יש יורש לגלימה של האביר האפל – אחרי שהשמועות רצו כבר שבועיים, התקבל אישור רשמי מהאחים וורנר (Warner Bros) כי נחתם חוזה עם רוברט פטינסון (Robert Pattinson) לגלם את באטמן בסרט הבא על איש העטלף האיקוני. פטינסון יורש את התפקיד מבן אפלק (Ben Affleck), שאמור היה לביים את הסרט ולשחק בו. תחילה ויתר על כיסא הבמאי, ולאחר מכן גם נפרד מהגלימה.

השינוי הוא חלק ממסכת שינויים שעוברת על הסרטים המבוססים על הקומיקסים של DC. חברת האחים וורנר מתרחקת מהיקום הקולנועי, ומתמקדת בסרטים יחידניים וסדרות סגורות, שלא ישליכו אלה על אלה. לאחר שהופיע ב”באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק” וב”ליגת הצדק” בתפקיד באטמן, אפלק לא יופיע שוב בתפקיד – לפחות לא בזמן הקרוב.

הסרט הבא על איש העטלף יבויים על ידי מאט ריבס (Matt Reeves), במאי שני סרטי “כוכב הקופים” האחרונים, וידוע אף תאריך היציאה שלו – ה-25 ביוני 2021. עם הליהוק של פטינסון אפשר להתחיל לעבוד על הסרט.

פטינסון מוכר בעיקר כערפד אדוורד מסדרת “דמדומים” המצליחה, שהסתיימה לפני שבע שנים, אך עדיין מזוהה מאוד עם השחקן. מאז הוא כיכב בלא מעט סרטים, בעיקר סרטי אינדי, בין השאר אצל הבמאי הלא סטנדרטי דייוויד קרוננברג. כעת הוא הולך להיכנס לנעליו של ברוס וויין/באטמן – מיליוני מעריצים עוצרים את נשימתם בחשש.

טלויזיה בריטית תמיד מגיעה עם סטנדרטים קצת שונים ממה שאנחנו רגילים אליהם. התקציבים קטנים יותר, התסריטים קצת מופרעים יותר, השחקנים (לרוב) פחות יפים וזוהרים משחקני הטלוויזיה האמריקאים, ורמת המשחק (לרוב) גבוהה יותר. לכן כשמופיעה סדרה בריטית עם רעיון חדש ומקורי, תמיד מעניין לבדוק אותה – היא מציגה משהו שונה, אחרי הכל, ואם היא תהייה טובה, אולי היא אף תרכש על ידי אולפן אמריקאי שיפיק גרסה יקרה יותר שלה. גם אם לא – עונות בריטיות תמיד קצרות יותר. לכל סדרה, מוזרה ככל שתהייה, שווה להתייחס לכל הפחות כתרגיל מחשבה.

הכירו את “נקודת זינוק” (Curfew), סדרה מוזרה למדי בכיכובו של שון בין (Sean Bean) מ”משחקי הכס” ו”שר הטבעות”. כמה מוזרה? תיכף נספר לכם – לפחות בהתבסס על מה שקורה בפרק הראשון.

העלילה

וירוס קטלני החל להתפשט בעולם. האנושות בסכנה – מצבו הבריאותי של כל מי שנדבק מתדרדר במהירות, עד שלבסוף החולה נהייה אלים ורצחני, עם צורך בלתי נשלט לקרוע לגזרים כל מי שנקלע לדרכו. במילים אחרות – הוא הופך לזומבי. לאנושות יש כלים להתמודד עם זה. המשטרה חמושה יותר מאי פעם, ובמהלך היום הרחובות בטוחים בדיוק כפי שהיו תמיד. בלילות, לעמות זאת, קשה יותר לשמור על ביטחון הציבור – לכן בלילה מוטל עוצר.

נדמה שהשיטה עובדת, אך לא כולם מוכנים לחיות בתנאים האלה, בפחד תמידי מהוירוס ומהנשאים הקטלניים שלו. לאמיצים במיוחד ישנו מפלט – יש אי לחופי אנגליה, אליו לפי הדיווחים הוירוס לא הגיע. שם, באי הזה, מדענים חוקרים את הוירוס כדי לרפא אותו. החיים על האי נשמעים מושלמים ואוטופיים ביחס לחיים בעיר הגדולה, אך אי אפשר פשוט לקום ולעבור לאי. ההזדמנות היחידה להגיע לשם היא דרך מירוץ רחוב לא חוקי, שנערך לעתים רחוקות מאוד. המירוץ קורה בלילה, בשעת העוצר ורק דרך המירוץ ישנה תקווה כלשהי להימלט מהעיר העצורה.

פרנקנשטיין של רעיונות

ודאי כבר שמתם לב ש”נקודת זינוק” מערבב כמה רעיונות שהשילוב ביניהם די מוזר. מצד אחד, ישנו סיפור די גנרי עם אפוקליפסת זומבים. השוני העיקרי מרוב הסיפורים הוא שנדמה שכאן האנושות דווקא מסתדרת עם הזומבים, יחסית, אבל מובן גם שזה קרב נגד השעון – בסופו של דבר הוירוס ינצח, שיטת העוצר והפעילות המשטרתית המוגברת רק מאטים את הבלתי נמנע.

מצד שני, יש גם את סיפור מרוצי הרחוב – אנשים שמתאספים בלילה למירוץ סודי במיוחד, שרק להצטרף אליו עולה הון תועפות. לא רעיון חדש, גם לא במדינת משטרה דיסטופית, אבל השילוב עם הזומבים הוא בהחלט די חריג. כל האלמנטים האלה יחד לא סותרים דווקא, אבל הם קצת מוזרים, ומהתסריטאים מצופה לעבוד קצת יותר כדי להצדיק את הרעיונות האלה.

זה יכל להיות פרמיס מצוין למשחק וידאו. משחק מרוצים לא חוקיים בלילה, בו גם שוטרים וגם זומבים יפריעו לנו בנהיגה? בטח, למה לא? אפשר להמציא סיפור מצוץ מהאצבע וללכת לפתח את המשחק. 98 ב-Meta Critic, למה לא. אבל בסדרת טלויזיה זה לא בדיוק מספיק – יש שאלות שהצופים ישאלו, שאלות שדורשות תשובות. “נקודת זינוק” לא ממש מספקת את התשובות האלה.

הנה כמה שאלות בסיסיות שמצריכות תשובה: מי מארגן את המרוץ? אולי הדמויות לא יודעות את זה, אבל לפחות יש להן ספקולציות בנושא. חלק מהדמויות בסדרה אפילו מספקות לאחרות כניסה למרוץ, ספציפית דמותו של שון בין – מאיפה הוא מקבל את המחשבים הקטנים שמאפשרים לאנשים להשתתף? עוד שאלה – מה חוקי המרוץ? אנחנו מבינים שהשתתפות במרוץ היא הדרך היחידה להגיע לאי, אבל איך? האם רק המנצחים מקבלים גישה לאי? איך נצחון במרוץ מוציא אותם מהעיר? האם המרוץ עצמו יקח אותם החוצה? מה הסכנות במרוץ, חוץ מהיותו מרוץ מכוניות לא חוקי בעיר מלאה בזומבים? נשמע על פניו שאלה כבר סכנות מספקות, אבל כשתצפו בפרק לא ממש תרגישו את הסכנה – בתוך רכב שנוסע במהירות גבוהה לא נדמה שהזומבים משנים משהו.

אתם תשימו לב שוב ושוב שהסדרה פשוט לא מסבירה דברים שדווקא חשוב לדעת – פשוט כדי שנוכל להבין מה הסיכונים, מה הסיכויים, ומה בכלל קורה עם הדמויות על המסך. הדמויות הן, כמובן, כל מה שמשנה – עם דמויות מספיק מעניינות, אפשר גם סדרה ממש משעממת וסתמית למראית עין תהייה נפלאה. אז איך הדמויות ב”נקודת זינוק”?

נקודת זינוק (צילום: Gareth Gatrell, Tiger Aspect Productions)

הדמויות בנקודת זינוק

הפרק שמזניק את “נקודת זינוק” לא עוסק במירוץ עדיין – הוא מציג לנו את היום שלפני המירוץ, ואת כל הדמויות אחריהן נעקוב במהלכו. לחלק מהדמויות הוא אפילו מספק פלאשבקים נוספים, חמש שנים אחורה. המהלך הזה בונה הכרות איטית עם העולם ועם הדמויות, בלי לקטוע יותר מדי את הרצף של הסיפור. מי הן הדמויות אבל?

ישנה נהגת אמבולנס שמתנגדת למירוץ – אבל בתחילת הפרק אנחנו רואים אותה ואת האמבולנס שלה מגיעים לנקודת הזינוק. ישנו עבריין שנמלט מהחוק בעזרת בת זוגו, אחותה של נהגת האמבולנס. ישנה משפחה שלמה, עם ילדים וכלב והכל, שמתחרה גם היא במירוץ, וישנו בעל מוסך מפוקפק עם אישה צעירה והרה שרוצה גם הוא להסתלק מהעיר הזאת.

כל הדמויות האלה יכולות להיות מעניינות – אבל הן לא מעוררות הרבה עניין, לפחות לא בפרק הראשון. וזה חבל, כי הפרק הראשון מוקדש בראש ובראשונה לדמויות האלה. אבל משהו לא מקליק – משהו בהצגה שלהן לא עובד מספיק. וזה לא שהשחקנים לא טובים – הרושם הוא שכל השחקנים מוכשרים ומוצלחים. אלה הדמויות שלהם שלא מצליחות לרגש או לעורר אמפתיה.

בשורה התחתונה

“נקודת זינוק” היא סדרה עם ערבוביה מעניינת של רעיונות. אפשר וכדאי לבחון אותם, אבל הרושם הראשוני של הסדרה לא מזהיר. בהתבסס על הפרק הראשון בלבד, לא בטוח שהיא תצליח לעניין גם בהמשך – אך עיקר האקשן צפוי לקרות מהפרק השני והלאה.

אם הרעיון נשמע לכם מוצלח, אולי כדאי שתתנו לה צ’אנס – צפו בשלושה פרקים, נניח, ותראו אם זה עובד לכם. אם הרעיון לא מדבר אליכם, ותרו על הסדרה מראש – כי משהו מוצלח מעבר גם לא תמצאו כאן.

הסדרה משודרת מידי יום שני בשעה 22:00 בערוץ yesEDGE ובמלואה ב-yes London רק לצופי Sting TV.

תקציב ענק, תפאורה עשירה, אפקטים יקרים – כל אלה הופכים לסטנדרט לא רק בקולנוע, אלא גם בטלוויזיה. אבל ישנם עדיין סיפורים שאפשר לספר עם מצלמת רשת וצילום בבית לא גדול בפרברים. זה עשוי להישמע כמו סרט סטודנטים, אך בעצם מדובר ב”פסיכולוג לרגע” (Hang Ups), סדרת קומדיה חדשה שמנסה לעשות הרבה עם מעט מאוד. נראה שזה גם די הולך לה.

העלילה

ריצ’ארד הוא פסיכולוג כושל, שנאלץ לסגור את המרפאה שלו לאחרונה בגלל חובות. הוא מגולם על ידי סטיבן מנגן (Stephen Mangan) מ”אפיזודס”. הוא מוצא פתרון יצירתי לבעיה – ריצ’ארד מבין שהוא יכול להמשיך לטפל מהבית, במפגשים מקוונים קצרים. על הנייר הרעיון נראה מוצלח, אבל בפועל זה לא פשוט כמו שהוא קיווה.

ראשית כל, חלק מהמטופלים שמגיעים אליו בשיטה הזאת מוזרים מאוד, בלשון המעטה. שנית – המשפחה שלו, במקום לתמוך בו, רק מאתגרת אותו עוד ועוד. נדמה שכל רגע בחייו של ריצ’ארד הוא סיוט – אבל אין לו ברירה אלא להמשיך ולטפל, אחרת הוא ישאר מובטל לחלוטין ובסכנה ממשית מפני עבריינים, להם הוא חייב כסף.

פרספקטיבה מיוחדת

היוצרים של “פסיכולוג לרגע” רוצים שנדע מהרגע הראשון איך הסדרה שלהם הולכת להיראות: אנחנו פוגשים את ריצ’ארד בביתו, מצולם דרך מצלמת הלפטופ שלו. הוא מחפש את המטען ללפטופ, כי יש לו “פגישה” עם מטופל ממש עוד כמה רגעים, והסוללה של הלפטופ חלשה. הוא עובר בין כל דיירי הבית עם המחשב בידו, וכל הצילום נעשה דרך המצלמה הזו.

מדי פעם אנחנו רואים את ריצ’ארד גם מהפרספקטיבה של חברי המשפחה שלו – דרך מצלמות הטלפונים והמחשבים שלהם. חוץ מכמה רגעים ספורים שקשה לפספס אם לא מחפשים אותם, “פסיכולוג לרגע” מצולמת כל כולה דרך המכשירים של הדמויות שמשתמשות בהם.

כמה וכמה סדרות כבר עשו את הטריק הזה, לרוב בשביל אפקט דרמטי. מעין מראה שכזאת על החברה שלנו, “הנה איך שאתם נראים דרך המסכים בהם אתם בוהים כל הזמן”. מנגד, “פסיכולוג לרגע” לא מנסה בכלל לעורר בנו רפלקציה. האם אנחנו דומים באיזושהי צורה לדמויות הנתפשות בעדשה הקטנה של מצלמת הלפטופ? אולי פה ושם יש דמיון, אבל רוב הזמן אנחנו דווקא מרגישים שונים מאוד מהדמויות.

עיקר הסדרה מציגה לנו את המפגשים של ריצ’ארד, למרות שזה לא כל מה שקורה על המסך. אנחנו רואים גם לא מעט את אשתו, אותה משחקת קת’רין פרקינסון (Katherine Parkinson) מ-The IT Crowd, שמתקשרת אל ריצ’ארד מדי פעם בשיחות וידאו, כדי שנראה איך הקריירה שלה מתקדמת ומשתפרת בזמן ששלו צוללת לביוב, וכדי שנלמד למה הוא שונא כל כך את כל מי שאשתו עובדת איתו – לאפקט קומי אפקטיבי ביותר.

פסיכולוג לרגע (תמונה באדיבות yes)

כאשר ריצ’ארד מתפנה סוף כל סוף למטופלים שלו, אנחנו זוכים להצצה נדירה – לא לנפש האדם, כפי שהייתם מצפים, אלא לעבודה האומללה והקשה של פסיכולוג, בייחוד כזה שעובד בתת-תנאים מהבית, ומטפל במטופלים שאין להם את הזמן, הרצון או הכסף ללכת למטופל מסודר ומאורגן יותר. נוצר מצב בו אנחנו מרחמים על ריצ’ארד, אך גם בזים לו לא מעט. שתי התחושות האלה מתעוררות בדיוק באיזון הנכון כדי שנוכל להזדהות איתו כגיבור ראשי, אך גם לצחוק מהאסונות שלו בלי להרגיש רע (מדי) עם עצמינו.

הופעות אורח לרוב

יתרון נוסף של הפורמט של “פסיכולוג לרגע” הוא כמות ההופעות הקצרות מאוד שיש בכל פרק. לריצ’ארד יש מספר מטופלים קבועים, ויש גם כאלו שמזדמנים להם מפרק לפרק. בעוד שלמלהקים של הסדרה זה עשוי להיות כאב ראש, בפועל זה יוצר הזדמנות לשחקנים גדולים כקטנים לבוא להשתתף בפרויקט ללא התחייבות גדולה מדי, ובלי לדרוש סכומי כסף אדירים, שהם ודאי היו דורשים עבור תפקידים ארוכים ומורכבים יותר.

כך, למשל, כבר בפרק הראשון אנחנו זוכים לראות את צ’ארלס דאנס (Charles Dance), טייווין לאניסטר מ”משחקי הכס”, בתפקיד אביו הקשוח והזועף של ריצ’ארד. עוד אנו רואים את ריצ’ארד אי. גראנט (Richard E. Grant) מ”לוגאן – וולברין” ו”האם אי פעם תסלחי לי?” בתפקיד המטפל האקסצנטרי של גיבורינו, ואת דייוויד בראדלי (David Bradley) מסרטי “הארי פוטר” והלורד וולדר פריי מ”משחקי הכס“, בתפקיד מטופל מוזר במיוחד. כל אלה בפרק שאורך פחות מחצי שעה. בפרק השני כבר מובטחים קונלת’ היל (Conleth Hill), ואריז מ”משחקי הכס”, ודייוויד טנאנט (David Tennant) האגדי מ”דוקטור הו” ו”ג’סיקה ג’ונס”.

הופעות האורח הקטנות האלה יכלו להרגיש מוגזמות, אך דווקא ב”פסיכולוג לרגע” הן מאוד במקום. סדרה כזאת, שעוסקת בטיפול פסיכולוגי, יכלה בקלות להעשות בטעם רע. להציג צרות של אנשים, בדיוניים ככל שיהיו, בתור משהו שאנחנו אמורים להצביע עליו ולצחוק – זה מועד לפורענות. אבל כיוון שהקיצוניים והמוזרים ביותר מבין האנשים האלה משוחקים על ידי שחקנים מפורסמים ומזוהים, הרבה יותר קל לנו להרחיק את עצמינו מהסיטואציה. זו לא המציאות – אלה פשוט שחקנים בריטים שמשחקים ב”כאילו”. בכל סדרה אחרת זאת הייתה חולשה, אך כאן זה יתרון עצום שהופך את החוויה לעוד יותר מהנה ומבדרת.

בשורה התחתונה

“פסיכולוג לרגע” היא סדרה קלילה ונעימה, משהו שקל לשים ברקע או לצפות בו כשצריך משהו קצר וטוב לנקות איתו את הראש. לא מדובר ביצירה טלוויזיונית מבריקה, אבל היא מספקת פתרון שלא הרבה סדרות היום מצליחות לספק – פשוט +20 דקות של הומור שמצליח להיות קליל ורבוד בו זמנית, בלי להתעמק בו יותר ממה שצריך.

פסיכולוג לרגע תשודר החל מה-4 ביוני, מידי יום שלישי ב-22:00, ב-yes Edge וב-yes VOD וזמינה במלואה ב-yes London.

“מראה שחורה” (Black Mirror) עשתה דרך ארוכה מאז שעלתה לראשונה לאוויר בשנת 2011. בתקופה הזאת היא הספיקה להפוך לסנסציה טלוויזיונית כמעט בין לילה, להמציא את עצמה מחדש בנטפליקס (Netflix), להימאס עלינו לחלוטין, להפיק סרט אינטראקטיבי מגניב אך שנוי במחלוקת, ולצוף מחדש עם עונה קצרה וגדושה בכוכבים.

מה עוד יש לצ’ארלי ברוקר (Charlie Brooker), יוצר הסדרה, לספר לנו שלא חשבנו עליו בעצמינו, ושלא סיפרו כבר אלפי מספרים אחרים? והאם השמות הגדולים הם מה שישכנע אותנו להמשיך להבהל מטכנולוגיה, במיוחד שעכשיו אנחנו תלויים בה ורגילים אליה הרבה יותר, משהיינו לפני כמעט עשור, כשהכל התחיל? זכינו כבר לצפות בעונה 5 של מראה שחורה, וחזרנו עם דיווחים מפתיעים.

פורמט ישן-חדש

מהרגע הראשון ניגשתי לעונה החדשה באופטימיות מסוימת, ולא בגלל הכוכבים. כן, לראות את אנטוני מאקי ומיילי סיירוס ב”מראה שחורה” זה מרגש, אבל זה מבטיח תוכן איכותי. מה שעודד אותי דווקא היו שני דברים – ההפסקה בין העונות, והאורך של העונה הנוכחית.

עונה 4 של “מראה שחורה” יצאה בסוף 2017, לפני מעל שנה וחצי. בדרך היה גם “באנדרסנאץ'”, הסרט האינטראקטיבי, אך הוא היה סיפור אחד בלבד. בעוד שברוקר אמר שזמן ההפקה שהוקדש ל”באנדרסנאץ'” היה שווה ערך לעונה של הסדרה, מבחינה תסריטאית מדובר בסיפור אחד בלבד – מה שאומר שהיה לברוקר זמן לפתח סיפורים נוספים במקביל, ולא לשלוף אותם.

עונה 5 היא גם עונה קצרה יותר – שלושה פרקים בלבד, כמו בשתי העונות הראשונות, ולא שישה כמו בשתיים המאוחרות יותר. נוצר מצב שמצד אחד, לברוקר היה זמן כפול (בערך) לפתח את הרעיונות שלו, ומצד שני הוא פיתח רק חצי מהכמות אליה התרגלנו בשתי העונות האחרונות. זה כבר מבטיח שכל סיפור קיבל יותר תשומת לב וזמן. תשומת לב, זמן, וחשוב לא פחות – תקציב.

אין ספק שהתקציב שהוקדש לכל פרק בעונה 5 של “מראה שחורה” גדול יותר – כבר מרשימת השחקנים אפשר לראות את זה. אבל אם חששתם שהתקציב הלך כולו לשחקנים היוקרתיים יותר, הסירו חשש מלבכם. שלושת הפרקים של העונה החמישית בבירור יקרים יותר, ובעלי איכויות הפקה גבוהות יותר.

