליחו לעמוד במשימה לא פשוטה בכלל – להפוך את המעניש לדמות טלוויזיונית מעניינת ורלוונטית. דמות שהיא לא רק תירוץ לאלימות על המסך, אלא סדרה שתורמת משהו לצופים שלה, שמעשירה את החוויה שלנו.

אחרי “ג’סיקה ג’ונס”, “המעניש” היא סדרת הקומיקס הראשונה של מארוול ונטפליקס ששוב נותנת לנו משהו מעבר, מציצה איתנו יחד למקומות הלא נעימים של החוויה האנושית. היא מנותקת לחלוטין מסאגת המגנים, וטוב שכך. כעת נותר לקוות שלא תהייה עונה שנייה, כי אם פרנק קאסל יצטרך שוב לצאת לרחובות, זה יהיה שובר לב. תנו לאיש המסכן הזה לנוח.

סדרה חדשה ל”סברינה המכשפה הצעירה” (Sabrina the Teenage Witch) מופקת בימים אלה. בניגוד לגלגולים הקודמים, שכללו סדרה מצולמת וסדרת אנימציה, הסדרה החדשה לא תעמוד לחלוטין בפני עצמה. היא מתוכננת כסדרת ספין-אוף ל”ריברדייל” (Riverdale), שמבוססת על הקומיקסים של “ארצ’י”. הולם, בהתחשב בזה שהקומיקס המקורי של “סברינה” היה בעצמו ספין-אוף של “ארצ’י”. יוצרי פרק הפיילוט של “ריברדייל”, רוברטו אגווייר-סקאסה (Robero Aguirre-Sacasa) ולי טולנד קריגר (Lee Toland Krieger), הם אלה שעובדים על פרק הפיילוט של “סברינה”.

“ריברדייל” עצמה מופקת על ידי רשת The CW, אבל זכתה להצלחה רבה בהפצה הבינלאומית של נטפליקס (Netflix). לכן לא מפתיע שנטפליקס הציע ל-The CW לקחת לידיה את המכשפה הצעירה, עם התחייבות מראש לשתי עונות. אלה חדשות משמחות גם לנטפליקס וגם ל-CW, אבל אולי פחות למעריצי הקומיקסים של “ארצ’י” – סברינה הייתה הדמות הבולטת היחידה שלא הופיעה ב”ריברדייל”, וכעת היא כנראה גם לא תופיע, כיוון שנטפליקס לא נמצאת תחת המטרייה של האחים וורנר, שאיפשרה בעבר שיתופי פעולה בין גיבורים כמו פלאש וסופרגירל, בתקופה בה הם לא היו ביחד ב-CW.

אין עדיין שם או תאריך יציאה לסדרה החדשה של סברינה, אך הוצהר כבר שהסדרה לא תהייה דומה בכלל לקודמותיה – הפעם לא מדובר בסדרת נעורים קלילה ומשעשעת, אלא בסדרת אימה קודרת, בה סברינה תאלץ להתמודד עם הכוחות החדשים שלה, ועם המציאות בה היא חצי מכשפה וחצי בת תמותה. הטון של הסדרה יזכיר פחות את “מכושפות”, שגם היא חוזרת ל-The CW בעתיד הקרוב, ויותר סרטי מתח ואימה כמו “תינוקה של רוזמרי” ו”מגרש השדים”.