![מתוך "המומיה" (תמונה מטריילר באדיבות Universal Pictures)]()
יוניברסל (Universal) היא אחת מחברות האולפנים הותיקות ביותר בעולם. עם השנים היא צברה כמויות אדירות של קניין רוחני, ואחד מהדברים שתמיד גרמו לה לבלוט היה המפלצות. בין אם זה המפלצת של פרנקנשטיין, דרקולה או היצור מהלגונה השחורה, יוניברסל יצרה כמות מסחררת של סרטי אימה איקוניים, עם גיבורים ומפלצות איקוניים לא פחות. כעת היא מאחדת את כל המפלצות תחת מותג חדש אחד: “היקום האפל” (Dark Universe).
הסרט שמזניק את היקום האפל הוא לא הסרט הכי צפוי למטרה הזאת. אחרי הכל, ערפדים וניסויים מדעיים כושלים מרשימים הרבה יותר ממומיות. למרות זאת, “המומיה” (The Mummy) הוא הסרט שפותח את עולם המפלצות הזה. במבט ראשון, יש לו גם הרבה מה להציע.
העלילה
טום קרוז (Tom Cruise) הוא ניק מורטון, חייל בצבא ארצות הברית שמוצב במזרח התיכון. בזמנו הפנוי ניק לוקח את חברו כריס, אותו משחק ג’ייק ג’ונסון (Jake Johnson), לשדוד עתיקות, כדי למכור אותן בשוק השחור. כאשר הם נכנסים לשטח אש כי ניק מאמין שיש סיכוי טוב למצוא שם משהו נדיר במיוחד, הם מגלים קבר מצרי עתיק.
ג’ני האלסי, חוקרת עתיקות אותה משחקת אנאבל וואליס (Annabelle Wallis), מוצאת אותם ליד הקבר. מסתבר שהיא חיפשה אותו זמן רב. לדבריה זהו קבר יוצא דופן, שכן הוא לא בנוי לשמור על הסרקופג שבתוכו מגורמים חיצוניים. הוא בנוי כמו כלא מיסטי, שמטרתו לוודא שמה שקבור בפנים לא יצא החוצה לעולם.
בסיוע צבא ארצות הברית ג’ני, ניק וכריס מוציאים את הסרקופג משטח האש, ומטיסים אותו ללונדון, שם ג’ני תוכל לחקור אותו בבטחה. כבר בדרך ללונדון דברים מתחילים להשתבש.
לא במקרה הקבר היה בנוי ככלא – בתוך הסרקופג שוכנת אמנט, נסיכה מצרית קדומה שחתמה עסקה עם האל המצרי המרושע סת. אמנט, אותה משחקת סופיה בוטלה (Sofia Boutella), מעוניינת להביא את אל הרשע לעולמינו, וכעת משהיא שוחררה מתוך הכלא הנצחי שלה, היא לא תיתן לכמה בני תמותה לעצור את גל המוות שהיא ובן זוגה האלוהי יביאו לעולם.
![המומיה (תמונה באדיבות גלובוס מקס)]()
המומיה (תמונה באדיבות גלובוס מקס)
לא מכבד אף חומר מקור
אז מה, בעצם, הקטע של “המומיה”? מה הרעיון? מה המיתוס הגדול עליו אנחנו נבסס את המפלצת השנתית שלנו, יצור האופל הנורא שיתחיל עולם גדול בו סיוטינו מתהלכים על פני האדמה? זאת שאלה שאני לא בטוח שהיוצרים של הסרט יודעים לענות עליה.
על פניו נדמה ש”המומיה” עוסק במצרים העתיקה. בפועל, מלבד מספר פלאשבקים סיפוריים שמסופרים ממש לא טוב, אנחנו לא רואים אף פרט ממצרים – עלילת הסרט מתחילה בעיראק וממשיכה ללונדון, היכן שהיא גם נשארת עד סוף הסרט.
אך מקור המומיה הוא במצרים, משם הסרט הרי שואב את השראתו, לא? נדמה שכן, רק שכל דמות בסרט שמומחית למצרים העתיקה קוראת שוב ושוב לסת “אל המוות”, כאשר בפועל סת אפילו לא קרוב להיות אל המוות. אנחנו לא מצפים לדיוק היסטורי-מיתולוגי מסרט הרפתקאות קיצי, כמובן. שיקראו לסת איך שהם רוצים. אלא שפסלים של אנוביס, אל המוות הממשי, מופיעים מספר רב של פעמים לאורך כל הסרט, בלי לקבל שום התייחסות או הסבר.