הנה, ללא ספוילרים, מחשבותי על כל אחד מהפרקים בעונה החדשה.

רייצ’ל, ג’ק ואשלי טו – החוליה החלשה

“רייצ’ל, ג’ק ואשלי טו” (Rachel, Jack and Ashley Too) הוא כנראה הפרק שהכי סקרן אותי. הוא גם הוכיח את עצמו כפרק החלש ביותר בעונה. אשלי או היא כוכבת פופ בינלאומית המגולמת על ידי מיילי סיירוס (Miley Cyrus). היא התייתמה בגיל צעיר, וגודלה על ידי דודתה שנהייתה גם המפיקה שלה. כעת אשלי משיקה מוצר חדש למעריציה – אשלי טו. אשלי טו היא צעצוע, רובוט קטן, שמדבר בקולה של אשלי או וחולק את האישיות שלה – גרסה חייכנית ושמחה במיוחד של האישיות שלה.

רייצ’ל היא נערה צעירה נטולת חברים, שכל חייה סובבים את אשלי או – היא מעריצה אותה ללא מעצורים. ברגע שאשלי טו מוכרזת, היא רוצה אחת, ויהי מה. אבל אשלי או, האמנית מאחורי הצעצוע, היא לא אדם שמח. מאחורי הפסון החייכני והחיובי מסתתרת אישה צעירה חסרת עצמאות, וללא יכולת להביע את עצמה כמו שצריך. בהדרגה עניינים מתחילים להסתבך בשביל אשלי או, ודרך אשלי טו זה משליך גם על רייצ’ל, ועל אחותה ג’ק.

אחת הנגיעות המוצלחות ביותר של הפרק היא הלהיט הגדול של אשלי או – השיר “On a Roll”. מי שמכיר את עבודתו של טרנט רזנור ולהקת Nine Inch Nails, יזהה מיד את המנגינה – “On a Roll” הוא גרסה שמחה, אופטימית ופופית של להיט האינדסטריאל הכועס “Head Like a Hole”. זה כבר רמז עבה מאוד למה שעובר על אשלי או – כלפי חוץ היא מציגה את הפנים החייכניות והחיוביות, בעוד שבפנים יש המון כעס ותסכול שנרקבים. השינוי שנעשה לשיר האהוב מאוד צורם, וזה הולם לטון של הפרק – הערך המוסף למי שזוכר ואוהב את השיר אדיר.

למרות זאת, ולמרות כל הכוונות הטובות של ברוקר והצוות שלו, “רייצ’ל, ג’ק ואשלי טו” הוא לא פרק מרשים. הוא ללא ספק הפרק החלש ביותר בעונה, ופרק נשכח בכללי. אבל בסדרה כמו “מראה שחורה”, מותר גם שיהיו פרקים חלשים. זה חבל, אבל זה קורה – ובשום פנים ואופן לא מדובר בפרק רע. זה פשוט פרק שרוכב יותר מדי על שני כוכבים – מיילי סיירוס מצד אחד, ו-Nine Inch Nails מצד שני. הסיפור עצמו של הפרק רק עוטף את הסינרגיה בין השניים, והאמת שזו סינרגיה מצוינת – היא פשוט לא מצדיקה שעה שלמה של טלויזיה.

Smithereens – פשוט ואיכותי

הפרק Smithereens, שאפשר לתרגם באופן גס ל”רסיסים”, כמו משהו שפוצץ לרסיסים, הוא פרק שמחזיר אותנו ממש לתחילת הדרך. זוכרים את הפרק הראשון של “מראה שחורה”? “ההמנון הלאומי”, הפרק בו ראש ממשלת בריטניה צריך היה לשכב עם חזיר כדי להציל את חייה של נסיכה בריטית עלומת שם? מה שייחד את “ההמנון הלאומי” היה שבניגוד לשאר הפרקים שבאו אחריו, הוא הציג תרחיש מציאותי לחלוטין – מניפולציה של רשתות חברתיות בצורה שהתאפשרה כבר אז, והיום נהייתה קלה אף יותר.

מהבחינה הזאת, Smithereens עובד על אותו העקרון. כבר בתחילת הפרק מבהירים לנו שהוא מתרחש בלונדון, בשנת 2018 – לא עתיד אבסטרקטי עם טכנולוגיות לא מוכרות, אלא ממש בעולם שלנו ובזמן שלנו, כמעט. בעולם הזה קיימת חברה שנקראת סמית’רין (Smithereen), רשת חברתית המקבילה לפייסבוק בעולם שלנו. גיבור הפרק הוא נהג מונית בשם כריס, אותו משחק אנדרו סקוט (Andrew Scott), שודאי זכור לכם כמוריארטי מ”שרלוק” של ה-BBC.

כריס עוצר כל יום מחוץ למשרדים הלונדוניים של סמית’רין. הוא מברר עם כל אחד מהנוסעים האם הם עובדים שם, עד שיום אחד הוא מצליח לאסוף אדם שאכן עובד בחברה. בלי לחשוב פעמיים הוא עט על ההזמדנות וחוטף את הבחור. למה? פשוט מאוד – הוא מעוניין לשוחח בטלפון עם בילי באוור, מייסד סמית’רין המגולם על ידי טופר גרייס (Topher Grace). גרסה בדיונית של מארק צוקרברג, מכמה בחינות.

כריס נואש, זה ברור – הוא פועל בצורה קיצונית להחריד כדי להשיג שיחת טלפון. הסיבה לא ברורה לנו, אבל בהדרגה מחלקים לנו רמזים. מה שמחזיק אותנו לאורך כל הדרך זה דווקא לא המסתורין, אלא סקוט עצמו. אנדרו סקוט כבר הוכיח שהוא יכול לשחק אדם מופרע לחלוטין כששיחק את מוריארטי, אבל כאן הוא מוכיח שהוא מסוגל לשחק אדם שהוא לא רק מופרע, אלא גם ניתן להזדהות. אנחנו יודעים מתחילת הפרק שהוא פועל מתוך כאב, רק מקור הכאב הזה עוד לא ברור לנו – אבל אנחנו מרגישים אותו.

Smithereens הוא לא מהפרקים המבריקים של “מראה שחורה”. לקראת סופו, כשאנחנו מקבלים עוד פרטים על המניעים של כריס, אנחנו מגלים גם שהפרק די מטיפני. אבל בזכות הסיפור האנושי והמקורקע שלו, סיפור מציאותי שבאמת יכול לקרות, ובזכות המשחק המבריק של סקוט, אנחנו מקבלים פרק נהדר. “מראה שחורה” מנסה לפעמים לחנך ולהטיף, אבל לפעמים היא פשוט מספרת סיפורים אנושיים קשים ונפלאים – וזה אחד מהפרקים האלה.

Striking Vipers – גולת הכותרת

באופן אירוני, הפרק שהכי פחות סקרן אותי היה Striking Vipers. אנתוני מאקי (Anthony Mackie) ויאיא עבדול-מאטין השני (Yahya Abdul-Mateen II) משחקים שני חברים מהקולג’, שמתקרבים לשנות ה-40 של חייהם. אחד מהם נשוי עם ילד, ועובד עם אשתו על ילד נוסף. השני מתחיל את פרק ב’ אחרי שיצא מזוגיות ארוכה. ושניהם לא בטוחים שהם במסלול הנכון בחיים – משבר אמצע החיים מגיע גם אליהם.

לאחר שנסיבות החיים הרחיקו אותם מעט, הם חוברים שוב בעזרת משחק וידאו – Striking Vipers X, הגרסה האחרונה של משחק המכות האהוב עליהם מימי הקולג’, גרסה בדיונית ל-Tekken (יש אפילו לוחם דוב!). עד כאן, זה נשמע כמו סיפור די סתמי. אני מבטיח לכם – Striking Vipers הוא אחד הפרקים הטובים ביותר של “מראה שחורה”. אוכל לספר לכם למה, אבל אעדיף שתגלו בעצמכם. ואם, לקראת אמצע הפרק, תחשבו שכבר הבנתם את הקטע, אגיד לכם שלא – כי הפרק ממשיך לפנות לפיתולים מפתיעים בדרך.

מראה שחורה, עונה 5: השורה התחתונה

עונה 5 של “מראה שחורה” היא חד משמעית חזרה למוטב. אחרי עונה רביעית נשכחת וסרט אינטראקטיבי שנוי במחלוקת, סוף סוף אפשר לומר “ואוו!” על “מראה שחורה”. העונה מכילה פרק אחד חלש אך עשוי היטב, פרק אחד עם מסר חלש אך ביצוע מצוין שמחזיק אותנו דבוקים למסך, ופרק אחד שנכנס לפנתיאון הפרקים הטובים ביותר של הסדרה – אם תבקשו יותר מזה, כנראה שאתם מבקשים יותר מדי.

העונה האהובה עלי הייתה ונותרה עונה 3. אולי תסכימו, אולי לא, אבל תנו לעונה 5 צ’אנס, גם אם נמאס לכם כבר אחרי העונה הרביעית. לצ’ארלי ברוקר בהחלט יש עוד מה לספר, במיוחד כשהוא עובד על איכות יותר מעל כמות, ואני אשמח מאוד לחזור לעונה 6, משהו שלא הייתי אומר לפני שנה.

אפילו דברים טובים צריכים להסתיים. וגם דברים רעים – אפילו רצוי. ודברים בינוניים? הם מסתיימים בשקט, בלי שאף אחד ישים לב. “אקס-מן” היה אחד הפרנצ’ייזים היוקרתיים ביותר מהקומיקסים של מארוול (Marvel), אך סדרת הסרטים על המוטאנטים עם כוחות העל כבר מזמן לא מושכת את תשומת הלב והקהל הרצויים.

כעת אנו מקבלים את הסרט האחרון ביותר בסדרה הזאת, “אקס-מן: הפניקס האפלה” (X-Men: Dark Phoenix). אחריו לא יהיו עוד, לא בסאגה הנוכחית בכל אופן. אז האם הוא גם נשכח לחלוטין, או שיש פה יריית סיום טובה ומרגשת?

הפניקס האפלה: העלילה

השנה היא 1992, ומערכת היחסים בין בני האדם למוטאנטים הגיעה לשיא חסר תקדים. האקס-מן מוכרים כגיבורים גלובאליים, ולצ’ארלס אקסבייר, מנהיגם, יש קו טלפון ישיר ודו כיווני אל הבית הלבן. כאשר קבוצה של אסטרונאוטים נתקעים בחלל לאחר תאונה לא ברורה, האקס-מן נשלחים לראשונה מחוץ לאטמוספרה כדי להחזיר את האסטרונאוטים הביתה.

המשימה נוחלת הצלחה, אך אחת מחברות האקס-מן כמעט ולא חוזרת. ג’ין גריי, אותה משחקת סופי טרנר (Sophie Turner), נאבקת ברשף סולארי. כאשר נדמה שהלהבה תכלה אותה, היא נשאבת לתוכה במקום. היום ניצל, האקס-מן גיבורים, כולם חוזרים הביתה, סיבה למסיבה!

במהרה ג’ין מגלה שמה שהיא התעמתה איתו בחלל לא היה סתם רשף סולארי. כוחותיה, שכבר היו אדירים בהרבה מאלה של מוטאנטים אחרים, התעצמו עוד יותר. בעבר היה לה קשה לשלוט על הכוחות שלה לפעמים, אבל היא השתפרה מאוד עם השנים.

עכשיו, עם פרץ הכוח החדש שהיא קיבלה, היא מאבדת שליטה לא רק על הכוחות שלה, אלא גם על הרגשות שלה – ולכל התפרצות זעם יש השלכות הרות גורל, שמסכנות את חבריה, ואת המרקם העדין של היחסים בין בני האדם ה”רגילים” למוטאנטים.

משחק טוב לתסריט בינוני

עוד מאז “אקס-מן: ההתחלה” מ-2011, הסרט שאיפס את יקום האקס-מן, הכוח העיקרי של הסרטים היה בקאסט הנהדר. השינוי המשמעותי ביותר היה כמובן הליהוק של ג’יימס מקאבוי (James McAvoy) לתפקיד אקסבייר, ומייקל פסבנדר (Michael Fasbender) לתפקיד מגנטו. לשניהם היו עליות וירידות, כמו גם לסרטים עצמם, אבל הם קבעו טון שונה לדמויות האלה, שונה מאוד אחרי פטריק סטיוארט ואיאן מקלן, ששיחקו את הצמד לפניהם.

הטון הזה נשמר, אבל רק בזכות השחקנים. אקסבייר הוא לא טלית שכולה תכלת, והמשחק של מקאבוי מבטא את הצדדים הפחות מושלמים שלו. מגנטו הוא אדם אבוד שמחפש את עצמו, עם נטייה מופרזת לאלימות אך גם רצון לשלווה. אלה התפקידים שלהם כבר ארבעה סרטים, וזה מתחיל להיות די מעייף. בעיקר להם. לשמחתינו, הסרט הזה כבר לא עליהם ממש. לצערינו, הם עדיין מקבלים יותר זמן מסך משהם אמורים. ברור שהם צריכים להופיע בסרט, אחרת איזה מין סרט אקס-מן זה? ופה קבורה הבעיה של הסדרה כולה.

הסיפור פועל לפי כל הביטים שהוא צריך לפעול לפיהם – אין אפילו רגע אחד של סטייה מהצפוי. זה “אקס-מן”, אז צריך להיות קונפליקט בין צ’ארלס לאריק. רייבן, אותה משחקת ג’ניפר לורנס (Jennifer Lawrence) שכבר אין לה כוח לזה בכלל, צריכה לריב עם צ’ארלס, וביסט, אותו משחק ניקולס הולט (Nicholas Hoult), מנסה לרסן אותה. שוב אותם הביטים שמשדרים לנו “היי, זה סרט אקס-מן!”

“הפניקס האפלה” הוא סך הכל סרט קומיקס לא רע. הבעיה היא ש”לא רע” זה לא מספיק – נמאס כבר לדבר על כמה שהשוק רווי בסרטי קומיקס, שמדי שנה יוצאים כחמישה סרטים לפחות, ולקבל סרט מפרנצ’ייס כל כך אהוב שהוא סרט בינוני בלבד זה מאכזב. רף הריגוש שלנו די גבוה. אנחנו צריכים סיפורים מעניינים, דמויות שנתאהב בהן ונעריץ אותן, סיטואציות מורכבות. “הפניקס האפלה” הוא סתם עוד סרט עם מלא אפקטים, שסובבים אירועים שלא ממש איכפת לנו מהם.

ישנה תחושה שהסרט היה מרוויח מלהיות ארוך יותר, או קצר יותר. הוא לא ארוך – שעה וחמישים סך הכל. אבל אם הוא היה קצר יותר, ומגיע מהר יותר לחלקים המעניינים, חותך החוצה קצת יותר מצ’ארלס ואריק, אולי הוא היה יותר מעניין. אם, מנגד, הוא היה מיני סדרה של ארבעה פרקים, והיה מפתח את הרעיונות שלו טוב יותר, הוא גם היה מרוויח.

ניקולס הולט וג’יימס מקאבוי מתוך “הפניקס האפלה” (תמונה באדיבות פורום פילם)

לא עוד סאנסה סטארק

יש דמות אחת בסרט שמהווה שיפור משמעותי, וזו ג’ין גריי. ב”אקס-מן: אפוקליפסה“, בו סופי טרנר שיחקה לראשונה את ג’ין גריי, היא הייתה דמות די משעממת. ראינו וידענו שיש בתוכה כוחות עצומים שעלולים להתפרץ, וידענו מראש שהסאגה תסתיים שוב בסיפור הפניקס, כמו שקרה בטרילוגייה המקורית מתחילת שנות ה-2000, אך טרנר עצמה הייתה ג’ין גריי מאוד משעממת.

נדמה שבדומה לסאנסה סטארק, הדמות שלה ב”משחקי הכס”, גם ב”הפניקס האפלה” סופי טרנר עברה כמה שינויים מרחיקי לכת. ב”משחקי הכס” יש לה יותר מעריצים מאי פעם, אבל היא עדיין דמות שנויה במחלוקת מכל מיני סיבות. ג’ין גריי, לעומת זאת, היא פשוט דמות נהדרת. אם ממש רוצים להתקטנן, המבטא האמריקאי שלה נשמע קצת מאולץ – אבל זה כל כך מינורי שאין באמת צורך לציין את זה.

סופי טרנר מתוך “הפניקס האפלה” (תמונה באדיבות פורום פילם)

בשורה התחתונה

סדרת סרטי “אקס-מן” היא אחת מסדרות הקומיקס הנשכחות ביותר שיש כיום. “הפניקס האפלה”, בדומה לשאר הסדרה, הוא סרט שלא ידברו עליו יותר משבוע, וגם זה רק במקרה הטוב. אבל זהו, הוא מאחורינו, ואיתו כל הסדרה הזאת. עכשיו שהמותג חזר לידיים של מארוול, דרך המיזוג של דיסני ופוקס, מעניין יהיה לראות אילו סיפורי אקס-מן חדשים נקבל בשנים הקרובות.

מה שבטוח, הסרטים האלה (במיוחד בסדרה האחרונה) היו מקפצות נהדרות לכמה וכמה שחקנים. אשמח מאוד אם הסרט הזה יהיה מקפצה דומה לסופי טרנר. יש שיגידו שאחרי “משחקי הכס” היא לא זקוקה למקפצה, אך המעבר מטלוויזיה לקולנוע הוא עדיין לא טריוויאלי, גם אם נהייה קל יותר עם השנים – והיא מוכיחה שיש לה את כל מה שצריך כדי להיות כוכבת גם על המסך הגדול.

דיסני ממשיכה לחזק את האחיזה שלה בראש טבלת המכירות הקולנועית לשנת 2019. החידוש הקולנועי ל”אלאדין” (Aladdin) בכיכובו של הג’יני וויל סמית’ (Will Smith) מתקרב לסוף השבוע השלישי שלו, והוא צפוי לחצות את קו חצי מיליארד הדולר בכרטיסים במהלך היום.

אם נדייק, הוא כבר מכר כרטיסים ב-203.1 מיליון דולר באמריקה, ועוד 293.1 מיליון דולר בשאר העולם, עם סך של 496.2 מיליון דולר גלובליים. כאמור, אם לא יקרה אסון גלובאלי שיגרום לכל בתי הקולנוע להיסגר היום לפתע, נראה אותו מגיע אל מעבר ל-500 מיליון דולר במכירות כרטיסים עוד היום.

כרטיסי קולנוע ל”אלאדין” הם הנמכרים ביותר בארה”ב בשבוע האחרון. זה כשלעצמו לא מפתיע, אך הנתון הבולט באמת הוא ש”אלאדין” התברג כסרט השלישי המוכר ביותר השנה, והוא עוד לא סיים למכור. במקום השני, אם תהיתם, נמצא “קפטן מארוול“, ובמקום השלישי “הנוקמים: סוף המשחק“.

כמו שקרה לא פעם בעבר, אך יותר מבכל שנה אחרת, דיסני ממשיכה להתחרות בעצמה – נכון לעכשיו, אין תרחיש שבו היא לא מנצחת במכירות עד סוף השנה, וזה אפילו בלי לספור את ההכנסות של פוקס, איתה דיסני התמזגה לאחרונה בעסקה ששוויה נאמד ב-71 מיליארד דולר.

המכירות של “אלאדין” צפויות להמשיך לרדת בהדרגה, ויתכן שהוא לא יגיע למיליארד הדולר הנכספים – אך הוא ללא ספק עשה את שלו, ויש שיגידו הרבה מעל למצופה.

תם סוף השבוע, ואיתו הגיעו הנתונים על מכירות כרטיסים הקולנוע. אולי עוד מוקדם לומר, אך נדמה שהאכזבה הקופתית הגדולה ביותר של 2019 מתרחשת ברגעים אלה ממש: “אקס-מן: הפניקס האפלה” (X-Men: Dark Phoenix) הוא סרט ה”אקס-מן” בעל ההכנסות הנמוכות ביותר בכל הזמנים לסוף השבוע הראשון שלו – ומשם זה לא משתפר אף פעם.

סרט גיבורי העל שאמור לסגור את הגלגול הנוכחי של הפרנצ’ייס היוקרתי על המוטאנטים מכר כרטיסים ב-33 מיליון דולר בלבד בארצות הברית – סכום התחלתי נמוך מאוד לסרט שעלות הפקתו מוערכת בכ-200 מיליון דולר. זה נמוך יותר מ”וולברין” הראשון, שגרף 53 מיליון דולר “בלבד” בסוף השבוע הראשון שלו. מעבר לים המצב נראה מעט יותר אופטימי, אך רק במעט, עם 107 מיליון דולר במכירות כרטיסים מחוץ לאמריקה, מה שמתנקז להכנסות גלובליות של כ-140 מיליון דולר.

למזלו של “הפניקס האפלה”, הוא עדיין הסרט המוכר ביותר בסוף השבוע האחרון – אך הוא מתחרה בעיקר ב”החיים הסודיים של חיות המחמד 2″, סרט משמעותית פחות יוקרתי, ובסרטים שרצים כבר מספר שבועות. שירת הברבור של המוטאנטים מתגלה כגיעגוע של ברווזון מכוער – לא רק שלא נראה עוד סרטי “אקס-מן” מהסדרה הנוכחית, אלא שנראה שאף אחד גם לא רוצה לראות אותם גם ככה.

“הנוקמים: סוף המשחק” היווה נקודת סיום ליקום הקולנועי של מארוול, ביותר ממובן אחד. מעבר לכך שסאגת האינסוף הושלמה, דבר נוסף שהגיע לקצו הוא החוזה של האחים רוסו (Russo) עם מארוול. אנטוני וג’ו רוסו, הבמאים מאחורי “קפטן אמריקה: חייל החורף”, “קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים”, “הנוקמים: מלחמת האינסוף” ו”הנוקמים: סוף המשחק” לא צפויים להמשיך עם מארוול בעתיד הקרוב. זה לא אומר שלא נראה עוד יצירות שלהם – להפך, כעת הם נחשקים יותר מאי פעם, ופתוחות לפניהם אינספור אפשרויות.

אחד הפרויקטים העתידיים שהרוסואים לקחו על עצמם, הוא עיבוד אנימציה ל-Magic: The Gathering. למי שלא שמע על MTG, או “מג’יק” בעגה המקומית, מדובר במשחק קלפים תחרותי, בו שני שחקנים משחקים זה נגד זה על ידי תיעול של חמש אנרגיות קסם שונות לזימון יצורים והטלת כשפים שמטרתם היא להשמיד את היריב. בין השאר, MTG היה למקור ההשראה העיקרי למשחק הקלפים הדיגיטלי המצליח Hearthstone.

משחק הקלפים Magic: The Gathering יצא לראשונה ב-1993, והמשיך מאז לצבור שחקנים ולהרחיב את מאגר הקלפים. מלבד לקלפים עצמם, שעליהם מצוירים יצורים ועולמות מרהיבים, יצאו לאור גם לא מעט ספרים סיפוריים על ה-Planewalkers, או “המהלכים בין המישורים”, מכשפים רבי עוצמה שמנתבים את האנרגיות הקסומות בעולם של MTG. סדרת האנימציה, שתופק על ידי נטפליקס (Netflix), תעסוק בסיפורי ה-Planewalkers, ותרחיב אותם.

האחים רוסו עצמם ניגשים לפרויקט בהתלהבות רבה: “הערצנו את Magic: The Gathering מאז שהמשחק קיים, לכן לסייע להביא לעולם את הסיפורים האלה דרך אנימציה זה פרויקט שיקר מאוד לליבנו“, הם אמרו בהודעה משותפת.

לא הוכרז עדיין תאריך יציאה לסדרה.

סאגת האינסוף של היקום הקולנועי של מארוול היא לא הדבר היחיד שמגיע לקיצו השנה. אמנם בפחות רעש, ובנימה קצת עצובה, הגיע הזמן להיפרד סופית מהאחרונה שבסדרות שהופקו בשיתוף הפעולה בין מארוול לנטפליקס. מה שהתחיל באפריל 2015 עם העונה הראשונה של “דרדוויל“, מסתיים עכשיו, ביוני 2019, עם העונה השלישית והאחרונה של “ג’סיקה ג’ונס” (Jessica Jones).

הסדרה בכיכובה של קריסטן ריטר (Krysten Ritter) שולחת את ג’סיקה למשימה האחרונה בהחלט – לפחות במסגרת הסדרה. צפינו בארבעה מתוך 13 הפרקים של העונה החדשה, שזמינה החל מהיום (ו’, 14.6) בנטפליקס ישראל, וחזרנו עם חוויות לרוב.

לא נספר לכם יותר מדי על מה שקורה, מעבר למה שנרמז כבר בטיזרים, אך אם לא צפיתם בעונות הקודמות – כדאי שתפסיקו לקרוא עכשיו.

ג’סיקה ג’ונס, עונה 3 – העלילה

ג’סיקה ג’ונס נמצאת באחד המצבים המוזרים ביותר שהיו לה בחייה. מצד אחד, העסקים טובים מאי פעם – היא זכתה למידה מסוימת של פרסום בעקבות מעלליה הקודמים, כאשר השיא היה העבריינית האחרונה שג’סיקה עצרה, אמא שלה. ג’סיקה ואנחנו יודעים, כמובן, שמי שחיסלה את אימה הייתה טריש ווקר, אחותה המאמצת, אבל שאר העולם מכיר סיפור אחר מעט. עם שכנים טובים, מבחר לקוחות בלתי נדלה ואפילו שיתוף פעולה עם המשטרה, חברת הבילוש “אליאס” משגשגת.

חייה האישיים של ג’סיקה, לעומת זאת, בשפל חסר תקדים. בזוגיות היא, כרגיל, כושלת, האלכוהוליזם שלה לא מראה סימני שיפור, והגרוע מכל – היא ניתקה כל קשר עם טריש, שהייתה גם אחותה המאמצת וגם חברתה הטובה ביותר. סביר מאוד שגם אנחנו היינו עושים את אותו הדבר במקומה. קשה מאוד לשמור על יחסים טובים עם מי שהרגה את אמא – אמא הביולוגית, הרוצחת חסרת הרסן.

ג’סיקה היא לא היחידה שסובלת. טריש נמצאת גם היא בסיטואציה דומה – אחרי שכל חייה היא חשה רגשי נחיתות מול ג’סיקה, סוף סוף יש גם לה כוחות על. הם מתבטאים בצורה מעט שונה, אך טריש חדה, מהירה וחזקה מאי פעם – בהחלט יותר משאדם “רגיל” יכל לקוות. היא מתאמנת, משפרת את כישוריה, ומתחילה להילחם בפשע בעצמה. היא רוצה לחדש את הקשר עם ג’סיקה, אך לא נראה שזה יתאפשר.

התנאים של המשחק משתנים כאשר נכנס לתמונה נבל חדש. הפעם לא מדובר במניפולטור כריזמטי בעל קול מהפנט, או באמא זועמת ששוברת אנשים לשניים כמו מקלות. הפעם זהו סתם אדם רגיל מהשורה – חוץ מהיותו רוצח סדרתי חד וחריף, מהסוג שיכול להיעלם ולא להתגלות גם עשרות שנים אחרי, כמו רוצח הזודיאק או רוצח הדליה השחורה. והוא, מצויד בשכל חריף ולב אבן בלבד, מחליט להפוך את חייה של ג’סיקה לגיהנום עלי אדמות.

תיקון עוול

בין אם אהבתם את העונה השנייה לבין אם לא, קשה היה שלא לשמוע את ההתרעמות של המעריצים על אקורד הסיום שלה. אחד הדברים החשובים בסדרה, אחת מאבני היסוד שלה, זה הקשר של ג’סיקה וטריש. העונה השניה השמידה את הקשר הזה, כאשר באותה נשימה גם הפכה את טריש ווקר לדמות בלתי נסבלת. למה לחזור לעונה שלישית בה לג’סיקה אין אפילו את טריש? כמה עוד אפשר להתעלל בה, ובנו על הדרך?

העונה השלישית לא מבטלת את מה שקרה בשניה. זה היה חמור מאוד אם כן – אי אפשר פשוט לשכוח ולסלוח, הדמויות צריכות לעבור תהליך, ואנחנו צריכים לצפות בתהליך הזה. במקום זה, אנחנו זוכים לשתי פרספקטיבות. מצד אחד, אנחנו רואים את הצד של ג’סיקה, שמסרבת לשמור על קשר עם אחותה המאמצת, שלא רוצה אפילו להתעניין בשלומה כשהיא נעדרת לפתע, והיא משכנעת מאוד – גם אנחנו כועסים, גם אנחנו לא רוצים לדעת.

אבל אז אנחנו מקבלים את הצד של טריש, רואים את הפרספקטיבה שלה. עם שינוי קל בכתיבה ובהנחיות הבימוי, פתאום בדיעבד היא לא נוראית כמו שהיא הייתה בעונה השנייה. פתאום היא יותר ברורה, יותר מעניינת, דמות שאנחנו גם רוצים לעקוב אחריה, ולו מתוך סקרנות. טריש ווקר? לוחמת בפשע? נו נו, תראי לנו מה יש לך! הפיצול בין השתיים והפוקוס ה(כמעט) זהה שהן מקבלות מייצר עונה עם שתי פרוטגוניסטיות ומתחיל לגשר על הפשע שנעשה לג’סיקה ובמידה מסוימת גם לנו.

ג’סיקה היא עדיין הכוכבת של הסדרה. השם שלה בכותרת, ורוב זמן המסך הולך אליה, אבל טריש היא דמות מרכזית לחלוטין, והעלילה של העונה מתפתחת סביב האחיות, וסביב חוסר היכולת שלהן לשתף פעולה. כל מה שנותר הוא למצוא נבל שיוכל לאתגר את הקונפליקט הזה.

ג’סיקה ג’ונס, עונה 3 (תמונה באדיבות נטפליקס)

הפסיכופט שאנחנו צריכים

אחת השאלות המרכזיות בכל סדרת “ג’סיקה ג’ונס” היא האם כוחות על הופכים אדם לגיבור? ג’סיקה עצמה טוענת שלא – היא לא מרגישה בנוח עם התואר “גיבורה” ולא מעוניינת שיקראו לה כך. בעונה הראשונה הגיע נבל עם כוחות על משלו, כאלה שמנטרלים את הכוחות של ג’סיקה, הופכים אותם ללא רלוונטים. בעונה השנייה הגיעה נבלה עם כוחות זהים לאלו של ג’סיקה, והיא השתמשה בהם כדי להרוס ולהרוג מתוך הזעם הבלתי נשלט שלה. העונה השלישית לוקחת את האתגר צעד נוסף קדימה.

לתת דוגמה נגדית זה לא מספיק. לומר “אמא של ג’סיקה לא גיבורה, לכן ג’סיקה גם לא בהכרח גיבורה” זה טיעון חלש. הטיעון החזק יותר היה בעונה הראשונה, סביב קילגרייב: “מה שווים כוחות העל של ג’סיקה אם היא לא יכולה להציל אף אחד מאיש כחוש עם קול מהפנט?”. העונה השלישית לוקחת ומחזקת את הטיעון של העונה הראשונה – מה רלוונטים כוחות העל בכלל?

לכל אחד מאיתנו יש ארגז כלים, והוא שונה מעט. חלק מהכלים מולדים, חלקם נרכשים. אפשר להתאמן, אפשר לקנות ציוד, אפשר להצטרף לארגונים. כשמדובר בהגנה עצמית והגנה על הזולת, לשוטר יש כמובן ארגז כלים מפותח יותר מלאזרח. לג’סיקה ג’ונס יש ארגז כלים לא רע בכלל, עם כוחות העל שלה וכישורי הבילוש שלה. גם לטריש ווקר יש ארגז כלים מוצלח – היא פיתחה כוחות על משל עצמה, והתאמנה מאוד קשה כדי ליישם אותם. אבל אלה רק כלים – ובכלים שלנו אפשר להשתמש גם נגדינו לפעמים.

הנבל של העונה השלישית לא נחשף מיד. ג’סיקה עוסקת בענייני ג’סיקה, טריש בענייני טריש, ואיפשהו בצומת בין שני המסלולים האלה יש גם הרבה אי-נעימות, והן נמנעות ממנה ככל האפשר. אף אחד לא חשד בכלל שאיפשהו מתחת לכל זה ישנו רוצח סדרתי בסגנון “דקסטר” שפשוט חי את חייו הזדוניים, עד אשר דרכו נתקלת בדרך שלהן – ונשמתו השחורה לא מאפשרת לו להתעלם מהן יותר.

ג’סיקה ג’ונס, עונה 3 (צילום: David Giesbrecht, תמונה באדיבות נטפליקס)

מהטריילרים והדיווחים כבר ידענו על כניסתו של הרוצח לסדרה, אבל הוא לא נכנס מיד. אתן לכם לגלות לבד מתי הוא מופיע ואיך, אבל מה שמעניין זה האגביות שבה הוא מופיע, ושהדרך שלו נפגשת עם זו של ג’סיקה כמעט בטעות. מהרגע שהדרכים שלהם מצטלבות, הוא לא מוכן לשחרר עד שהוא לא יוכיח לה, לג’סיקה ג’ונס, שהיא כלום ושום דבר לידו.

לה יש כוחות על, והיא מתפרקת. הוא, לעומתה, רכש כלים שונים לחלוטין, השחיז אותם, וכעת הוא לא צריך כוחות על כדי להיות אלוהים עלי אדמות – כי אם הוא מסוגל לחרוץ גורלות על בסיס קבוע, ללא שום סכנה ממשית להתפס, מה כבר יעצור אותו? שתי אחיות עם כוחות על? לא סביר.

בשורה התחתונה

13 פרקים של כשעה כל אחד זה אורך רציני. הרבה דברים יכולים לקרות בזמן הזה, וסדרות מארוול/נטפליקס הראו לנו כבר לא פעם שהן יכולות לקחת תפנית באמצע העונה ולהשתבש לחלוטין, או להפך, להיות מעניינות פתאום. בהתבסס על ארבעה פרקים אי אפשר לומר אם עונה 3 של “ג’סיקה ג’ונס” היא אקורד סיום טוב ומוצלח ליקום הטלוויזיוני הזה, ולסדרה עצמה בפרט. מה שאפשר לראות בארבעת הפרקים הללו זה כמה מחשבה יש מאחורי פיתוח הדמויות, כמה רצון טוב, וכמה כוונות מאוד מאוד נכונות.

עונה 3, מהרגע הראשון, מצטיינת בכמה דברים: התעלומה נבנית בקצב נכון וטוב, חשוב מאוד לסדרת בלשים; הקצב של הסיפור והדרך בה הדמויות מתפתחות בצעדים קטנים אך ברורים נכון ומרתק; והבימוי הוא מהטובים שהסדרה ידעה. זאת ללא ספק “ג’סיקה ג’ונס” שכדאי לצפות בה – גם אם, כמוני, התאכזבתם מהעונה השניה.

“יסטרדיי” (Yesterday) הוא שם מבלבל מאוד לסרט. אחרי “רפסודיה בוהמית“, סרט שהציג גרסה היסטורית לכאורה של להקת קווין וסולנה המנוח פרדי מרקורי, ואחרי “רוקטמן”, סרט שהציג גרסה היסטורית לכאורה של אלטון ג’ון, קל מאוד לחשוב ש”יסטרדיי” כנראה יספר לנו איך ג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו הפכו ללהקה שהמציאה את מוזיקת הפופ. זו, כמובן, טעות. כי “יסטרדיי” הוא למעשה סרט עלילתי פיקטיבי לחלוטין, על עולם מוזר מאוד בו הביטלס בכלל לא קיימים.

“יסטרדיי” נכתב על ידי ריצ’רד קרטיס (Richard Curtis) האגדי, שבאמתחתו תסריטים ללהיטים כמו “נוטינג היל”, “ארבע חתונות ולוויה אחת” ו”אהבה זה כל הסיפור”. הוא בויים על ידי דני בויל (Danny Boyle) האגדי לא פחות, במאי “טריינספוטינג”, “נער החידות ממומבאי”‘ “28 ימים אחרי” ו”127 שעות”. כל זה מעלה משמעותית את הציפיות לסרט, וגם אם השמות האלה לא מרשימים אתכם – תקשיבו פשוט לסיפור.

העלילה

הימש פאטל (Himesh Patel) משחק את ג’ק מאליק, מוזיקאי בינוני להחריד שלא מצליח לפלס לעצמו דרך לתהילה, לא משנה כמה הוא מנסה. האדם היחידי שמאמין בו באמת ודוחף אותו בכל הכוח זו חברת הילדות שלו אלי, אותה משחקת לילי ג’יימס (Lily James) מ”בייבי דרייבר“. אולי הסיבה שאלי לא רואה את הבינוניות של ג’ק, היא כי היא מאוהבת בו מעל לראש – אבל ג’ק לא רואה את זה בכלל.

במהלך אירוע מסתורי שגורם לכל החשמל בכל העולם להיכבות ל-12 שניות, ג’ק נדרס על ידי אוטובוס. הוא שורד, אבל הביטחון העצמי שלו בדרגת שפל חסרת תקדים. הישועה, להפתעת כולם, מגיעה מכיוון לא צפוי בכלל. לאחר שבאגביות מוחלטת ג’ק מנגן את Yesterday של הביטלס, כמו שבדרך כלל מנגנים היום שירים של הביטלס, הוא מגלה שאף אחד לא מכיר את השיר. בהדרגה הוא מבין שאף אחד בעולם כולו לא יודע מי הם הביטלס. וכל שיר שלהם שג’ק מצליח להיזכר בו? להיט חד פעמי, כמובן, והעולם כולו צמא לשמוע עוד.

בתוך מערבולת הכסף והתהילה הפתאומית, ג’ק נאבק בעובדה הפשוטה שהוא שקרן – הוא מרגיש כמו מתחזה כי הוא אכן מתחזה. אבל מה הנזק אם אף אחד לא יודע? אם בפועל אין נפגעים? ג’ק מגלה לאט לאט מה הנזק, כי סוד כזה קשה מאוד להחזיק. והקשר שלו עם אלי רק הולך ומתדרדר בתהליך.

אם אין אני לי, ג’ון-פול-ג’ורג’-ורינגו לי

הקונפליקט המרכזי בלב של “יסטרדיי” נפלא. פשוט נפלא. רובינו ודאי מכירים את “סינדרום המתחזה” בצורה כזו או אחרת, ואמנים יותר מכל אחד. זו התחושה הנוראית הזאת שאנחנו לא באמת אמורים לעשות את מה שאנחנו עושים. שאנחנו מציגים את עצמינו כמומחים בתחומינו, אבל מה אם אנחנו לא? ומה אם עוד רגע כולם יגלו את זה עלינו? ג’ק, כמו כל אמן, חווה את זה כל חייו – הוא מתעקש לשיר ולנגן, הוא מקבל פרגון מחבריו, אבל הוא לא יכול להתחמק מהתחושה המנקרת שאולי זה פשוט לא זה. אולי הוא סתם חושב שהוא מוזיקאי, כשבפועל הוא סתם עוד איש משעמם עם גיטרה.

האירוניה היא שבעולם הסרט, התהילה של ג’ק מגיעה כאשר הוא נהייה מתחזה אמיתי, אובייקטיבית. אם יש רגע בו זה לגיטימי לומר לעצמך “מה אם אני לא מי שאני אומר שאני”, זה הרגע שבו אתה מנגן את Let it Be לראשונה על במה, ואומר שאתה, ג’ק מאליק, הוא האיש הבלעדי מאחורי ההמנון האלמותי. וג’ק הוא לא אדם רע – בכלל לא. פאטל נעים וחביב ומשכנע בתפקיד, וקל לנו להתחבר אליו. קל לנו להאמין שבמקומו, יש סבירות מאוד גבוהה שהיינו עושים את אותו הדבר. וחלקינו היינו מרגישים רע מאוד בגלל זה – וג’ק מרגיש נורא.

לספר את הסיפור הזה דווקא סביב הביטלס זו אחת הדרכים הכי חכמות, רגישות ויעילות לספר סיפור כה רבוד לקהל כמה שיותר רחב – הרי אין מי שלא מכיר את הביטלס, ומעטים מאוד לא יבינו את הסיטואציה. לו קרטיס ובויל היו דבקים בסיפור הזה, ודאי היו מביאים אותו למקום מרתק – אבל, אבוי, מהר מאוד “יסטרדיי” פונה פניה חדה מאוד לתוך הקומדיה הרומנטית, ושם הסרט מתחיל להתפורר.

רצח אופי לכולם

אינני מתנגד לקומדיה רומנטית באופן עקרוני. להפך – הסיפור של ג’ק ואלי הוא סיפור לא רע, גם אם קלישאתי. מעטים סיפורי האהבה שלא קלישאתיים כיום, ומספיק לנו לקבל זוג שחקנים מקסימים כמו פאטל וג’יימס כדי להתאהב בדמויות, לכאוב בכאבן, ולרצות לראות את האהבה שלהם מתממשת.

אבל זה לא צריך לבוא על חשבון החלק השני של הסיפור, שמוצג תחילה כמרכזי. אתם יודעים, כל הטררם המוזר הזה עם הביטלס. לצערינו, נדמה שקרטיס, התסריטאי, הגיע למסקנה שצריך להקריב סיפור אחד כדי שהשני יעבוד. כל קו העלילה של הביטלס קיים רק כדי לשרת את סיפור האהבה. ויודעים מה? גם זה יכל לעבוד נפלא – אבל קרטיס לא רצה בכך.

יסטרדיי (באדיבות Tulip Entertainment)

המוזיקה של הביטלס אלמותית. עשרות רבות של שנים אחרי השיא של הרביעייה מליברפול, שירים רבים שלהם עדיין רלוונטים. עדיין מושמעים, עדיין מנוגנים על ידי אלפי נגנים, עדיין משפיעים ובמידה מסוימת מגדירים סצנות מוזיקליות רבות. הגישה של קרטיס לכתיבת קומדיות רומנטיות, לעומת זאת, התחיל להתיישן עוד בתחילת שנות האלפיים, והיום כבר מתחילה להעלות צחנה קלה של משהו רקוב.