כי “אל המוות” נשמע מאד מרשים, וכל הזמן הזה הכותבים כאילו שכחו שסת הוא אל הרשע, אחד מאלי הרשע היחידים בתרבויות העולם. בהתחשב בזה שיש בסרט ארגון שלם שכל מטרתו היא להלחם ברשע, נדמה שהתפספסה כאן הזדמנות. זה לא קריטי בפני עצמו, אבל זה מרגיש חובבני, במיוחד בהתחשב בכך שהמיתולוגיה המצרית מספיק מוכרת כדי שמספיק צופים ישימו לב לטעות. וזו לא המעידה היחידה של הסיפור.
סיפור המומיה נמרח, והמיתולוגיה המצרית נזרקה לפח. חבל, אבל בסדר. העיקר שקיבלנו מומיה – מצרית-עתיקה עטופה בתכריכים. אז איזה מומיה זאת תהייה? האם זה סרט אימה, כמו סרטי המומיה מתחילת המאה ה-20, או סרט הרפתקאות מוגזם, בסגנון “המומיה” מ-1999? הייתי שמח לענות על השאלה אם לרגע רק הייתי מבין.
הסרט מתחיל כסרט הרפתקאות שמח, אך הופך מהר מאד לסרט אימה. גם כסרט אימה הוא מנסה להיות קומי, ומשאיל אלמנטים מסרטי “מוות אכזרי” (The Evil Dead). זה טוב ויפה, כיוון שהם סרטים מצוינים, אבל שינוי הטון מרגיש לא במקום. משם פתאום “המומיה” הופך לסרט מתח בסגנון “צופן דה וינצ’י”, על סודות עתיקים וארגונים חשאיים, ונגמר כסרט אימה פסיכולוגי מאד לא מגובש.
מעבר לחוסר היכולת של הסרט להחליט מה הוא מנסה להיות, ישנו גם הליהוק המוזר של טום קרוז. קרוז מתאים כמו כפפה לחלק מהסיפורים האלה, ולא מתאים בכלל לכמה מהאחרים.
דמויות לא מעניינות
ניק, גיבור הסרט, הוא דמות מאד לא מגובשת. לטום קרוז יש הרבה כריזמה, וחיוך מאד כובש, אבל הוא לא באמת מצליח להיות מצחיק או מטופש. לא כמו שברנדן פרייזר היה בסרט מ-1999, ולא כמו שכריס פראט מופיע בכל הסרטים שלו עכשיו. קרוז עדיין רציני מדי, גיבור של סרטי פעולה ו/או ריגול בהם הוא הגיבור קר הרוח, ואם יש איזשהו הומור הוא מגיע מדמויות אחרות.
![המומיה (תמונה באדיבות גלובוס מקס)]()
המומיה (תמונה באדיבות גלובוס מקס)
הוא נראה טוב על המסך. בתור שחקן שעושה חלק ניכר מהפעלולים שלו בעצמו כבר שנים, קרוז יודע בדיוק איך להלהיב אותנו עם האקשן, אבל חלק גדול מהסרט הוא ההתמודדות של ניק עם העל-טבעי, לראשונה בחייו, בסיטואציות רבות שאמורות להיות מצחיקות. אם הן יוצאות מצחיקות, זה לרוב לא בגללו, וזה למרות ששוב ושוב הוא מנסה להצחיק, כמעט קורץ למצלמה, וזה מביך.
חברו כריס אמור להיות לעזר כנגדו בכל מה שנוגע לסיטואציות הקומיות. והבעיה עם כריס היא שהוא בעיקר רק מתלונן. זאת בדיחה אחת שמסופרת שוב ושוב – ניק יציע משהו, וכריס רק יתלונן. גם ג’ונסון עושה רושם של שחקן עם יכולת, אבל חוסר הכימיה של הדמויות בשילוב עם טקסט מאד רדוד פשוט לא עובר כמו שהיוצרים רצו.
ג’ני, הארכאולוגית, היא דמות מאד סתמית. בינה לבין ניק נוצר קשר שמרגיש מאולץ לחלוטין, והסיבה היחידה שלנו להאמין לקשר הזה היא שג’ני היא האשה היחידה בסרט, ולכן ברור שניק צריך לזכות באהבתה. לא רק שזו קלישאה שחוקה, היא גם לא עובדת בסרט בו מושא האהבה היא דמות משעממת, שבעיקר כועסת על הפזיזות של ניק בשביל אפקט קומי נוסף שלא עובר.