הסימנים הראשונים לבעיה הם גם החמורים ביותר. אלי, שהייתה דמות נהדרת, אולי הטובה ביותר בסרט, דמות שלילי ג’יימס גרמה לנו להתאהב בה בקלות, נהייתה לפתע ממש לא נעימה. פתאום, בסצנה אחת. למה? כי קרטיס עוד זוכר איך עבדו הסרטים האלה בשנות ה-90, מה שאנחנו לשמחתינו כבר שכחנו. הוא רוצה לייצר אתגרים מוגזמים. הוא רוצה שהאישה תהפוך לפתע למשהו שהגבר צריך לזכות בו, גם אם כל חייה היא כבר רצתה להיות שלו. ואיך אפשר לזכות בה? אך ורק במחווה רומנטית מוגזמת, כמובן. כמה שיותר מוגזמת – ככה יותר טוב.

וזהו. בזה נחתם גורלו של ג’ק, ושל הסרט “יסטרדיי”. זה כבר לא סרט על הביטלס, או על כמה הם חשובים לעולם – זה סרט על בחור שפגש בחורה (אותה הוא הכיר כל חייו, אבל מילא), והוא צריך להפוך את העולם כולו כדי שהיא (שוב) תסתכל עליו. וכיוון שיש לו בידיו הבלעדיות את המוזיקה של הביטלס, יש לו אפשרויות רבות להפוך את העולם הזה. תחילה אלי חווה רצח אופי הדרגתי. אחריה זה מגיע גם לג’ק – ובשלב הזה, כל האופי של כל הסרט נרצח לחלוטין.

בשורה התחתונה

“יסטרדיי” מתחיל כאחד מסיפורי ה”מה אם?” היותר מעניינים שיצא לכם לראות. הוא מתפתח לאחת מהקומדיות הרומנטיות היותר מעניינות שיצאו מזה זמן רב. והוא הופך בהדרגה לקטסטרופה, לסרט שעושה דברים מביכים ומיותרים עד שהוא הופך למביך ומיותר בעצמו.

בכל זאת, למרות ההתדרדרות אל התהום, בדיעבד “יסטרדיי” עדיין היה סרט מהנה מאוד. כשאני חושב עליו, עולים לי בעיקר הדברים החיוביים. הוא יכל להיות סרט שאזכור שנים רבות קדימה אם הסוף שלו היה מעניין ומספק כמו שהסרט התחיל – עכשיו סביר יותר שאשכח אותו בשבועות הקרובים. הנה כבר הוא מתחיל לחמוק לי. אבל למרות זאת, ברובו הוא צפיה מהנה ביותר, מכתב אהבה נהדרת ללהקת הביטלס. רק על זה, על המוזיקה שהוא הציף שוב והזכרונות הנעימים שמגיעים איתה, מגיעה לו תודה.

כחודשיים. זה הזמן שקיבלנו כדי לעכל את אירועי “הנוקמים: סוף המשחק“. מארוול הביאה את היקום הקולנועי שלה לנקודת סיום, והנה כבר אנחנו ממשיכים לשלב הבא. יש משהו מנוכר בזה שידענו שנקבל סרט ספיידרמן עוד לפני שידענו מה יעלה בגורלו של ספיידרמן עצמו. “ספיידרמן: רחוק מהבית” (Spider-Man: Far from Home) אכן מתרחש מיד אחרי “סוף המשחק”, כך שלא יהיה לכם ספק – הביקורת הזאת תכיל ספוילרים ל”הנוקמים: סוף המשחק”.

אי אפשר לדבר על “רחוק מהבית” בלי לדבר על “סוף המשחק”. אם נדמה לכם שהסרט הזה קורה קרוב מדי לאירועים הדרמטיים שחתמו את סאגת האינסוף, אתם בחברה טובה – פיטר פרקר חושב אותו דבר, וזה לא מפסיק לייסר אותו לרגע.

ספיידרמן: רחוק מהבית – העלילה

טוני סטארק איננו. איירון מן וקפטן אמריקה, המקימים והמנהיגים הבלתי מעורערים של הנוקמים, עזבו את האנושות – כל אחד בנסיבותיו. השאלה הבלתי נמנעת היא מי הם הנוקמים עכשיו? ומי הפנים שלהם, מי מייצג אותם מול העולם כולו? פיטר פרקר, אותו שוב משחק טום הולנד (Tom Holland) המקסים, לא רוצה לשאול את השאלה הזאת. הוא נער צעיר, בן 16 בלבד, אבל הוא חושד שכל העיניים מופנות אליו. הוא לא טועה.

אבל השאלה הזאת, “מי מנהיג את הנוקמים”, רלוונטית רק אם יש נוקמים. ונוקמים ישנם רק אם צריך אותם – האם צריך אותם? עכשיו שת’אנוס איננו, עכשיו שקפטן מארוול האלוהית בכוחותיה תרה את הגלקסיה אחרי כל איום אפשרי, למה שיהיו נוקמים? די בזה שפיטר יהיה איש העכביש השכונתי הידידותי, כמו שהוא תמיד היה. כאשר מופיע איום עצום ובלתי מוסבר בדמות יסודנים הרסניים, מתברר שיש צורך בנוקמים, ודחוף. למזלו של פיטר יש גיבור חדש במערכה – קוונטין בק.

קוונטין בק, אותו משחק ג’ייק ג’ילנהול (Jake Gyllenhaal), הוא לוחם-מכשף רב עוצמה שהגיע אלינו מעולם אחר. הוא זוכה לכינוי “מיסטיריו”, ומוביל את המתקפה נגד אותם יסודנים. הוא ופיטר מתיידדים מאוד מהר. האם זו ההזדמנות שפיטר חיכה לה, להעביר את השרביט של טוני בלי להחזיק בו בעצמו? וכמה זה הוגן בכלל לצפות מנער בן 16 להיות המושיע של האנושות כולה?

היקום הקולנועי מת, יחי היקום הקולנועי

מארוול צריכה להתניע מחדש את היקום הקולנועי המצליח ביותר שאי פעם היה קיים – יש שיגידו היחידי שבאמת הצליח. “ספיידרמן: רחוק מהבית” הוא הסרט המדויק ביותר לעשות את זה. “רחוק מהבית” לא מפספס כלום: הסרט, גיבור הסרט ורוב הדמויות בו מדברים על המוות של טוני באובססיביות; העתיד של הנוקמים כארגון מוטל בספק ללא הפסקה; ויש התייחסות נהדרת לחמשת השנים בהן חצי מהאנושות הייתה חסרה – התקופה הזאת מכונה כעת “הבליפ”, ואם נדמה לכם שזה מוזר שחלק מהילדים נעלמו לחמש שנים וחלק המשיכו להתבגר בינתיים, אז יוצרי הסרט חשבו כך גם, ושיחקו על זה.

זו גם הזדמנות מצוינת בשבילנו לשאול את עצמינו למה אנחנו כאן בכלל. כן, הסרטים האלה כיפיים, אבל למה אנחנו בכלל חוזרים שוב ושוב לצפות באותם הסיפורים, שלרוב אינם מקוריים? עוקבים אחרי אותם הגיבורים? משתפים פעולה עם סיפורים יותר ויותר מופרכים? “ספיידרמן: רחוק מהבית” הוא כנראה הסרט הראשון של מארוול שממש מסתכל לנו בעיניים ושואל אותנו את השאלות האלה.

הוא לא הסרט הראשון שקורץ לצופים – את זה מארוול התחילה לעשות בשלב מאוד מוקדם. אבל הוא סרט שמעז לשאול אותנו “מה אתם עושים פה בכלל? זה לא מרגיש לכם מטומטם מה שהולך כאן?”. וכמובן שזה הופך את הסרט לעוד יותר אטרקטיבי. זה הרי סך הכל “ספיידרמן” – ברור לנו שלא נקבל תשובות לשאלות אקזיסטנציאליסטיות כאן. זה לא סרט שישנה את החיים שלנו, ואפילו לא את הרגלי הצפיה שלנו.

הסיבה שהוא יכול לשאול את השאלה הזו היא שיוצרי “רחוק מהבית” יודעים את התשובה – אנחנו פה כי כיף לנו, כי אנחנו אוהבים את השטויות האלה, ונבוא שוב גם אם יראו לנו שכל זה סתם חסר משמעות. כי אנחנו לא פה למרות השטויות, אנחנו פה בשביל השטויות!

ספיידרמן: רחוק מהבית (תמונה באדיבות פורום פילם)

הכל עובד – גם כשלא אמור

יש הרבה פרטים ב”ספיידרמן: רחוק מהבית” שיכלו לשבש את הסרט: המערכה הראשונה שלו קצת ארוכה מדי, ולוקח לה יותר מדי זמן להגיע לאירוע שמזניק את העלילה המרכזית של הסרט; יש מונולוג שברוב הסרטים היה נתפש כמגושם ומיותר, בו דמות אחת מספרת באופן מסורבל מאוד לדמויות אחרות דברים שהן כבר יודעות, פשוט כדי שאנחנו נבין מה קורה; וכמה וכמה דמויות מתנהגות בצורה ממש טפשית בשביל לקדם את העלילה ו/או לשעשע אותנו. אבל זה עובד בראש ובראשונה כי אין ב”ספיידרמן: רחוק מהבית” ליהוק אחד שהוא לא מושלם.

טום הולנד כבר כבש את ליבינו כפיטר פרקר. הוא מצליח לעשות את זה שוב מחדש כאן, והוא אפילו לא היה צריך! אבל כל הקונפליקטים החדשים של פיטר נהדרים, והולנד מעורר אך ורק תחושות חיוביות, בין אם מדובר בהערצה או רחמים – כי גם כשאנחנו מרחמים על פיטר, זה מגיע ממקום של אהבה. שאר הילדים, בראשם זנדאיה (Zendaya) וג’ייקוב בטאלון (Jacob Batalon), מופלאים גם הם, כמו גם המורים המלווים את פיטר וחבריו באירופה.

אבל מעבר לשחקנים שכבר הוכיחו את עצמם כמעולים בתפקיד הדמויות האהובות, ישנו ג’ייק ג’ילנהול. ג’ילנהול משתלב ביקום הקולנועי באלגנטיות האופיינית לו. בק מקסים – לוחם אצילי מעולם אחר, שמגיע אלינו עם כוחות ויכולות וידע שיאפשרו לנו להביס את היסודנים הנוראיים. מי שעקב אחרי ההפקה שם לב ודאי לסרטונים של הולנד וג’ילנהול, שלמרות פער הגילאים הגדול יחסית נהיו חברים ממש קרובים, והכימיה העוצמתית ביניהם מורגשת גם בסרט.

זוהי הופעתו הראשונה של מיסטיריו על מסך גדול, ואחת הגרסאות המעניינות ביותר של הדמות. בין אם אתם מכירים את הדמות מהקומיקס ומשערים את הכיוון שהיא תיקח, לבין אם זו הפעם הראשונה שאתם נחשפים אליו – מדובר באחת הדמויות היותר מעניינות של היקום הקולנועי של מארוול.

ספיידרמן: רחוק מהבית (תמונה באדיבות פורום פילם)

נדמה שגם כאן “ספיידרמן: רחוק מהבית” מתריס בצופים. כמו שהוא שואל אותנו בפנים “למה אתם משתפים פעולה עם השטויות האלה”, הוא גם אומר לנו “הנה – אנחנו מחבלים בכל מה שאמור להיות נכון בסרט גיבורים, או בסרט בכלל. אנחנו משבשים את מבנה המערכות, אנחנו עוברים בבוטות על חוקי תסריטאות בסיסיים, אנחנו פשוט עושים מה שבא לנו בלונה פארק הפרטי שלנו, וכולכם באים להסתכל עלינו משתוללים ונהנים מזה!”. וזו פשוט האמת – כי כל הסרט הזה הוא בלאגן עצום, ואנחנו נהנים מכל רגע ורגע שלו.

בשורה התחתונה

“ספיידרמן: רחוק מהבית” מוכיח שיש עדיין מקום לסרטי גיבורי על. שגם אחרי שהסתיימה “סאגת האינסוף” של מארוול, למארוול יש עוד מה לספר, ויש עוד מה לעשות עם הגיבורים הקיימים שלה, יחד עם גיבורים חדשים שהיא תמשיך להציג בהצלחה מרובה. יכול להיות שזו יריית פתיחה מוצלחת שלא תביא לכלום. יכול להיות ששלוש השנים הקרובות יולידו סרטים משעממים ומיותרים, ונשכח את הרעיון של “יקום קולנועי” אחת ולתמיד. אינני חושב שזה מה שיקרה, אבל זה אפשרי.

מה שבטוח – אם אפילו אחד מתוך שלושה סרטי מארוול יהיו ברמה של “ספיידרמן: רחוק מהבית”, אז זה הכל שווה את זה. מעל לכל, הסרט הזה הראה לנו שלמארוול יש עוד עשרות ואף מאות קלפים בשרוול, והיא תמשיך לחשוף אותם לאט ובהדרגה – ואנחנו, בתקווה, נמשיך לצווח בשמחה מכל אחד מהם.

נדירים היום הסרטים שמצליחים להפתיע אותנו, הצופים, כבר מהרגע הראשון. הטריק הוא, כמובן, לא לחשוף הכל בטריילר. “שוטר על הדרך” (Stuber) הוא סרט מהסוג הזה. אם ראיתם את הטריילר, אולי הרגשתם שהוא חשף יותר מדי – ובמקום מסוים אתם צודקים. אבל יש מספר פרטי מפתח בעלילה ובמבנה של הסרט אותם חסכו מאתנו בקדימונים. אל חשש – בביקורת הזאת לא תקראו ספוילרים מעבר למה שכבר היה בטריילרים. במקום, אתם תקראו את הסיבות שבזכותן “שוטר על הדרך” הוא אחד הסרטים המצחיקים ביותר שיצאו השנה.

העלילה

דייב בטיסטה (Dave Bautista) משחק את ויק, שוטר מבוגר במשטרת לוס אנג’לס. הוא אדם גדול, רועם ואלים, אבל לא אלה הסיבות בגינן הוא מסוכן. הוא מסוכן כי יש לו עסק לא פתור עם סוחר סמים חמקמק – עסק אישי וכואב במיוחד, מהסוג שמשטרת L.A לא תעזור לו לפתור. קומיל ננג’יאני (Kumail Nanjiani) מגלם את סטו, נהג אובר שרק רוצה להיות נהג אובר טוב – להביא את לקוחותיו ליעד, לקבל מהם דירוג גבוה, ולהרוויח את הכסף שהוא צריך כדי להגשים את החלומות שלו.

ויק, השוטר האימתני, מחליט לשכור את שירותיו של סטו. הוא לוקח את הנהג איתו ליעדים בחקירה שלו – יעדים מפוקפקים במיוחד. כנגד רצונו, סטו מוצא את עצמו נשאב לתוך פעילות משטרתית מופרעת וקיצונית, וכנראה לחלוטין לא חוקית – אבל האיש הקטן לא מצליח לעמוד על שלו מול הר השרירים הזועם.

מוותר על מה שלא חשוב

מייקל דווס (Michael Dowse), במאי “שוטר על הדרך”, והתסריטאי טריפר קלאנסי (Tripper Clancy), לא רוצים שתסתבכו. גם לא נראה שבא להם להסתבך בעצמם. לכן דווס וקלאנסי חילקו את הסרט למה ש”חשוב” לסרט, ומה ש”לא חשוב”. מה ש”חשוב” הם ויק, סטו, וסצנות האקשן של הסרט. כל השאר לא משנה בכלל. הסרט קופץ מקלישאה לקלישאה – כל הדמויות בסרט שטוחות לחלוטין, כמעט ללא פוטנציאל לפיתוח. והפוטנציאל שישנו? לא מנוצל בכלל. הבת של ויק, הבוס של סטו, סוחר הסמים והגנגסטרים שלו – כל הדמויות בסרט סתמיות ממש. אבל זה לא דבר רע. למעשה, זה דבר טוב מאוד – זאת אחת הסיבות העיקריות שהסרט מצליח.

“שוטר על הדרך” מציג דברים בצורה כמה שיותר פשוטה, ובכך מכסתח את עצמו מכל הצרות הגדולות שיכולות לקרות לסרט כזה. חששתם מדמויות לא ברורות? מניעים רופפים? עלילה שמסתבכת בתוך עצמה? הסירו דאגה מלבכם – הדמויות בקושי דמויות, המניעים כל כך בסיסיים ששום דבר לא ירופף אותם, ועלילה בקושי יש, כך שאין לה במה להסתבך. ושוב, זה נשמע נורא, ושוב אני אומר לכם, זה מצוין. למה? כי הפשטות הזאת מאפשרת להתמקד בדברים החשובים באמת לסרט.

מצטיין בחשוב ביותר

כאמור, יש שני דברים ב”שוטר על הדרך” שבבירור נבחרו כפוקוס העיקרי של הסרט: הראשון הוא החיבור בין ויק לסטו, והשני הוא האקשן. את שניהם דווס וקלאנסי, יוצרי הסרט, ליטשו בצורה אלגנטית במיוחד. בולטים במיוחד, כמובן, בטיסטה וננג’יאני. ניגודים מושלמים שכאלה לא תראו כל יום. יש שיגידו שאלה גרסאות זולות יותר של דוויין ג’ונסון וקווין הארט, אבל זאת תהייה אמירה שמפספסת את החן והקסם הייחודי של הזוג שקיבלנו פה – כי כל אחד מהם מביא איתו משהו ייחודי לחלוטין, והניגודיות ביניהם ייחודית לגמרי גם היא.

דייב בטיסטה מוכר לנו בעיקר מתפקידו ב”שומרי הגלקסיה”, אך זה לא התפקיד היחידי אותו הוא שיחק. למעשה הוא כבר הוכיח את עצמו כשחקן פעולה מתוחכם למדי בתפקידי המשנה שלו ב”בלייד ראנר 2049” ו”מלון ארטמיס“. יש בו משהו שקט ומלנכולי, אנרגיה קודרת שכזו שמתלווה לפרסונה הקולנית שלו. כתוצאה מזה ויק, השוטר האלים והמופרע, הוא מעין גרסה יותר עצובה, פחות מטומטמת ופחות נחמדה של דראקס מ”שמורי הגלקסיה”.

ננג’יאני ובטיסטה ב”שוטר על הדרך” (תמונה באדיבות פורום פילם)

מולו נמצא ננג’יאני, כוכב עולה בהוליווד בשנים האחרונות, שהשטיק שלו הוא הומור עצמי וגבריות אלטרנטיבית שהפוכה למודל השרירי והאלים אותו מייצג כאן בטיסטה. ננג’יאני הוא קומיקאי נפלא, שחקן שיודע להצחיק לא רק במופעי סטנד-אפ על במה, אלא גם כשחקן שעומד מול מצלמה. כל שורה שהוא אומר, כל הבעת פנים מופתעת, כל צווחת אימה, כולן מעוררות צחוק מתגלגל. הוא עובד טוב מאוד גם לבדו, אבל ברגע שבטיסטה נצמד אליו – הם מתחילים לסחוט מהקהל את הנשמה בסצנות ובדיאלוגים המצחיקים ביותר שתראו השנה על המסך הגדול.

ואז ישנו האקשן. לכל חובב סרטי פעולה יש קריטריונים משלו למה שהופך אקשן לטוב ומהנה. אם תציצו ברשימה שלי, אחד הקריטריונים העיקריים הוא ניצול טוב ומעניין של מיקומים. איפה האקשן מתרחש, איך המיקום מנוצל על ידי ההפקה, ואיך הדמויות מתנהלות בתוכו. אלה הדברים שעושים את ההבדל בין סתם אקשן מהיר עם כוריאוגרפיה טובה אבל נשכחת, לבין סצנות שנחרטות בזכרון, סצנות שאנחנו אוהבים לחזור אליהן.

האקשן ב”שוטר על הדרך” לא מתפשר אפילו לשניה. כל סצנת פעולה מתוכננת ומבוצעת בצורה מדויקת ונפלאה, במטרה מאוד ברורה לספק לנו את האקשן הטוב שאנחנו רוצים לראות, אבל גם להזכיר לנו שוב ושוב שאנחנו צופים בקומדיה. אין כאן את התקציבים המופרעים של סרטי “מהיר ועצבני” או “משימה בלתי אפשרית“, אבל איפה ש”שוטר על הדרך” דל בתקציב הוא מפצה בנשמה שלו, ובתכנון החכם והנכון של כל סיטואציה אלימה בה הדמויות נמצאות.

“שוטר על הדרך” היא קומדיית פעולה. ננג’יאני מכסה את הקומדיה, בטיסטה מכסה את הפעולה, ובמהלך כל הסרט הם גם מחליפים תפקידים שוב ושוב, כאשר בטיסטה נהייה מצחיק מאוד פתאום, או כשננג’יאני נאלץ, נגד רצונו של סטו, להיות קצת יותר גיבור משהוא תכנן באותו היום. למרות שויק וסטו הם הדמויות הכי מפותחות בסרט, גם הם, בגדול, מורכבים מקלישאות. אבל גם קלישאות צריך לדעת איך להדביק יחד בצורה טובה ונכונה, ורוב הזמן אפילו לא תשימו לב לזה – תהיו עסוקים מדי בלצחוק. מעבר לזה, יש כמה מרכיבי מפתח בסרט שמצליחים להפתיע באמת, וזה משהו שכמעט אף סרט לא מצליח לעשות יותר.

בשורה התחתונה

“שוטר על הדרך” הוא מקרה נדיר. הוא סרט שעומד בכל ההבטחות שלו, וגם מצליח להתעלות עליהן. זה סרט שיודע בדיוק מה הוא – קומדיית פעולה פשוטה ומהנה. הוא לא מנסה להיות יותר מזה, והוא מצליח להיות הכי טוב שהוא רק יכול להיות בתוך המסגרת הזאת. ללא ספק אחד הסרטים הכי מצחיקים שתראו השנה, עם אקשן דל-תקציב נפלא שמזכיר סרטי פעולה קלאסיים טובים. המלצה ללא הסתיגויות.

דיסני (Disney) עושה לעצמה רימייקים. זאת עובדה קיימת בשטח. לא כולם אוהבים את העובדה הזאת, אבל חייבים לקבל אותה – השנה הגענו לשיא של שלושה רימייקים בזה אחר זה, עם “דמבו“, “אלאדין“, וכעת “מלך האריות” (The Lion King). ואכן, האהבה ל”מלך האריות” המקורי כל כך גדולה, והקאסט שגויס לכבודו כל כך מרשים, שכולנו רצינו שהפעם זה יהיה זה – הרימייק שנאהב. כי איך אפשר שלא? עם אותן דמויות, אותם שירים אלמותיים, איך אפשר לטעות כאן? ובכן, תמיד יש דרכים חדשות לטעות – ולצערינו גילינו כמה וכמה מהן בגרסה הזאת לאגדה המצוינת.

את העלילה של “מלך האריות”, אגב, כולנו מכירים – עד כדי כך כולנו מכירים, שדיסני עצמה לא היססה לעשות ספוילרים לסיפור בפרומואים שלה. אם אתם משום מה רוצים להימנע מספוילרים, עצמו את העיניים ורוצו לראות את הסרט. רצוי המקורי. הביקורת הזאת תהייה, בלית ברירה, השוואתית – על הדברים החדשים בסרט נדבר פחות, אבל בהחלט יהיו השוואות בין הישן למשוחזר. קחו בחשבון, מכאן יתחילו ספוילרים לסרט מ-1994. מקווה מאוד שתסלחו לי.

העלילה

מופסה הוא אריה אדיר וחזק, המלך הדגול של כל מה שהאור נוגע בו. בסוואנה שלו נשמר איזון עדין בין הטורפים לאוכלי-הצמחים, והאדמה משגשגת. להוד מעלתו נולד גור אריות בשם סימבה, יורש עצר מבורך. רק חיה אחת בממלכתו של מופסה לא מרוצה מהולדת הילד – אחיו של המלך, האריה הממורמר סקאר. סקאר תמיד רצה להיות המלך, וכעת, משנולד יורש למופסה, התקוות המעטות שהיו לו לרשת את אחיו החזק והנאה יותר נגוזו.

אך סקאר לא מוותר בקלות – הוא כורת ברית עם הצבועים, אויביהם המושבעים של האריות, וביחד הם זוממים לביים “תאונה” שתחסל את המלך מופסה ובנו. מופסה אכן נהרג, אך סימבה שורד – ונס על נפשו הרחק מאדמות אביו. סקאר מקבל את מבוקשו ומוכתר למלך. סימבה, היורש החוקי, גדל באדמה רחוקה עם חברים מוזרים. הוא מדחיק את תחושת האשמה האדירה שהוא חש על כך שלא יכל להציל את אביו, שנהרג בניסיון להגן על הבן חסר האונים – אך מתישהו יהיה עליו לחזור ולהחזיר את הסדר על כנו.

מציאותי מדי

הנה הוט-טייק שבטח שמעתם ועוד תשמעו הרבה סביב “מלך האריות” החדש: “לייב-אקשן?! למה קוראים לזה לייב-אקשן, זה הכל אנימציה!”. אז בואו נוציא את זה מהמערכת. “מלך האריות” החדש הוא חלק מהתהליך בו דיסני משחזרת את להיטיה הגדולים בגרסאות לייב-אקשן מצולמות. אכן, בפועל כל הסרט הוא רק פיקסלים, ללא צילומים “אמיתיים”. אבל במאי הסרט ג’ון פאברו (Jon Favreau) והצוות המוכשר שלו עשו עבודה חסרת תקדים, ובעזרת שילוב של טכנולוגיות הכולל גם מציאות-מדומה יצרו סרט שנראה מציאותי לחלוטין ברובו המכריע. בתוצר הסופי אנחנו מקבלים סרט שנראה ומרגיש לייב-אקשן – אז בואו נזרום עם זה.

“מלך האריות” נראה כל כך אמיתי, שזו אחת מהבעיות הכי גדולות שלו. כי אנחנו רואים חיות אמיתיות מאוד למראה, ומה חיות אמיתיות לא עושות בדרך כלל? נכון – הן לא מדברות. בטח ובטח שלא שרות. הישג מרשים נוסף של ההפקה הוא שהחיות האלה, בסרט הזה, דווקא כן שרות ומדברות, ועדיין נראות כמו חיות אמיתיות רוב הזמן. אבל זה עדיין לא מספיק.

הנה תרגיל מחשבתי: קחו אריה אמיתי. דובבו אותו. הוסיפו לו תנועות שפתיים עדינות מאוד שיתאימו לדיבוב. אתם תקבלו חיה מדברת שנראית מציאותית ביותר, אבל היא עדיין חיה. ולחיות, במיוחד חיות לא מבויתות, אין מגוון רחב של הבעות פנים – לא כמו לבני אדם. אז אמנם החיות מדברות, ואפילו מזיזות את השפתיים בהתאם, אבל הן לא מביעות את עצמן בצורה שבה אנחנו, כאנשים, יכולים להזדהות אתן. בסרט אנימציה זו לא בעיה: הסתכלו על הפנים של סקאר, של סימבה, של טימון ופומבה. התסכלו על העיניים הענקיות, החיוכים הזוממים, הסנטר הנפול כשהם עצובים – באנימציה החיות אנושיות לחלוטין. בסרט לייב-אקשן, לעומת זאת, “אנושיות” כזאת תשבור את האשליה.

מלך האריות (תמונה באדיבות פורום פילם)

נעשתה כאן בחירה מודעת – לשמור על החיות חיתיות. מתן הבעות פנים עשירות היה הופך אותן ללא מספיק אמיתיות. המחיר של המציאותיות כבד מאוד – כי כשסימבה הגור בוכה על אביו שנהרג, וכל מה שאנחנו רואים זה את הפנים המאובנות של גור אריות דיגיטלי, זה פשוט לא מעורר את אותו רגש עצמתי שעוררו בנו כמה קווים פשוטים עם צבע כתום באמצע.

כי להזדהות עם כתם צבע שמסומן לנו כ”סימבה – גור אריות” הרבה יותר קל, מסתבר, מאשר עם גור אריות “אמיתי” שמשום מה מדבר. במילים אחרות, חיות “אמיתיות” הן שחקניות גרועות ממש – ולסרט כמו “מלך האריות” מגיעים שחקנים טובים הרבה יותר מאריות עם הבעות פנים מאובנות.

אבל הדיוק המציאותי הוא אפילו לא הדיוק הכי חמור בסרט – הדיוק הכי חמור הוא הדיוק העלילתי. כי “מלך האריות” ממש, ממש דומה ל”מלך האריות”. וזוהי בעיה.

מלך האריות גרסת 2019 דומה מדי למקורי

קשה מאוד לא להשוות רימייקים למקור. אחת מהצרות של הרימייקים של דיסני היא שאנשים זוכרים ואוהבים את המקור כל כך, שקשה לקבל את הסרט החדש. נכון, זה כיף לשמוע גרסאות חדשות לשירים ישנים ואהובים, ולראות שחקנים חדשים מקריאים גרסאות מרועננות של טקסטים טובים ומלוטשים, אבל ההשוואה הזאת תמיד תזכיר לנו כמה אהבנו את המקור, ותאלץ אותנו למצוא את כל מה שלא עובד בסרט החדש.

“מלך האריות” חוטא בזה כפליים. יש לו, בתור סרט אנימציה שמעמיד פנים שהוא מצולם, יכולת לעשות דברים שסרט מצולם לא יכול לעשות. וכך, עם אנימציה מציאותית לחלוטין, הוא משחזר סצנות שקרו באנימציה בסרט מ-1994. אם חשבתם שתצליחו לאבד את עצמכם בסרט, פשוט לשקוע בסיפור, אני מצטער לומר שלא תצליחו. אתם תהייו עסוקים מדי בלומר לעצמכם (ואם אתם גסי רוח, גם לסובבים אתכם) ש”אה, זאת הסצנה ההיא! איך אהבתי אותה, ואוו איזה שחזור מדויק!”.

“דמבו” הוא הרימייק היחידי מהתקופה האחרונה שבאמת ניסה לשנות את הסיפור. הוא היה סרט נוראי, אבל ראוי להערכה על הניסיון הזה, כושל ככל שיהיה. “מלך האריות” הלך לקיצון השני, הסרט שניסה להעתיק את הגרסה המקורית בדיוק רב ככל האפשר. אם אי פעם השאלה “למה לעשות רימייק בכלל” הייתה במקום, זה במקרה הספציפי הזה.

הייתי רוצה לראות טייק מעט שונה על “מלך האריות”. לפחות ויזואלית. אם הסרט נראה כמו לקט מנשיונל ג’אוגרפיק, אולי כדאי להשתמש בשפה הויזואלית של סרטי טבע. אולי לשלב דמויות אחרות בסרט. לשחק עוד קצת עם הפורמט, לתת לנו איזשהו ערך מוסף מעבר ל”הנה שוב אותם שירים שכבר אהבתם פעם, תאהבו אותם שוב ותאזינו לאלבום החדש בספוטיפיי. הנה, הבאנו את ביונסה”.

מלך האריות (תמונה באדיבות פורום פילם)

שחקנים שמצילים (בקושי)

ובביונסה (Beyonce), יחד עם שאר חבריה השחקנים, טמון החלק של “מלך האריות” שדווקא עובד. אפילו עובד מצוין חלק מהזמן, אבל לא תמיד. דיסני לא חסכה, וסיפקה קאסט מדובבים מרשים ונהדר, הכולל כאמור את ביונסה, את דונלד “צ’יילדיש גמבינו” גלובר (Donald Glover), צ’יווטל אג’יופור (Chiweter Ejiofor), ג’ון אוליבר (John Oliver), סת’ רוגן (Seth Rogen), בילי אייכנר (Billy Eichner), אלפרה וודארד (Alfre Woodard), קיגן-מייקל קי (Keegan-Michael Key), ג’ון קאני (John Kani), ג’יימס ארל ג’ונס (James Earl Jones) האגדי שחוזר לתפקיד מופאסה, ועוד.

ואלה שחקני קול מצוינים. ראוים לציון במיוחד התפקידים הקומיים: ג’ון אוליבר בתפקיד זאזו מופלא, וכמעט מפצה על המראה המפלצתי של הציפור; הצבועים מצליחים לעורר לא מעט גיחוכים צבועיים מהקהל; ורוגן+אייכנר ראויים להיקרא ה-טימון ופומבה של הדור החדש. הם לא נופלים אפילו במעט מהמקוריים, ומצליחים לספק כמה רגעים חדשים שיזכרו, כנראה, בתור הנקודות החזקות של הסרט. מה שמדגיש שוב, אגב, שיש מקום לחידוש של “מלך האריות”, בהנחה שבאמת עושים אותו חדש, ולא רק משחזרים את המקורי בכל הביטים שלו.

בשורה התחתונה

“מלך האריות” החדש ישאיר לכם שילוב מוזר של טעם רע בפה, יחד עם טעם לעוד. עוד מטימון ופומבה, עוד מג’ון אוליבר כזאזו, עוד מהמוזיקה הפנומנלית שעדיין מצליחה לעורר בנו את כל הרגשות העזים האלה 25 שנים אחרי. תמצאו רגעים טובים בסרט – קומים ודרמטים כאחד.

כשהסרט טוב, הוא טוב בעיקר בזכות השחקנים הנהדרים שלו, או בזכות צוות אנימציה יצירתי שהחליט לייצר דימוי חדש ומיוחד שמתאפשר אך ורק בטכנולוגיות המשולבות של הסרט. רוב הזמן, אבוי, תראו פשוט קבוצה של אריות סתמיים, נטולי כל יכולת משחק (מתוקף היותם אריות), מנסים (ונכשלים) בשחזור אחת מיצירות האנימציה הגדולות ביותר בכל הזמנים.

נו, לפחות ניסו…

בקשות אחרונות הן עסק מורכב. כך גילה הסופר ניל גיימן (Neil Gaiman), שכתב יחד עם חברו טרי פראצ’ט (Terry Pratchett) את הספר “בשורות טובות” (Good Omens). לאחר שבמשך שנים רבות השניים ניסו להפיק את הספר לסרט ו/או סדרה, פראצ’ט הלך לעולמו. גיימן החליט לגנוז את הפרויקט, אך מכתב שקיבל מפראצ’ט לאחר מותו הבהיר לו שעליו לסיים את הפרויקט – אחרת, כך נדמה, רוחו של פראצ’ט הייתה רודפת את גיימן לעד.

בקשות אחרונות הן גם עסק פשוט לפעמים. לפתע להפיק מיני-סדרה על ספר כה אהוב נהייתה משימה פשוטה מאוד, במיוחד כשאחד מהסופרים מאחוריו נפטר. חיש מהר נוצר שיתוף פעולה בין גיימן לאמזון (Amazon), שגייסו מספר שחקנים מופלאים, ביניהם מייקל שין (Michael Sheen), דייוויד טנאנט (David Tennant), ג’ון האם (Jon Hamm), פרנסס מקדורמונד (Frances McDormand), מייקל מקקין (Michael McKean), ועוד. כעת קיבלנו לידינו מיני-סדרה בת שישה פרקים, שמספרים על “נבואותיה הנחמדות והמדויקות של אגנס נאטר, מכשפה”. אז כמה טובות הן, הבשורות הטובות האלה?

בשורות טובות – העלילה

אין דבר שחשוב לאנושות יותר מהאנושות עצמה. כל מה שקרה לפני שאנחנו היינו כאן לא משנה לנו כל כך – אבל אנחנו לא היינו הברואים הראשונים. לפני עולם בני האדם, לפני שגורשנו מגן העדן, לפני שהיה גן עדן פיזי להיות מגורשים ממנו, היו מלאכים. וכשחלק מאותם המלאכים מרדו, נוצר לראשונה הפיצול בין כוחות האור לכוחות האופל – המלאכים והשדים. ואף אחד מהצדדים לא שכח את המלחמה שעוד לא הסתיימה – היא לא תסתיים עד שלא ישאר רק צד אחד בקונפליקט, רק אידיואלוגיה אחת שלטת.

הופעת האנושות הובילה להפסקה לא רצויה במלחמה. לאלוהים היה פרויקט גדול וחדש, וכולם לקחו בו חלק – המלאכים מתוקף היותם פקודיה של הכל-יכולה, והשדים מתוקף היותם טיפוסים מפוקפקים שמתערבים בכל דבר, גם אם לא צריך אותם. שני סוכנים כאלה, מלאך ושד, עשו קצת יותר מן הנדרש: המלאך אזירפאל, אותו מגלם מייקל שין, והשד קראולי, אותו משחק דייוויד טנאנט.

על מוערבותם הם קיבלו ספק-פרס-ספק-עונש – קראולי ואזירפאל נותרו לשהות בינינו, בני התמותה. הם חיו בינינו, למדו להכיר אותנו, להסביר לממונים עליהם על מנהגיונו, ולאורך הזמן הם למדו גם לאהוב אותנו. אחרי הכל, הם ליוו אותנו משחר האנושות. אבל מלחמת גוג ומגוג עוד לא הסתיימה, והגיע תורם של השדים לשנות את העובדות בשטח – הגיע הזמן להביא את האנטיכריסט, האנטי-ישו, בנו של השטן שיתהלך כאדם בשר ודם ויממש סוף סוף את חזון אחרית הימים.

קראולי ואזירפאל צריכים לשחק תפקידי מפתח בסיפור – הם, אחרי הכל, חיים בינינו בשביל זה, ולא סתם כדי לאכול קרפ בימי המהפכה הצרפתית. אבל הם ממש, ממש לא רוצים לחזור הביתה, ועוד פחות רוצים לראות את האנושות שהם כה אוהבים נחרבת במלחמה מיותרת שכבר מזמן לא איכפת להם ממנה.

עיבוד מדויק להחריד

תהליך עיבוד ספר לסרט או סדרה דורש הרבה החלטות. מה שומרים ומה זורקים? מה עובר מסך, ומה צריך “תבלון” הגון? לא חסרות דוגמאות לעיבודים שונים שלקחו גישות שונות, מ”משחקי הכס” ועד “שתיקת הכבשים”. העיבוד הזה, של “בשורות טובות”, הוא כנראה אחד העיבודים המדויקים ביותר שתראו בחייכם – לטוב ולרע. אחת הסיבות לזה היא, כנראה, שיוצר הסדרה הוא ניל גיימן, שכתב את הספר. סיבה נוספת היא, כמובן, שמפחיד לשנות את מילותיו של טרי פראצ’ט האגדי, יוצר “עולם הדיסק” והסופר השני מאחורי היצירה.

עיבוד כה מדויק הוא חרב פיפיות. מצד אחד, הוא משמר את הטקסט של היצירה כמו שהוא. כתיבתו של פראצ’ט ידועה בשנינותה, וכאשר הטקסט מועבר מילה במילה הוא ממשיך להיות מקסים בדיוק כפי שהוא היה. אפשר לראות כמה כל השחקנים, ללא יוצא מן הכלל, נהנים מהדמויות שלהם, מה שמעלה את הטקסט המשובח עוד יותר גבוה. מצד שני, עיבוד מדויק שכזה קצת משתק את הכלים הקולנועיים.

כאשר יש התנגשות בין הסיפור הטלויזיוני לסיפור הספרותי, יוצרים מחפשים פתרונות יצירתיים. הרי אין צורך לתאר במילים את מה שמופיע על המסך גם ככה, לדוגמה. גיימן לא יסכים עם האמירה הזאת, לפחות לא במקרה הזה – אמנם אנחנו רואים שני שדים מסתודדים בחושך, אך זה לא יעצור אותו מלהוסיף קול של קריינית, שמתארת שני שדים מסתודדים בחושך. למה? כנראה כי מילותיו של אדם מת יקרות יותר, והתיאורים של גיימן ופראצ’ט מלאים גם הם בהומור, וממש חבל לוותר עליהם.

זה צורם מדי פעם, לראות בדיחות ספרותיות מועברות למסך כפי שהן ללא ניסיון לעיבוד מעניין ומפותח יותר, אבל מתרגלים לזה במהרה. מה שעוזר גם זה שהקריינית היא פרנסס מקדורמנד, שמציגה את עצמה בתור אלוהים. לא בתור המטטרון, קולו של אלוהים, שהרי הוא מופיע כדמות נפרדת בסדרה, אלא בתור הכל-יכולה בכבודה ובעצמה. זה מוסיף רובד משעשע מצוין – בעוד שכל המלאכים מנסים לנחש את רצונה וכמהים לשמוע את קולה, אנחנו שומעים אותה לאורך כל הדרך, מדברת על המתרחש כמו אמא שמקריאה סיפור לפני שינה לילדיה. ומי אנחנו, אם לא ילדיה, שנמצאים צעד אחד מהשינה הנצחית של הכלום? בהנחה שהעולם יסתיים, כמובן…

לאחר שמתגברים על הצרימה של הקריינות, מגלים ב”בשורות טובות” את הרובד הנפלא של האירוניה. אלוהים, אחרי הכל, כל יכולה ויודעת כל. בעוד שהמלאכים והשדים לא תמיד יודעים מה אזירפאל וקראולי עושים היא מעודכנת – ולא מתערבת. האם זה אומר שהתחבולות הלא-יוצלחות של הצמד הן חלק מהתכנית האלוהית? אם כן, זה יאכזב מאוד את המלאך גבריאל, שבגילומו של ג’ון האם מתפלל למלחמה שתגיע בהקדם, ושתמחה את האנושות המיותרת הזאת מהקיום. כשתצפו בסדרה תגלו מהר מאוד שלאכזב את גבריאל זו מטרה שכולנו חפצים בה.

בשורות טובות (תמונה: Amazon Studios)

הזוג המושלם בטלויזיה

“בשורות טובות” עושה עבודה טובה מאוד בלהגדיר מלאכים ושדים, ואת הפערים ביניהם. מלאכים, ברמת העקרון, עושים רק את מה שנכון. “נכון” זה לא תמיד “טוב”, יש לציין. שדים עושים את ההפך – הם עושים דברים “לא-נכונים”! לכן גם בינם לבין עצמם הם לא תמיד מבינים אם הם צריכים לכעוס או לשמוח כשאחד מהם מפשל. הרי אם שד עשה משהו לא נכון, הוא עשה דבר נכון! אז לא, זה לא טוב, הוא צריך לעשות את זה לא נכון. אבל הוא כבר עשה את זה לא נכון! יופי. אז הוא עשה דבר נכון. רגע… התבלבלתם? גם השדים.