![המומיה (תמונה באדיבות גלובוס מקס)]()
המומיה (תמונה באדיבות גלובוס מקס)
המומיה עצמה, לעומת זאת, היא מסמר הערב. כרקדנית לשעבר ושחקנית שמתחילה לצבור מוניטין סביב כישורי משחק הגוף שלה, סופיה בוטלה מפיחה חיים באמנט והופכת אותה לדבר הכי מעניין על המסך. עם התנועות שלה בלבד היא מצליחה להיות מושכת ומאיימת בו זמנית. אפקטים רבים הושקעו בדמות, ביניהם גם איפור כבד וגם אפקטים ממוחשבים. כל האפקטים האלה נעשו על הצד הטוב ביותר, אך גם לו הם לא היו מרשימים, המומיה עדיין הייתה מפלצת מצוינת בזכות בוטלה. חבל שהסרט הוא לא בדיוק עליה, למרות השם המטעה.
מסרב לעמוד בזכות עצמו
שחקן נוסף שמרגיש מאד נינוח על המסך הוא ראסל קרואו (Russel Crowe). קרואו משחק את מנהיג הפרודיג’יום (Prodigium), ארגון עתיק שתר אחר יצורי אופל במטרה להבין אותם, לקטלג אותם, ובמקרה הצורך להשמיד אותם. דמותו של קרואו מסתורית, והוא בבירור נהנה מכל רגע כאשר הוא משחק אותה. זה הופך את ההופעה שלו למהנה מאד. התפקיד שלו, מנגד, מיותר לחלוטין.
ארגון פרודיג’יום הוא מה שיחבר את כל הסיפורים ביקום האפל של יוניברסל. ככזה, הארגון עסוק בעיקר בלספר. לספר על מקור המומיה, לספר על צלבנים, לספר על סת, לספר על כוחות האופל, לספר על לונדון ומצרים ועירק, לספר לספר לספר ולקרוץ מדי פעם למפלצות אחרות, להזכיר לנו שמתישהו נפגוש גם את דרקולה, את האיש הבלתי נראה, ועוד כמה מפלצות.
הסרט מתחיל למעשה מסיפור אותו ראסל קרואו מספר לנו הצופים, וכל פעם שהוא מופיע על המסך לאחר מכן, הוא מספר לנו עוד קצת. “המומיה” יכול היה להיות סרט מהנה מאד על מומיה, מפלצת אל-מתה ממצרים העתיקה, עם כוחו של סט שזורם בעורקיה, אך במקום אנחנו מקבלים את הסיפור של פרודיג’יום.
פרודיג’יום הוא ארגון די מעניין, אבל הוא שולי לסרט זה ספציפית. יכולנו להסתפק בסצנה אחרי הכתוביות (שאם תהיתם, אין). במקום זה קרוב לשליש מהסרט מוקדש לארגון, ואם כל זה היה נחתך החוצה היינו נשארים עם סרט מהודק יותר, ואולי גם מעניין יותר משמעותית. סרט שהיה מנסה להראות יותר מהמאבק מול אמנט, ופחות מהאמביוולנטיות המוסרית מעוררת הפיהוק של ציידי המפלצות הסדרתיים האלה.
בשורה התחתונה
“המומיה” יכול היה להיות סרט הרפתקאות ממוצע, קומדיית אימה מצוינת, או מותחן אימה אפקטיבי. הוא בחר להיות דווקא סרט קונספירציה חלש, עם גידולים ממאירים בדמות הז’אנרים האחרים אותם הוא סיפח לעצמו בכמה סצנות שלא מצליחות להיקשר כמו שצריך.
מלהתבונן בהצלחה המסחררת של סרטי מארוול לא צריך להיות גאון כדי להבין למה יוניברסל מעוניינת ליצור אפוס קולנועי חוצה-סיפורים גם משלה. מה שהיא שוכחת, זה שבשביל לחבר את הסיפורים האלה צריך קודם שהסיפורים עצמם יהיו שם, ויהיו מעניינים.
יש מספר לא מבוטל של רגעי שיא ב”המומיה”, אך רוב רובו הוא שפל. וכשנדמה שהתרגלנו אליו ולדמויות, הוא מחליף לפתע ז’אנר, וזורק אותנו שוב לבלבול לא נעים שאיננו מרוויחים ממנו כלום. נחכה לראות את “כלתו של פרנקנשטיין” בפברואר 2019, אך אם בפועל נקבל את “פרודיג’יום 2”, אז אין כל כך למה לחכות. כי פרנצ’ייס גדול, מסתבר, עדיין צריך להרוויח.