טנאנט ושין הם צמד פנומנלי עם כימיה שכולנו יכולים רק לקנא בה.

קראולי ואזירפאל מוצאים את עצמם מהרגע הראשון כלואים בפרדוקס ה”נכון-לא-נכון” – שניהם לא מבינים אם מה שהם עשו בימים הראשונים של האנושות היה טוב או רע. שניהם לא מבינים אם החיים בינינו הם פרס או עונש. ככל הנראה אף אחד לא מבין – וההגליה של השניים לעולמינו נעשתה, בין השאר, כדי לשהמלאכים והשדים פשוט ישכחו משני המוזרים האלה ומהסוגיה המוסרית שהם ייצרו. זה גם מאוד נוח, לשלוח סוכנים ש”ירגלו” אחרי האנושות.

אבל מה שמייחד את האנושות זה שאנחנו לא תמיד מבדילים בין טוב ורע, לא תמיד יודעים מה נכון ולא נכון, אנחנו פשוט חיים את החיים שלנו. אנחנו מנסים לעשות את מה שאנחנו אמורים לעשות, ולפעמים עושים את ההפך בטעות ואפילו לא מבינים את זה – כמו קראולי ואזירפאל. לכן מהר מאוד הם מתחילים לאהוב אותנו. מאוד. ובתור שתי הישויות הקוסמיות היחידות בסביבה, הם מתחילים גם לחבב אחד את השני – למרות שגם אחרי כמה אלפי שנים כאן, הם עדיין לא מוכנים להודות בזה.

אין ספק שהאהבה הרבה לספר נובעת בראש ובראשונה מהקשר בין השניים. והדמויות, כאמור, מתורגמות מהספר למסך במדויק, ושומרות על החן שלהן לאורך כל הדרך. מיותר גם לציין שטנאנט ושין הם שחקנים מופלאים ומקסימים בעצמם – והם מקסימים פי כמה יחד, כצמד פנומנלי עם כימיה שכולנו יכולים רק לקנא בה.

הסדרה, כמו הספר, היא קומדיה שחורה. היא לועגת לדתות בפרט, אבל גם לאנושות כולה בכלל. אז איפה האור? איפה הנקודות החיוביות שעוזרות לנו לשרוד את כל האופל הזדוני הזה? הכל בהם, בקראולי ואזירפאל – כי גם כשהם עצמם קצת עוקצניים וזדוניים, הם עדיין מתוקים ומקסימים כל כך, שאנחנו רוצים שהועלם ינצל ולא יושמד. לא בשבילנו, לנו בטוח מגיע להימחק מהבריאה. בשבילם – כדי שיהיה להם איפה להסתובב, לנצח, ולהשאר החברים הכי טובים ומחממי לב שנראה בחיים הקצרים וחסרי המשמעות שלנו.

בשורות טובות (תמונה: Amazon Studios)

בשורה התחתונה

אמרו שמלאכים ושדים לא יכולים להיות חברים – אז אמרו! כנגד כל הסיכויים, אזירפאל וקראולי הצליחו לבנות חברות אמיצה ומשעששעת. אמרו שלעבד את “בשורות טובות” למסך זה קשה – אז אמרו! כנגד כל הסיכויים, ניל גיימן הפיק מיני סדרה פנטסטית המבוססת על הספר שהוא כתב עם חברו המנוח, טרי פראצ’ט. יש סדרות יקרות מ”בשורות טובות”. יש סדרות מפותחות ממנה, מורכבות ממנה, מעניינות ומתוחכמות ממנה, אבל בודדות מאוד הסדרות שיש להן כל כך הרבה נשמה.

בשישה פרקים שנאלצתי לבלוע בישיבה אחת, פשוט כי לא הצלחתי להפסיק, גיימן ואמזון הביאו את אחת היצירות הכי נעימות, רכות, מצחיקות ומשמחות שראיתי מזה שנים. משעשע, בהתחשב בזה שבבסיס הסדרה נמצא סוף העולם. אבל היי, גם אפוקליפקסה היא בעצם עסק די משעשע.

“מהיר ועצבני: הובס ושואו” (Fast & Furious Presents: Hobbs & Shaw), או פשוט “הובס ושואו” אם לא בא לכם לשבור את השיניים, הוא כמובן סרט חדש בעולם של “מהיר ועצבני”. אבל הפעם לא מדובר בסרט מרכזי בסדרת “מהיר ועצבני”, אלא בספין-אוף – סיפור צדדי שמתמקד בשתי דמויות מהפרנצ’ייס – הובס, אותו משחק כבר זמן מה דוויין ג’ונסון (Dwayne Johnson), ושואו, אותו משחק ג’ייסון סטיית’האם (Jason Statham). שניהם גם הפיקו את הסרט, שמלבדם מנסה לשכוח שהוא חלק מעולם גדול יותר. התוצאה די מוזרה.

העלילה

האטי, סוכנת ביון בריטית אותה משחקת ונסה קירבי (Vanessa Kirby) מ”משימה בלתי אפשרית: התרסקות” ו”הכתר”, גונבת וירוס קטלני. היא לוקחת את הוירוס כדי שהוא לא יגיע לידיו של בריקסטון, בגילומו של אידריס אלבה (Idris Alba) – סוכן של ארגון חשאי מסוכן במיוחד. בין יכולותיו האישיות של בריקסטון לבין הארגון שעומד מאחוריו, נדמה שלהאטי אין סיכוי לשרוד.

כדי לוודא שהאטי תמצא והוירוס לא יגיע אל החבר’ה הרעים, שני אנשים נשלחים לעזור לה – הסוכן הבריטי לשעבר והנבל המשוקם דקארד שואו, שהוא במקרה גם אחיה של האטי, והר השרירים האמריקאי-פולינזי לוק הובס, שהוא במקרה גם האדם אותו שואו שונא יותר מכל.

למרות חוסר הרצון של השניים לשתף פעולה, אין להם הרבה ברירות – כי גם יחד עם האטי, לוחמת מוכשרת לא פחות מהם, בריקסטון מרגיש כמו אויב בלתי מנוצח. בטח ובטח כששני הגיבורים הראשיים מעדיפים להתווכח ולריב במקום להציל את העולם.

מודעות עצמית זה לא מספיק

סרטי “מהיר ועצבני” הפכו לתופעה קולנועית יוצאת דופן. הם התחילו כסרטים על מירוצים שנהיו יותר מהירים ויותר עצבניים, עד שיצאו לחלוטין מפרופורציות. הם כבר מזמן לא סרטי מרוצים, אלא מעין הכלאה מוזרה בין סרטי “משימה בלתי אפשרית”, גיבורי על, ומלודרמה לטינית. מעלילות נוסח “שוטר סמוי נכנס למירוץ לא חוקי כדי לחשוף ולעצור את העבריינים שפועלים בסצנה” הגענו ל”המשפחה שהגיבור לא ידע שיש לו נחטפה על ידי הנבל שחשבנו שמת אך למעשה שרד וחזר לנקום בשם המשפחה שלו!”. השטיק מובן – גדול יותר, מוגזם יותר, מטומטם יותר, והרבה יותר כיף. אה, וכמובן עם הרבה מאוד מכוניות, כי פעם זה היה על מרוצים אז צריך לשמור את זה.

“הובס ושואו” לא חייב לנו אפילו את זה. מירוצים? הם כבר מזמן לא פוקוס ואפילו לא פיצ’ר בסרטים האלה. כן, נראה סצנות מרדף, ונראה מכוניות עושות פעלולים מוגזמים, אבל את זה אנחנו מצפים לראות בכל סרט פעולה. “הובס ושואו” יודעים בדיוק לשם מה באנו – כדי לראות את סטיית’האם וג’ונסון מרביצים לרעים, ומדי פעם גם אחד לשני. וזה כל מה שהסרט עושה. נשמע לכם טוב? זה בהחלט טוב, בהתחלה. מה משתנה? לא הרבה – וזו בדיוק הבעיה.

“הובס ושואו” מתחיל בהכי מטומטם שלו, ולא מרפה. כדי להצדיק את ההתנהגות המוזרה והמוגזמת של כל הדמויות, הסרט עושה את כל שביכולתו כדי להזכיר לנו שהוא בעצם סרט, והוא הסרט שרצינו לראות. זה חמוד, אבל זה מעייף. “הנה הבריטי הכועס, תראו איזה בריטי כועס הוא!”, “הנה המתאבק המנופח שהפך לכוכב הקולנוע האהוב עליכם, תראו איזה מצחיק הוא!”. בסצנה אחר סצנה אנחנו מקבלים תזכורות אינסופיות שבאנו לראות את שני השחקנים הראשיים, ולא בשביל שום דבר אחר. המצלמה, העריכה, אפילו הדיאלוגים בנויים בצורה שדורשת שנסתכל כל הזמן על הובס ועל שואו, ונתעלם מכל השאר. אבל באנו גם בשביל הדברים האחרים!

קירבי מצוינת בסצנות האקשן שלה. אלבה משחק נבל פנטסטי. אפילו הסיפור של הסרט, מוגזם ככל שיהיה, עובד לא רע בכלל בתוך הז’אנר הזה של סרט מרגלים/גיבורים/מכוניות מוגזם. אבל אנחנו לא יכולים לקחת רגע ליהנות מזה, כי אנחנו עסוקים מדי בלראות את סטיית’האם וג’ונסון מהללים את עצמם על המסך. ואפילו בתוך סרט כזה, שבו הכל לכאורה מרגיש לא אמיתי, אפילו כאן זה מרגיש ממש לא טבעי.

הובס ושואו (אדיבות Tulip Entertainment)

מרגיש מאולץ

כמעט כל הסרט מרגיש מאולץ. שוב, אני מזכיר שזה סרט מסדרה שבה מכונית זינקה מתוך גורד שחקים לתוך גורד שחקים אחר – פעמיים. אבל הפעלולים בסדרה לא הרגישו מאולצים אף פעם. הם היו מוגזמים, לא הגיוניים, אבל ברגע הם תמיד הרגישו נכון. זה נכון גם כאן, אגב – האקשן והפעלולים המוגזמים ממשיכים בהיגיון המעוות של הסדרה, וזה עובד. מה שמאולץ זה כל השאר.

הובס ושואו שוב שונאים אחד את השני. זה לא כל כך עובד אחרי שב”מהיר ועצבני 8” הם עבדו יחד, ואפילו פרגנו אחד לשני בסוף בצורה כנה, אמיתית והגיונית. סיפור רומנטי שמתפתח במהלך הסרט מרגיש כפוי ולא אורגני, בין שני שחקנים שאין ביניהם שום כימיה. ההתנהלות של הגיבורים מול בריקסטון מרגישה לא טבעית בכלל. וכפוי ומאולץ מכל החלק בסמואה.

אם צפיתם בטריילר, אתם ודאי זוכרים שהגיבורים מגיעים גם לסמואה, לבקר את המשפחה של הובס. דוויין ג’ונסון עצמו חצי סמואני, מצד אמו, וכבר שנים רבות מתהדר בתואר של כבוד מהאומה הפולינזית. אין ספק שהוא מייצג אותם היטב. כאן, בתור אחד ממפיקי הסרט, הוא החליט לקחת את כל ההפקה “הביתה”, ולהקדיש חלק משמעותי מהסרט להצגה כיפית, צבעונית ומוגזמת (ברוח “מהיר ועצבני”) של התרבות הזאת. וזה לא קשור לכלום.

בשלב בו הגיבורים מגיעים לסמואה, נדמה שהסרט כבר היה צריך להסתיים. ההתערבות של ג’ונסון בתסריט מאוד מורגשת, שכן כל החלק הזה בסרט פשוט לא היה צריך לקרות. לא אהיה מופתע לגלות שהדראפט המקורי היה בכלל לסרט “משימה בלתי אפשרית”, או אולי “ג’יימס בונד” אפילו, עד שצוות “מהיר ועצבני” אסף אותו ועשה לו כמה שינויים והתאמות. השינויים וההתאמות עבדו ברובן – עד לכל הסיפור המיותר הזה.

הובס ושואו (אדיבות Tulip Entertainment)

הדגש המוגזם של סדרת “מהיר ועצבני” על “משפחה” כבר הפך למושא פרודיות. המילה “משפחה” נאמרת בסדרה שוב ושוב, ונהייתה בדיחה. “הובס ושואו” הוא אמנם סרט עם מודעות עצמית מוגזמת, אבל דווקא כאן הוא עיוור לעצמו לחלוטין. נדמה שבהפקה חשבו שכל עוד יגידו “משפחה” בסרט, הצופים יאכלו הכל. למה באנו לסמואה? כי משפחה! כי להובס יש קונפליקט לא פתור עם אח שלו! מישהו ידע על הקונפליקט הזה לפני כן? לא, אבל זה לא יעצור אף אחד מלהמציא קונפליקט כזה ממש בסוף הסרט, רק בשביל להוסיף עוד חצי שעה.

ושלא תבינו לא נכון – האקשן בסמואה מצוין. כמו בכל הסרט. אבל בשלב הזה זה כבר עוד מאותו הדבר, וקשה מאוד להישאר מעוניין בסרט שכל כך מתאמץ להעמיד פנים שהוא לא מתאמץ בכלל.

בשורה התחתונה

דוויין ג’ונסון הוא אדם מוערץ, ובצדק. בחיוך שרמנטי ושרירים מנופחים הוא מפיץ גישה חיובית לחיים, מציג מודל בריא (יחסית) לגבריות, ומשמח את כל מי שסביבו. מענטש של ממש. באמת! המותג של ג’ונסון פשוט – חייך, דבר על הרגשות שלך בפתיחות, ואם אתה מרגיש קצת רע – לך לחדר כושר ותעריץ את עצמך מעט בטעם טוב. מה רע? ובגישה הזאת נעשה כל הסרט הזה. חייך, נפח קצת שרירים, ושכח מזה שהסרט שמולך מיותר לחלוטין! ובכן, כמו שאתם רואים, זה לא עובד.

בתור אחד שקנה את הנוסחה ומבסוט על מה שקורה לסרטי “מהיר ועצבני” לאחרונה, מצאתי את “הובס ושואו” לא הסרט שרציתי לראות. רחוק מזה. כבר מהתחלה הוא מקרטע, וככל שהוא מתקדם הוא נהייה יותר מעייף ויותר סתמי, עם עוד ועוד חורים שפשוט קשה להתמודד איתם. וזה לא כי חסרים פה וין דיזל וחברים – הסרט יכל לעבוד מצוין עם הקאסט המצומצם הנוכחי, לו רק אותו קאסט מצומצם היה נשאר קאסט שחקנים בלבד, ולא מכתיב להפקה ביקורים מיותרים באתרי מורשת פולינזיים.

עשרה סרטים. זה המספר בו קוונטין טרנטינו (Quentin tarantino) הבטיח שהוא יעצור. כמובן שיש מספר דרכים שונות לספור את הסרטים של הבמאי האקסצנטרי, אבל כיוון שהוא זה שמחליט מתי הוא יעצור רצוי לספור בשיטתו: “כלבי אשמורת”, “ספרות זולה”, “ג’קי בראון”, “להרוג את ביל”, ששני חלקיו נספרים כסרט אחד, “חסין מוות”, “ממזרים חסרי כבוד”, “ג’אנגו ללא מעצורים”, “שמונת השנואים” השמיני במספר, וכעת גם “היו זמנים בהוליווד” (Once Upon a Time… in Hollywood).

מן הסתם שהבילדאפ הזה יוצר הרבה הייפ סביב כל סרט חדש של טרנטינו. יש ספירה לאחור שבסופה פועלו הקולנועי יסתיים לכאורה, וגם אם הוא לא יעמוד במילה שלו וימשיך לביים סרטים גם אחרי הסרט הבא, עדיין יש מטען מאוד גדול מאחורי המספרים האלה. לכן המתח סביב “היו זמנים בהוליווד” רב מאוד, בטח ובטח אחרי “שמונת השנואים” המאכזב – האם זהו סרט שראוי להיות הלפני-אחרון בתוך גוף העבודות של היוצר המרתק הזה, או שמא כבר נמאס לנו ממנו, וגם מהעשירי לא יהיה לנו אכפת?

העלילה

ליאונרדו דיקפריו (Leonardo DiCaprio) הוא ריק דלטון, שחקן מערבוני-טלויזיה שהיו מצליחים מאוד בשנות החמישים. הוא החליט לעשות את הקפיצה הלא-פשוטה מקולנוע לטלוויזיה, וכעת, בשנת 1969, הוא מתקשה למצוא עבודה בשני התחומים. לצידו נמצא תמיד קליף בות’, אותו משחק בראד פיט (Brad Pitt). בות’ הוא פעלולן שעובד כבר כעשור בתור הכפיל של דלטון בכל הפרויקטים בהם הוא משחק, מה שאומר שאם הקריירה של דלטון מקרטעת, הקריירה של בות’ במצוקה גדולה עוד יותר.

דבר אחד שדלטון הספיק לעשות כשעדיין היה מצליח ועשיר, זה לקנות בית בשכונת יוקרה הוליוודית. בזכות זה הוא מתגורר ליד אחד הבמאים המצליחים ביותר בעולם – רומן פולנסקי. פולנסקי נשוי לשחקנית שרון טייט, אותה משחקת מרגו רובי (Margot Robbie). כל זה מתרחש בתקופה בה גדלה ומתפתחת הכת הידועה כ”משפחה” של צ’ארלס מנסון – אותה “משפחה” שרצחה את טייט וכמה מחבריה בדם קר באוגוסט 1969. בניגוד לטייט, פולנסקי ומנסון, דמויות היסטוריות כולן, דלטון ובות’ הם פרי דמיונו של טרנטינו – והם מוצאים את עצמם מעורבים בסיפור הזוועה ההוליוודי בדרכים לא צפויות כלל וכלל.

סרט המשך ל”ממזרים”

כל סרטיו של טרנטינו קשורים זה לזה בצורה כזו או אחרת. לרוב מדובר באנקדוטות קטנות ולא ממש משמעותיות – כבר לא פעם טרנטינו הודה שכל סרטיו אכן מתרחשים באותו עולם, אך גם שלא מדובר ב”יקום קולנועי” פרופר בו העלילות מתקשרות זו לזו. זה קיים בעיקר לשעשוע האישי שלו, ובשביל שלנו, הצופים האובססיביים, יהיה עוד משהו לדבר עליו בהשתאות. אבל מהרבה מאוד בחינות, “היו זמנים בהוליווד” הוא מין סרט המשך ל”ממזרים חסרי כבוד” – אם לא בעלילה אז בהחלט ברוח.

מה שמייחד את שני הסרטים המדוברים ומקשר ביניהם, זה שבשני המקרים מדובר בסרטים שמתרחשים בסביבה היסטורית, עם דמויות היסטוריות ממשיות שמופיעות בהם. להזכירכם, המילים שפותחות את “ממזרים חסרי כבוד” הן “היו זמנים בצרפת תחת הכיבוש הנאצי”, ובשני המקרים צירוף המילים “היו זמנים…” מתייחס לפתיח של מערבונים רבים, ביניהם “היו זמנים במערב הפרוע” הקלאסי. באותה מידה ניתן גם להתייחס לשני הסרטים כמערבונים – שניהם לא מתרחשים בימי המערב הפרוע, אבל שניהם מתנהגים כמו מערבונים בעלילה, בצילום, בקצב, ובכל ההתנהלות שלהם.

לכן ברור לחלוטין לכל צופה מנוסה, שכשנכנסים ל”היו זמנים בהוליווד” נכנסים למעשייה בדויה. גם בסדרה “רומא” היו שתי דמויות בדיוניות במרכז הסיפור, אך הן דווקא היו שם כדי להשתתף באירועים היסטוריים אמיתיים לכאורה. כאן, בסרטו התשיעי של קוונטין טרנטינו, ההיסטוריה ההוליוודית מקבלת אינטרפרטציה ייחודית. כיצד? את זה, כמובן, תגלו בעצמכם.

מרגו רובי מתוך “היו זמנים בהוליווד” (תמונה באדיבות פורום פילם)

שחקנים מקסימים לדמויות נאלחות

פיט, דיקפריו ורובי הם שלושתם שחקנים נהדרים. כצפוי, הם נהדרים גם ב”היו זמנים בהוליווד” – אך הקסם שלהם לא בהכרח עובד מספיק לטובת הסרט. ה”נפגעת” העיקרית היא ללא ספק מרגו רובי, שמגלמת את שרון טייט המנוחה. בעוד שרובי מגלמת את טייט בצורה מקסימה ומתוקה לאורך כל הסרט, דמותה שטוחה ומשעממת ברובו.

יש לכך כמה סיבות, ביניהן כבוד לזכרה, כמו גם הצורך לצייר אותה כטהורה ונקייה לצורך המהלך שטרנטינו עושה בסרט, אבל התוצאה היא שבעוד שמרגו רובי מוצגת כשחקנית ראשית ומרכזית בסרט, דינה כדין השחקן ששיחק את היטלר ב”ממזרים חסרי כבוד” – להיות דומה למקור ולא לדבר כמעט בכלל במהלך רוב היצירה.

הקרבן השני אחריה הוא דיקפריו. ריק דלטון הוא, ללא ספק, הגיבור הראשי של הסרט. דמותו היא הדמות היחידה שעוברת תהליכים של ממש, הוא זה שמניע את העלילה של עצמו ושל קליף בות’ הפעלולן, והוא זה שמצופה מאיתנו לרצות בטובתו.

בפועל מדובר באדם נאלח ולא נעים, שרובינו בחיים לא נרצה להיות קשורים אליו בשום צורה. כמובן שדיקפריו פנטסטי בתפקיד – והוא עושה עבודה מצוינת בלייצר טיפוס ממש לא נעים. הוא לא אדם רע ממש, ואולי זה דווקא חלק מהבעיה – כל “ספרות זולה” המופתי גורם לנו לסמפט רוצחים חסרי רסן וחסרי נשמה. דלטון, לעומתם, הוא סתם שחקן מביך עם קפריזות, ולמעט מספר סצנות נהדרות שום דבר בו לא מעורר סימפטיה.

לאונרדו דיקפריו מתוך “היו זמנים בהוליווד” (תמונה באדיבות פורום פילם)

הדמות הסימפטית ביותר בסרט היא דמותו של בות’, אותו משחק בראד פיט. לבות’ יש עבר אפל שגם אותו כדאי שתגלו בעצמכם, וכיאה לדמות טרנטינואית אלימה ואפלה – הוא גם צ’ארמר שרמנטי ומקסים. הבעיה היא שבדומה לשרון טייט, ברוב הסרט אין לו סוכנות של ממש. הוא פשוט נגרר אחרי דלטון, ובניגוד לטייט שמסתמכת אך ורק על זה שהיא דמות מהמציאות, בות’ מייצר תחושה שיהיה לו סיפור מעניין בסרט. בפועל הוא שם כדי להיות ממש חמוד ומגניב בכל הסצנות בהן יש צורך באלימות הטרנטינואית המפורסמת. הוא נפלא בכל אחת ואחת מהן, אבל בסרט כמכלול? גובל במיותר. וזה מתאר במידה מסוימת את הבעיה העיקרית של “היו זמנים בהוליווד”.

נפלא לחוד, ביחד מקרטע

כל אחת ואחת מהסצנות ב”היו זמנים בהוליווד” היא לכל הפחות סצנה טובה, ורובן לא פחות ממופלאות. הסרט מכיל כמה מהסצנות הטובות ביותר של טרנטינו, סצנת סיום מהטובות שנראו בקולנוע, ואינספור רגעים שפשוט כיף להתמוגג מהם. האם, בהתאם, מדובר באחד הסרטים הטובים של טרנטינו, ואחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם? הגיוני שזו המסקנה שתסיקו, וגם אני הייתי מסיק את אותה המסקנה מקריאת המילים הללו, אבל בפועל זה בכלל לא המצב.

“היו זמנים בהוליווד” הוא לקט של סצנות מעולות שלא מצליחות להתחבר לסרט מעניין. בעוד שתהנו מהסצנות השונות, תוך כשעה-שעתיים אתם כנראה תתעייפו מהן לחלוטין. חשבו על זה כמו על צפייה בלקט הסרטונים האהובים עליכם – אחרי סדרה של סרטונים, במיוחד אם כולם באותו הטון, אתם תזדקקו למשהו מאוד יוצא דופן כדי להשאר מעוניינים. מלבד הסיום הנהדר של הסרט, אין משהו כזה בנמצא. הסרט, שאורכו עולה על 160 דקות (שעתיים וארבעים), נמרח, ומסרב לקדם את העלילה שלו.

יש שתי סיבות עיקריות לכך. הראשונה היא הקצב האיטי של הסרט, שלא מתכתב מספיק טוב עם העלילה הדלה יחסית שלו. השנייה מחזירה אותנו למה שנאמר כבר על גיבורי הסרט. הכוח המניע העיקרי של “היו זמנים” הוא ריק דלטון, דמותו של דיקפריו, ודלטון הוא, כאמור, לא גיבור שממש כיף לנו לעקוב אחריו. ישנן סצנות בהן אנחנו אוהבים אותו מאוד, יש כאלה בהן אנחנו שונאים אותו, אבל לאורך הסרט קשה לגבש איזושהי עמדה אחידה לגביו.

טרנטינו תמיד היה אשף של ה”רגע”. בצילום, בבימוי ובכתיבה, הוא ייצר כמה מהרגעים הטובים בהיסטוריה של הקולנוע. ולאורך רוב הקריירה שלו, הרגעים הללו התלכדו ביחד לסרטים לא פחות ממופתיים – אבל “היו זמנים בהוליווד” לא מצליח לעמוד בהבטחה הזאת.

פיט ודיקפריו מתוך “היו זמנים בהוליווד” (תמונה באדיבות פורום פילם)

בשורה התחתונה

ב”היו זמנים בהוליווד” קוונטין טרנטינו מצליח לספק את רוב הדברים שבזכותם הוא כה מפורסם. הסרט מבוים ומצולם לעילא ולעילא, ומציג דמויות שכתובות נהדר ומשוחקות על ידי שחקנים שמוציאים מעצמם דברים שלא תראו אצל כמעט אף במאי אחר. אבל כל זה ביחד לא מתחבר לסרט מוצלח במיוחד. במידה מסוימת זה מגדיל מעט את האכזבה – זה לא נעים לראות משהו מוצלח, ובו זמנית לא להצליח להתרגש ממנו.

האם זה אומר שלא צריך לראות את “היו זמנים בהוליווד”? חלילה. אם אתם חובבים את קוונטין טרנטינו, זה סרט שכדאי לכם לראות – במיוחד בקולנוע, עם הסאונד והתמונה האיכותיים ביותר שתוכלו לשים עליהם את היד. אבל אחרי שתצפו בו יש סיכוי גבוה שתשכחו ותזנחו אותו. אישית, כמעריץ נלהב שנוטה לצפות בסרטי טרנטינו פעמים רבות, ורצוי בקולנוע, אני לא רואה את עצמי חוזר לסרט פעם נוספת בעתיד הנראה לעין.

אין לי צל של ספק שאחזור לסצנות נפרדות ממנו בעונג רב ואפילו לעתים קרובות, אך לשבת ולצפות בו שוב מתחילתו ועד סופו? קשה לי לדמיין את זה קורה. ואולי זה בסדר – לבוא לסרט, לצפות בו, ולשכוח. כמו ביקור בלונה פארק. אבל גם ללונה פארק מוצלח אנחנו נרצה לחזור. מהבחינה הזאת, “היו זמנים בהוליווד” הוא לונה פארק שהתורים בו כל כך ארוכים והמבקרים בו כל כך לא נעימים, שאולי נבוא שוב למתקן-שניים, אבל רוב הזמן לא נחשוב עליו אפילו. וזה ממש, ממש חבל.

אחרי אינספור שמועות וחצי-הכרזות, אפשר סוף סוף לומר זאת בגאון – סדרת “מטריקס” (The Matrix) חוזרת עם סרט חדש. לא כריבוט, אלא עם סרט חדש, מטריקס 4, שיסופר באותו עולם, עם אותן דמויות, שיגולמו על ידי אותם השחקנים. מדובר יהיה בכותר הרביעי בסדרה, לאחר “מטריקס”, “מטריקס רילודד” ו”מטריקס רבולושנס”.

טרילוגיית המטריקס סיפרה סיפור מדע בדיוני על כך שהעולם בו אנחנו חיים הוא למעשה אשליה שהונדסה על ידי מכונות, שניזונות מהגוף שלנו כדי להתקיים – רק נאו, האקר-משיח כל-יכול, מסוגל לנצח את המכונות ולהעיר את האנושות למציאות, בהנחה שהאנושות בכלל רוצה שיעירו אותה.

טובי אמריך (Toby Emmerich), יו”ר חברת האחים וורנר (Warner Bros.), הודיע שהסרט יבוסס על תסריט של לאנה וצ’אוסקי (Lana Wachowski), אחת מצמד האחיות לאנה ולילי וצ’אוסקי שכתבו וביימו את הטרילוגייה המקורית, כמו גם את “ענן אטלס” וסנס8. התסריט החדש נכתב יחד עם אלכסנדר המון (Alexander Hemon) ודייוויד מיטשל (David Mitchell), ויבוים על ידי לאנה וצ’אוסקי. “לאנה היא אשת חזון אמיתית“, אמר אמריך, “יוצרת מקורית יחידה מסוגה. אנחנו מתרגשים מאוד מכך שהיא כותבת, מביימת ומפיקה פרק חדש ביקום המטריקס“.

מלבד שובה של וצ’אוסקי לפרנצ’יייס, יש עוד מספר שמות שבלעדיהם כמעט ואי אפשר לדמיין את הסיפור קורה. למרות שבזמנו דובר על ריבוט בכיכובו של מייקל ב. ג’ורדן, שמו דווקא לא מופיע. הכוכבים שיופיעו בסרט החדש יהיו אלה שאנחנו רוצים לראות בו: קיאנו ריבס (Keanu Reeves) וקארי-אן מוס (Carrie-Anne Moss), שיופיעו שוב בתפקיד נאו וטריניטי. עוד לא נאמר דבר על השתתפותו האפשרי של לורנס פישברן (Lawrence Fishburne), בינתיים נוכל רק להחזיק אצבעות שגם הוא יצטרף לפרויקט.

“רעיונות רבים על המציאות שלנו שלילי ואני חקרנו לפני 20 שנה נהייו אפילו יותר רלוונטיים היום“, אמרה וצ’אוסקי. “אני שמחה מאוד שהדמויות האלה חזרו לחיי, ואסירת תודה על ההזדמנות לעבוד שוב עם החברים שלי“. השנה תצוין השנה ה-20 ליציאת “מטריקס” המקורי, הזדמנות מושלמת להכרזה על ההמשך המאוחר.

לכל תקופה בהוליווד יש את הנבלים שלה. בעבר היו אלה ה”אדומים” – קומוניסטים, סוציאליסטים, והגוש הסובייטי בכלל. לאחר מכן אלה נהיו ה”קיצונים” – מנהיגי טרור מפלצתיים המקדמים אידאולוגיות אלימות ואנטי-מערביות. לאחרונה אנחנו רואים עלייה של נבל מסוג חדש. לאחר עשור שיצא ממשבר כלכלי גלובאלי, עשור של מחאות חברתיות בעולם כולו, יותר ויותר נבלים מאופיינים פשוט כ”עשירים” – אנשים שיש להם הרבה, כיוון שהם טיפסו על גבם של אלה שאין להם כלום.

“מי שעומד מאחורי” (Ready or Not) הוא סרט שלא מתנצל לרגע על כך שהוא סולד מבעלי ההון – ואם אתם רואים את עצמכם ככאלה, או מסמפטים אנשים אמידים בכללי, יכול מאוד להיות שהסרט יהיה מאוד וולגרי ולא נעים לכם. עדיף שתדלגו עליו. וכל השאר? היכונו “לאכול את העשירים”.

מי שעומד מאחורי – העלילה

גרייס, אותה מגלמת סמרה וויבינג (Samara Weaving) היא אישה צעירה שבאה מרקע של משפחות אומנות, שכל חייה חלמה שתהייה לה משפחה אמיתית. לכן לא הייתה מאושרת ממנה כאשר אלכס, אהוב ליבה, ביקש את ידה לנישואין. סוף כל סוף היא תהייה חלק ממשפחה גדולה ואמיתית. ולא סתם משפחה – אלכס הוא נצר למשפחת לה דומאס המצליחה, משפחה עשירה במיוחד שיצרה את הונה כאימפרייה של משחקי לוח.

אלכס אינו חובב גדול של משפחתו, אך בשביל גרייס הוא מוכן להכל – אפילו לחדש את הקשר עם הוריו ואחיו. כמו כל משפחה גדולה ועשירה, גם למשפחת לה דומאס יש מסורות תמוהות מעט. מסורת אחת כזאת, למשל, היא שכל חבר חדש במשפחה חייב לשחק במשחק. על המצטרף או המצטרפת לשלוף קלף, ולשחק במשחק שכתוב עליו. אם על הקלף כתוב “שחמט”, יש לשחק במשחק המלכים; אם כתוב “ביליארד”, צריך לפגוע בכמה כדורים;

ואם כתוב “מחבואים”, אז אין ברירה – צריך להקריב את החבר/ה החדש/ה לכוחות קדמוניים שמזינים את העושר הבלתי-סביר הזה. גרייס לא יודעת את כל זה כמובן. אלכס לא טרח לעדכן אותה, כמובן – הרי מה הסיכוי שדווקא היא תשלוף את קלף ה”מחבואים” המקולל? אם יש לכם ספק איזה קלף גרייס שולפת, אולי עוד לא הבנתם לאיזה משחק אתם נכנסים.

מלכת צעקה לא טיפוסית

ב-1978 יצא הסרט “האלווין”, ששינה לחלוטין את פני ז’אנר האימה. הוא קידד והגדיר רבים מהכללים שאנחנו מכירים עד היום, כשהבולט בהם הוא נוכחותה של “מלכת הצעקה”. מלכת הצעקה המקורית, שגולמה דאז על ידי ג’יימי לי קרטיס, היא גיבורה צעירה ותמימה שנאלצת להתמודד עם זוועות לא אנושיות. ללא שום רקע לוחמני, היא נאבקת בשיניים ובציפורניים, וצורחת את נשמתה בצעקה שמעוררת גם את חרודתינו, וגם את הזדהותינו. גם כאן, כמיטב המסורת, גרייס היא מלכת צעקה מסורתית במבט ראשון – אך למעשה יש בה הרבה יותר מזה.

תחילה סמארה וויבינג עושה רושם של גיבורת זוועתון-זבלון טיפוסית לחלוטין – היא בלונדינית, דקיקה, בעלת יופי מאוד הוליוודי, וברור לנו שהיא לא מישהי שאמורה לשרוד לילה באחוזה עם משפחה שלמה של אנשים חמושים שמעוניינים לרצוח אותה. אבל כבר מתחילת הסרט וויבינג מתחילה להפתיע. בזוועתונים שכאלה נהוג מאוד לשמר את היופי של הגיבורות הללו בצורה שאינה מציאותית – יש בהן חן מלאכי ותמימות בתולית. הן לא אנושיות.

סמרה וויבינג מתוך “מי שעומד מאחורי” (תמונה באדיבות פורום פילם)

בנוסף, בסתירה חדה לבתוליות שלהן, המצלמה נוטה ללטף אותן והמלבישים נוטים לקרוע את בגדיהן במיקומים אסטרטגיים. הרי בשביל זה, לכאורה, באנו – לראות נערה יפה צורחת וגם קצת מתפשטת, חווה על בשרה אלימות מזעזעת, ולבסוף מנצחת את הרוע תוך כדי שהיא שומרת על החינניות שלה.

אך בניגוד לשמה, גרייס איננה חיננית במיוחד. היא יתומה הרי, שלא ידעה בית טוב מימיה. היא לא מנומסת, לא אצילית, ולא מנסה להתיימר אפילו להציג משהו בתולי. בו בזמן, היא גם לא זוכה ליחס “מלטף” מהמצלמה, או מאף גורם אחר בסרט. לפעמים היא בשליטה ולפעמים היא חסרת אונים; לפעמים היא יוזמת ולפעמים היא נמלטת; אבל היא תמיד גיבורה שאנחנו מזדהים איתה, מריעים לה, מבינים אותה.

אפילו הצרחה של מלכת הצעקה הזאת נשמעת שונה לחלוטין. זו לא זעקת אימה חסרת אונים, לא קריאת מצוקה מקפיאת דם – זו צעקת קרב מלאת תסכול וזעם, שלא מעוררת בנו סימפטיה אלא מעוררת בנו, הצופים, אימה. ודרך זה אנחנו גם לומדים להזדהות איתה יותר טוב – כי קשה לדמיין סיטואציה יותר מכעיסה ומתסכלת מזו שהיא נקלעה אליה.

כן, היא “מלכת צעקה” בלונדינית, יפה וצעירה. ואמנם רובינו לא בלונדיניות יפות וצעירות, רובינו דווקא יכולים להזדהות איתה מאוד – כי לה, כמו לרבים אחרים, ממש (אבל ממש!) נמאס לאכול חרא מהעשירים האלה.

מדויק ומהודק בכל המישורים

“מי שעומד מאחורי” מאוד גלוי עם המסר שלו. כבר בטריילר של הסרט תראו את המשפט “העשירים באמת שונים”, משפט שחושף הרבה מאוד על מה שיוצרי הסרט מנסים להעביר. אבל זה מסרט לא פשוט. בשורה התחתונה, מדובר הרי במחשבה מאוד חתרנית ולא מתפשרת, ולא כל קהל ירגיש בנוח עם תיוג כה ברוטלי של העשירון העליון. לא צריך לאהוב את העשירים כדי לחשוב שלהציג אותם כאנשים שמקריבים כלות טריות בליל כלולותיהן כי “זה מה שהקלף אמר” זה קצת מוגזם. העניין הוא ש”מוגזם” זה בדיוק מה שהסרט מעוניין להיות.

מאחורי “מי שעומד מאחורי” עומדים מספר קולות: צמד התסריטאים גאי ביוסיק (Guy Busick) וראיין מרפי (Ryan Murphy), שאינו קשור ליוצר הטלויזיה המצליח ראיין מרפי; וצמד הבמאים טיילר גילט (Tyler Gillett) ומאט בטינלי-אולפין (Matt Bettinelli-Olpin). ביניהם הם הצליחו ליצור איזון נדיר ויוצא דופן. בראש ובראשונה, זהו סרט אימה – אך הוא מוזר ומוגזם כל כך, שהוא לא מפסיק להיות מצחיק. אך החלקים המצחיקים שלו לא הופכים לחלוטין לפארסה מוגזמת, אלא נשארים בתוך מישור האימה, ובתוך מה שהסרט מנסה להציג.

סמרה וויבינג מתוך “מי שעומד מאחורי” (תמונה באדיבות פורום פילם)

נדיר גם לראות סרט שמנצל את הזמן שלו ביעילות כה רבה. תוך כרבע שעה הסרט מצליח להציג את כל מה שצריך בשביל שנבין אותו ונהנה ממנו, ומדובר בלא מעט פרטים. נתחיל מהעלילה עצמה – היא נהיית ברורה מהר מאוד גם בלי הטריילר. ברור לנו לחלוטין למה גרייס מכניסה את עצמה.

תוך כדי שאנחנו צופים בגרייס מגלה בהדרגה את מה שברור לנו מיד, הסרט לא מסביר לנו את המובן מאליו. במקום זה מתגבשות לפנינו כתריסר דמויות עגולות ומעניינות. עד שהאקשן מתחיל, וזה קורה ממש מהר, אנחנו כבר מכירים את משפחת לה דומאס כמעט כאילו גדלנו בה בעצמינו. וכמו שגרייס תלמד מהר מאוד, אין שום דבר סימפטי במשפחה הזאת – אפילו בחבריה הנעימים והחברותיים ביותר.

בשורה התחתונה

“מי שעומד מאחורי” לא מפספס אף ביט. הוא מפחיד ומלחיץ ומגעיל ודוחה כשצריך, ומצחיק עד לכאב בטן כשאפשר. הוא קופץ שוב ושוב בין המצבים הללו באלגנטיות, כאשר כל הזמן הוא מזכיר לנו את המסר המרכזי – אנשים עשירים לא רוצים את טובתינו, הם מסוכנים לכל מי שסובב אותם, כולל (ואפילו בעיקר) למי שעובד בשבילם, ואם הם היו יכולים להקריב את “פשוטי העם” בשביל לזכות בעוד עושר ותהילה – הם היו עושים את זה עם חיוך על הפנים.

לא הייתה תקופה בהיסטוריה האנושית בה התעלמנו מהכוכבים. מאז הציויליזציות הקדומות ביותר ועד היום תמיד הסתכלנו למעלה בהשתאות, בוהים באינסוף השחור המלא באורות מרצדים. גם היום, כאשר כבר הצלחנו לשלוח עשרות אנשים אל מחוץ לאטמוספרה, הרצון לדרוך בין האורות הללו רק גבר. הרצון הזה מתבטא גם בקולנוע, עם סרטים כמו “כבידה”, “להציל את מארק וואטני” ו”בין כוכבים”, שמשתמשים בכל הטכנולוגיה שברשותינו כדי להביא להמונים את החוויה הקסומה הזאת – ואלה רק סרטים מהשנים האחרונות.

“אד אסטרה” (Ad Astra) הוא החדש ביותר בין הסרטים האלה. סרט מדע בדיוני שמדגיש את המדע בצורה מציאותית ככל האפשר מצד אחד, ומצד שני מתמקד בחוויה האנושית מעל לכל – בהתמודדות האישית של האדם עם הריק, השקט, והאינסוף שמגמד אותנו. בין הכוכבים הקוסמיים צף לו כוכב לא פחות משמעותי, בראד פיט (Brad Pitt) שמו, ובתקופה זו של סרטי אוסקר הוא מראה את פניו הנאות והעצובות בכל הדרן. אנחנו אמורים להרגיש נאים ועצובים יחד איתו – אבל האם זה באמת מצליח?

אד אסטרה – העלילה

בראד פיט (Brad Pitt) משחק את האסטרונאוט רוי מקברייד, אחד מטייסי החלל המצטיינים ביותר שהאנושות ידעה. מקברייד בחר במקצוע כדי ללכת בדרכו של אביו – מדען החלל הידוע קליפורד מקברייד, אותו מגלם טומי לי ג’ונס (Tommy Lee Jones). מקברייד האב לא היה נוכח בחייו של בנו – כאשר רוי היה ילד, קליפורד יצא למשימה לא פשוטה בכוכב נפטון. מטרת המשימה – למצוא חיים תבוניים בחלל. אך הקשר עם המשלחת של קליפורד מקברייד אבד, וכל חבריה הוכתרו כגיבורים שמתו בעת מילוי תפקידם.

שנים לאחר מכן האנושות נחשפת לסכנה חדשה – גלים חשמליים לא ברורים מציפים את מערכת השמש, וזורעים הרס חסר תקדים בטכנולוגיות שלנו. רוי מקברייד העשוי ללא חת מקבל משימה סודית ביותר – לטוס למאדים כדי לשלוח מסר אישי לנפטון. מדוע? כיוון שנפטון הוא מקור הפעימות החשמליות, וכיוון שהפעימות הללו נגרמות, ככל הנראה, על ידי קליפורד. רוי, שהשלים לפני שנים רבות עם מותו של אביו, יוצא למשימה כדי למצוא תשובות, ולא רק את התשובות שהממונים עליו רוצים לשמוע. יש לו, אחרי הכל, חשבון פתוח עם האדם הזה שפעם הוא קרא לו “אבא”.

פורץ דרך

טיסה בחלל היא קסם. למרות שמדובר בתופעה שהצלחנו לשחזר כבר לא פעם, תופעה שהמדע יודע להסביר, לעד נרגיש שמדובר במעשה על-אנושי. להעביר את החוויה הזאת לצופים זה אתגר לא קטן. במהלך השנים סרטים רבים ניסו ליצור את החוויה בדרכים שונות, ו”אד אסטרה” החדיש והרענן ניסה גם הוא כמה שיטות משלו. אפשר לומר בבטחון רב שהוא הצליח. מדובר בניצחון אדיר, שהביא סדרה של תקדימים נהדרים – הן טכנולוגיים והן סיפוריים.

בניית העולם של “אד אסטרה” מעולה. הסרט מתרחש בעתיד הקרוב, בלי להתחייב לשנה ספציפית, והוא מרגיש אמין לחלוטין. הדרך בה מוצגת טיסה מסחרית לירח, המיפוי של “דרכים” בחלל החיצון, ואפילו השילוב של דברים יום-יומיים כמו דת וסניפי סאבווי בתוך פלאי טכנולוגיה בלתי נתפשים – כל אלה מרגישים טבעיים ומציאותיים. אי אפשר לדעת בוודאות איך יראה עתיד בו החלל הוא רק עוד יעד שגרתי לאנושות, אבל קל מאוד להאמין שהוא יראה כפי שהוא מוצג ב”אד אסטרה”.

טכנולוגית, עבודת הצילום והעריכה של “אד אסטרה” חסרת רבב. חוסר הכבידה מורגש בתוך אולם הקולנוע, כאילו אנחנו אלה שמרחפים בחלל יחד עם בראד פיט. התמונות על המסך הן מהיפהפיות שתראו השנה, ואולי אף בשנים האחרונות. הסאונד של הסרט הוא מהמתוחכמים שתשמעו… או לא תשמעו, כי “אד אסטרה” מצליח להיות שקט לחלוטין, כיאה לחלל החיצון, ובו זמנית רווי כל כולו בקולות וצלילים עדינים וזהירים שמשאירים אותנו עירניים, ושקועים עוד יותר בחוויית הציפה העוברית של הסרט.

מתוך “אד אסטרה” (באדיבות פורום פילם)

עד כאן, מדובר בסרט שזוכה לשבחים רבים מהמעלה הראשונה – שבחים אותם הוא הרוויח ביושר. מכאן, אבוי, השבחים יסתיימו. בכל שאר התחומים “אד אסטרה” חג, מועד ונופל, ויותר מפעם אחת.

לא מספיק נועז

מסע לחלל דורש תעוזה. הרצון לחקור את הלא נודע. ההבנה שישנו סיכוי אמיתי לחלוטין לא לחזור מהמסע. תושיה זו חסרה דווקא ליוצרי “אד אסטרה”, שבחרו לקחת כמה שפחות סיכונים עם סיפור הסרט – כישלון עצום כאשר מדובר בסרט שכל מהותו היא לקיחת סיכונים למען מטרה גדולה יותר.

גיבור הסרט רוי מקברייד הוא גבר חלול ואטום רגשית עם תסביך אבא לא פתור. הוא יוצא לחלל הרחמי-מטבעו, מחובר לחבל הטבור של ספינת החלל, כדי להיוולד מחדש כאדם טוב יותר ולפרום את הפלונטר הנפשי שנגרם ממערכת היחסים שלו עם אביו הנעדר. זוהי מקפצה ליצירה עמוקה ומורכבת על נפש האדם, שאין מקום הולם לה מהחלל החיצון השקט והריק. אבוי, במהלך שעתיים “אד אסטרה” לא מתקדם מעבר לנקודת הזינוק הזאת. במקום, הסרט לועס עוד ועוד את אותו הרעיון, את אותה המחשבה.

אם גם אתם אוהבים ללעוס מחשבות, מוקדם לכם לשמוח – כי אפילו את זה לא תעשו כמו שצריך. הסרט, כאמור, לועס את כל המחשבות הללו בשבילכם. השקט האינסופי מתמלא במונולוגים מדוקלמים היטב של בראד פיט, קריינות-מחשבות שנעה בין מעניינת מעט למעייפת לחלוטין, ולא משאירה שום מקום לספק. בכל סצנה סימבולית תקבלו הסבר מלא על מה שהיא מסמלת, בכל תפנית בעלילה תקבלו תרשים זרימה מפורט על המניעים של רוי בסיטואציה, ובסוף הסרט תשאלו את עצמכם “אז זהו? בשביל זה הגענו עד לכאן”?

בראד פיט מתוך “אד אסטרה” (באדיבות פורום פילם)

ומתחת לכל זה מסתתרים רעיונות נהדרים. לא רק פוטנציאל שאינו מומש, אלא ניצנים ראשוניים לקווי עלילה גדולים וחדשניים באמת. אבל בשביל להתמסר אליהם כמו שצריך, “אד אסטרה” צריך היה להיות סרט הרבה יותר עמום, הרבה פחות ברור במסרים החדים והפשטניים שלו, וזה לעתים קרובות נתפש כמשהו שמבריח קהל רחב. ההימור שלי הוא שבשם ההצלחה הכלכלית הוקרבו המהלכים המתוחכמים יותר שהסרט יכל להציע. זה חבל, במיוחד בהתחשב בכך שבשנים האחרונות קהל המדע הבדיוני הוכיח שהוא דווקא מוכן לסרטים יותר מתוחכמים, כמו “המפגש” או “אקס מאכינה”. אבל בהפקה, אבוי, חשבו אחרת ככל הנראה.

בשורה התחתונה

“אד אסטרה” הוא חוויה אור-קולית שתפעל על רוב החושים שלכם – לעתים אפילו תרגישו לרגע שאתם מסוגלים להריח את המתרחש בסרט. הוא עוטף אותנו, ולוקח אותנו איתו הרחק אל הלא נודע. כל זה נפלא לאטרקציה בלונה-פארק, אך מסרט, ובמיוחד מסרט מדע בדיוני, אנחנו מצפים להרבה יותר מזה. אנחנו מצפים שהסרט ירגש, יעורר מחשבה, וישאיר אותנו מעט מעורערים בכל הנוגע למקום שלנו ביקום. שום דבר מזה לא קורה ב”אד אסטרה”, שמציג רעיונות פשטניים מאוד, ופותר אותם בהקדם האפשרי.

החלל יפה, וכמוהו גם בראד פיט. הכוכבים נפלאים, וכמוהם גם הצלילים העמומים שנשמעים ביניהם. אם אפשר היה להכניס לאולם הקולנוע מיכלי מים כדי שנצוף בתוכם במהלך הסרט, כנראה שהחוויה הייתה מתעצמת עוד יותר. אך העניין במתרחש על המסך אוזל במהרה, ו”אד אסטרה” הארוך נהייה שקול לשהייה באמבט פושר – אנחנו כבר בפנים, ועדיין יחסית בסדר כאן, אבל זאת ממש לא החוויה שלשמה נכנסו בהתחלה.

מדי פעם יוצא סרט שעושה הרבה מאוד רעש תקשורתי עוד לפני שהוא עולה למסכים. “ג’וקר” (Joker) בבימויו של במאי הקומדיות טוד פיליפס (Todd Phillips) ובכיכובו של חואקין פיניקס (Joaquin Phoenix) הוא סרט כזה בדיוק. כבר מהטריילר הסרט הצליח לסקרן צופים בכל העולם, והדהים בכך שזכה בפרס המרכזי של פסטיבל ונציה. השבחים הרבים פינו במהרה את דרכם לביקורות נוקבות, שכוללות בין השאר גם כוננות מוגברת של ה-FBI ומשרד ההגנה האמריקאי, מחשש לפיגועים ממשיים שיקרו בהשראת הליצן העצוב והפסיכוטי.

יש שקוראים לו “נהג מונית” החדש, יש שמשווים אותו ל”מועדון קרב”, ויש שמלינים על כך שיש יותר מדי סרטים שמצדיקים גברים שבוחרים לפעול באלימות, אז למה עוד אחד? אז מהו “ג’וקר”, בעצם? יצירת המופת הגדולה של דורינו? פשע נגד האנושות? לא זה ולא זה, או קצת משניהם? תשובה חד משמעית לא תקבלו כאן, אבל אפשר להבטיח לכם דבר אחד בוודאות – “ג’וקר” הוא סרט שמעורר לא מעט מחשבות, ואתם תוכלו לקרוא כאן חלק מאוד ניכר מהן (בלי ספוילרים).

“ג’וקר” – העלילה

חואקין פיניקס משחק את ארתור פלק, אדם שחייו לא פשוטים כלל וכלל. פלק בבירור סובל מסדרה של הפרעות נפשיות – הבולטת ביניהן מתבטאת בהתקפי צחוק בלתי נשלטים, שלרוב לא הולמים את הסיטואציה. פלק עובד כליצן, אך החלום שלו הוא להיות קומיקאי מצליח – הוא רוצה לשמח אנשים, אחרי הכל. אך יותר מכל, הוא רוצה שלחיים שלו תהייה משמעות, שאנשים יכירו בו וישמחו מחברתו.

פלק זקוק לסיוע פסיכיאטרי וסוציאלי כאחד. הוא מנסה לקבל את הסיוע הזה בכל דרך אפשרית, אך כאדם עני האפשרויות שלו מוגבלות למדי. פלק גם מטפל באימו החולה, אותה מגלמת פרנסס קונרוי מ”עמוק באדמה”, אישה מבוגרת שלוקה בגופה ובנפשה. הם מתגוררים יחד בשכונת עוני של העיר גות’האם, שמוכרת לכם ודאי מעולמות “באטמן” השונים. אך שום עטלף שרירי לא יבוא לעזור למשפחת פלק, וארתור, שכלל לא מעוניין לפשוע, מצליח להשיג את כל מה שהוא חלם להשיג בכל הדרכים הכי לא נכונות.

מי הוא ארתור פלק?

כולנו יודעים מי הוא הג’וקר – הנבל הגדול ביותר של איש העטלף, ואחד הנבלים הוותיקים ביותר בתרבות הפופ המודרנית. דמות הג’וקר זכתה לכמות בלתי נתפשת של עיבודים, כאשר רק בעשור הקולנועי האחרון זהו הג’וקר השלישי במספר, בלי להתחשב בגרסאות הקומיקס, האנימציה, ומשחקי הוידאו הרבות. לכן אין טעם לשאול מי הוא הג’וקר. אבל מי הוא ארתור פלק?

התשובה המתבקשת היא “ארתור פלק הוא הג’וקר”, תשובה שסוגרת וחותמת את השאלה המבלבלת, אבל זה לא ממש נכון. הג’וקר הוא קודם כל הג’וקר. לג’וקר של ג’ק ניקולסון קראו בכלל ג’ק נפייר, ולג’וקר של הית’ לדג’ר לא היה שם וסיפור המקור שלו השתנה כל פעם שהוא סיפר אותו.

קריאה נוספת: שובר קופות: הסרט ג’וקר חותם סוף שבוע ראשון עם 234 מיליון דולר

אם נסתכל על קומיקסים, סרטים מצוירים ומשחקי מחשב, נמצא ג’וקרים שירשו ג’וקרים אחרים, ג’וקרים שהתקיימו במקביל זה לזה, ואפילו ג’וקר שקיים רק במוחו הקודח של באטמן – ובכל זאת מצליח לפשוע כישות עצמאית. ג’וקר הוא רעיון, הוא לא אדם ספציפי. מעין נגע חברתי שצץ כאשר גות’האם חלשה וחשופה. הפעם הנגע הזה מוצא את דרכו לעולם דרך ארתור פלק חסר הישע.

פלק עונה לרוב ההגדרות של אדם חסר ישע וחשוב מאוד לעשות את ההבדלה הזו – הג’וקר אינו חסר ישע, אבל ארתור פלק כן. הסרט לא מנסה לעורר את הסימפטיה שלנו לג’וקר, כיוון שבשלב הזה הג’וקר לא קיים. מי שקיים הוא ארתור פלק וארתור פלק בלבד. וארתור פלק מרוויח את הסימפטיה והאמפתיה שלנו, בעיקר דרך הדימוי המושחז היטב שחואקין פיניקס מייצר על המסך.

“ג’וקר” הוא לא סרט גיבורי על. הוא סרט שמתרחש ביקום קומיקסי, אמת, אבל הוא ההפך המוחלט מסרט אפי על גבורה. זהו סרט קטן ואינטימי, שרוב רובו נצמד לפרצופו של פיניקס. לא כל שחקן מסוגל לסחוב עם פניו סרט שלם באורך שעתיים. אין ספק שפיניקס מסוגל, אבל ב”ג’וקר” הוא מתעלה על כל הציפיות.

מתוך “ג’וקר” (באדיבות Tulip Entertainment)

פיניקס מצליח לגרום לנו לאהוב את פלק ולרחם עליו. הוא גורם לנו לראות את העולם דרך עיניו הלא בריאות, ובעזרת הכשפים הקולנועיים של טוד פיליפס גם אנחנו מאבדים תחושת מציאות יחד עם הגיבור העצוב שלנו. וכך, כשהוא מתחיל להפוך בהדרגה לאותו “ג’וקר” נאלח, אנחנו כואבים – כי פלק העדין והאומלל מתחיל להבלע בתוך הספחת המחרידה הזאת.

למה להצדיק עוד אלימות?

“ג’וקר” הוא סרט אלים בכמה רבדים. מעבר למספר סצנות שעשויות לגרום לכם להסיט את מבטכם מהמסך, “ג’וקר” הוא סרט אלים נפשית בראש ובראשונה. והסיבה שהוא מדאיג אנשים יותר מסרטים אלימים הרבה יותר ממנו, היא ש”ג’וקר” עשוי, בתנאים מסוימים, להצדיק אלימות מחרידה ביותר. והתנאים האלה לא מופרכים בכלל.

ארתור פלק הוא אדם חולה מאוד שמחפש עזרה בכל דרך אפשרית, ולא מצליח לקבל אותה. האלימות שפלק מפעיל נגד העולם היא לא תגובה ישירה לחוסר האונים שלו, אלא תוצר לוואי של החברה של גות’האם. כפי שנאמר בממים שאולי כבר ראיתם ובטוח תראו שוב, הג’וקר של פעם נפל לתוך מיכל חומצה – הג’וקר של היום נפל לתוך החברה האנושית, וזה כל מה שהיה צריך כדי להפוך אותו למפלצת.

אבל גות’האם היא לא עיר אמיתית. גות’האם של “ג’וקר” יכולה להיות ניו יורק או סן פרנסיסקו, מדריד או מוסקבה, תל אביב או חיפה. היא כל מקום והיא אף מקום. היא מציגה פערי מעמדות מוקצנים בצורה כמעט קריקטוריסטית. אחרי הכל, עדיין מדובר בעיר מעולם קומיקס. האם בעולם שלנו פלק היה מקבל יחס טוב יותר משרותי הרווחה? קשה לומר, ותלוי מאוד איפה. ההתנגשות עם העולם האמיתי מתחילה, כמובן, בפרשנות אישית של הסרט.

הרוב המכריע של הצופים בסרט לא ימצאו כאן הצדקה לאלימות. יש הצדקה למחאה חברתית, ומהרבה סוגים, אבל לא לרצחנות הפסיכוטית המוכרת לנו מהגלגולים המסורתיים יותר של הג’וקר. אך אין ספק שיהיו צופים, גם במדינות בהן שרותי הרווחה מפותחים, שיזדהו דווקא עם ההתדרדרות של פלק. הם ידלגו על הרצון שלו לקבל עזרה מהסביבה, ויפנו מיד לאלימות. האם זאת אחריות הסרט? קטונתי מלהחליט דבר כזה. מה שאשמח להתייחס אליו זה דווקא לאפקט החיובי שעשוי להיות לסרט על הצופים.

כי מה שמיוחד ב”ג’וקר”, מה שמבדיל אותו מרוב סרטי ה”יום רע בחייו של גבר שנהייה פתאום אלים”, זה ש”ג’וקר” מציב בפנינו תמונה מאוד לא נעימה של אדם מאוד חולה, מהסוג שאנחנו לא רוצים להסתכל עליו. ההתדרדרות שלו אינה ניואנסית כמו זו של טרוויס מ”נהג מונית”. אנחנו פוגשים אותו מהרגע הראשון כאדם שהחברה לא רוצה להסתכל עליו, וכמוה גם אנחנו.

אנחנו מפנים את מבטינו הצידה מכל כך הרבה אנשים “חריגים”, שאנחנו לא רואים אותם אפילו כשהם כל יום לידינו. אנחנו מתעלמים מהם בתחבורה הציבורית וברחובות ובמקומות העבודה שלנו, ומגיעים לאולם קולנוע מפונפן כדי לצפות בחואקין פיניקס דוחף לתוך פנינו את כל מה שאנחנו מתעלמים ממנו.

מתוך “ג’וקר” (באדיבות Tulip Entertainment)

אם נטען שהסרט מסוכן, אם נגיד שבהשראתו יקרו מקרי אלימות נוראיים, אז כדאי גם שנפקח את העיניים שלנו על הכאב שהסרט מציג. כדאי שנסתכל על כל אותם אנשים שדווקא לא עוטים מסכות ליצן ומבצעים פיגועים בבתי קולנוע, אלא שפשוט רוצים שנראה אותם כבני אדם ולא כמטרד. שרוצים וצריכים לקבל עזרה, בין אם זה משירותי רווחה כלשהם או פשוט מהסביבה המיידית שלהם.

אני לא טוען ש”ג’וקר” הוא סרט שישנה את העולם. אני רק חושב שמדובר בסרט שמציג את אחת מהתמונות המורכבות והמטלטלות ביותר של אדם המתמודד עם קשיים נוראיים. זוהי חוויה רגשית עצמתית, ניצחון אסתטי לטוד פיליפס, ואחד מהתפקידים המרתקים ביותר של פיניקס. אבל אם אתם צופים בסרט ומזדעזעים מהאלימות שהוא לכאורה מקדם, זכרו שעלייתו של הג’וקר פיקטיבית ביותר, בעוד שהיסורים של ארתור פלק מציאותיים לחלוטין.

שיח שלא נצליח לנהל

בשורה התחתונה, “ג’וקר” הוא סרט שמדברים עליו כבר לפני יציאתו, וידברו עליו עוד לא מעט גם אחרי. ידברו עליו כיצירה קולנועית מקורית, ידברו עליו כתופעה חברתית לא חד משמעית, ידברו על ההשלכות המוסריות של היצירה שלו ושל ההפצה הקולנועית שלו, ומתישהו השיח הזה גם ידעך כנראה. יש פוטנציאל רב לשיח מרתק סביב “ג’וקר”, שאת חלקו יהיה קשה מאוד לנהל. חלק ניכר ממנו כנראה לא נצליח לנהל כמו שצריך אף פעם – אבל זה טוב שהוא יקרה. טוב מאוד אפילו.

“ג’וקר” יכל להיות מנותק לחלוטין מהיקום של באטמן. הוא יכל להתרחש באלף ערים שהן לא גות’האם, להקרא פשוט “ארתור” או “פלק” או “הליצן”, ולהיות עוד סרט אינדי שזוכה בפסטיבלים אירופאים ונשכח לחלוטין בקופות. המותג העוצמתי של באטמן מגדיל את הקהל של הסרט. זו הסיבה העיקרית לבהלה סביבו, וזו הסיבה העיקרית שעשויה להפוך אותו גם לסרט כה מועיל בכל הנוגע למודעות שלנו למחלות נפש ולמערכות רווחה כושלות. האם בסוף הסרט יועיל או יזיק? רק הזמן יגיד. בינתיים, תוכלו ללכת לצפות בו בעצמכם ולחוות חוויה קולנועית נדירה וייחודית.