![לוק קייג', עונה 2 (צילום: David Lee, תמונה באדיבות נטפליקס)]()
עוד חודש, עוד תוכן של מארוול (Marvel), הפעם שוב במחוזות הקודרים והאפלים של ניו-יורק הלילית. סדרות נטפליקס (Netflix) של מארוול לא מוותרות, וממשיכות לצאת אחת אחרי השניה. הפעם אנחנו מקבלים עונה שנייה ל”לוק קייג'” (Luke Cage), שחוזר להארלם אחרי ארועי “המגנים” המטלטלים. מי הוא עכשיו, אחרי מה שעבר עליו, ואיך הארלם תושפע מזה?
העלילה
מייק קולטר (Mike Colter) מופיע שוב בתפקיד לוק, הגיבור שמכונה לפעמים “פאוור מן”. לוק הוא גבר אפרו-אמריקאי מגודל שקיבל כוח על, שרבים היו רוצים – הוא חסין לכדורים. אחרי ארועי ה”מגנים” לוק חוזר להארלם, וממשיך להילחם בפשע המאורגן בשכונה שלו. המוניטין שלו בשמיים, והקהילה המקומית מציירת אותו כמושיע של הארלם – דימוי שהוא לא נאבק בו במיוחד.
בינתיים מריה דילארד, אותה משחקת אלפרה וודרד (Alfre Woodard), ממשיכה למשך בחוטים של עולם הפש המקומי מלמעלה. אלא שהיא מושכת חזק מדי, ומעירה שד מהעבר – מנהיג כנופייה ג’מייקאני מגיע לניו יורק במטרה לפגוע בה ובה אישית. הוא מכנה את עצמו “בושמאסטר”, והוא אלים ומסוכן בצורה יוצאת דופן.
כנגד כל הציפיות ונגד מה ששניהם מאמינים בו, קייג’ ודילארד נאלצים לעבוד יחד כדי להתמודד עם האיום החדש. שיתוף הפעולה הזה, כמובן, מאוד רעוע, ומרושת בשפע של בגידות והטעיות.
מנסה אותו דבר – וגם מצליח
קשה להתעלם מהבעיה שהעונה הזאת מתחילה איתה – העונה הקודמת של “לוק קייג'” הייתה חלשה מאוד. יש שיגידו אפילו נוראית. היא ניסתה לעשות כמה וכמה דברים מאוד מעניינים, ונכשלה בכולם כמעט מיד.
ראשית, העונה הראשונה רצתה להציג לנו את המורכבות של המצב בהארלם – מקום בעל מוניטין נוראי, שכונה שהיא שם נרדף לאלימות ופשע, אבל גם מקום שמהווה את אחד ממקורות התרבות האפרו-אמריקאית, מקום בו חיו ופעלו הוגים, משוררים, אמנים, פוליטיקאים, אנשי חינוך ועוד, כולם אמריקאים שחורים. הרעיון היה מעולה, הביצוע מאוד רופף ולא מספק. ראינו שזה קיים, אבל הכל הרגיש מאולץ ולא מעניין.
הסדרה גם ניסתה להציג מאבק משולש, בו קייג’ נלחם בשני נבלים שלא נמצאים בברית זה עם זה – דיימונדבאק ומשפחת דילארד. שוב, רעיון מוצלח, אלא שדיימונדבאק הופיע מאוחר מדי, והיה נבל ממש מרגיז ומשעמם, שלא עשה לנו שום חשק לצפות הלאה.
את שני הדברים האלה עונה 2 גם עושה, ועושה אותם מדהים.
בזירת המורכבות, “לוק קייג’ 2″ בועטת בכל הכח. סצנות של אלימות כנופיות ערוכות גב אל גב עם מופעי ג’אז חיים ואנחנו רואים איך עולמות השירה וההיפ-הופ משתלבים גם בצדדים הפחות יפים של הארלם – האלימות והכנופיות. כבר לא די ל”לוק קייג'” לספר לנו כמה מיוחדים צאצאי העבדים באמריקה – הסדרה סוף סוף מראה לנו את התמונה הרחבה והמורכבת, בלי ליפות ובלי לכער שום דבר בכוונה.
המורכבות הזאת נהיית עוד יותר מעניינת, כשהג’מייקאנים נכנסים לתמונה. כן, גם אלה וגם אלה שחורים, אבל מדובר בתרבויות שונות, עם מנהגים שונים ותפיסות שונות של צדק. ולוק מוצא את עצמו כל הזמן באמצע, מסרב לקבל את האלימות המופרזת של בושמאסטר, אבל מסכים עם הערכים שלו – נוסיף לזה את המשחק המעולה של מוסטפה שאקיר (Mustafa Shakir) שמשחק את בושמאסטר, ואנחנו מקבלים נבל שעומד בגאווה לצד פיסק וקילגרייב – גדולי נבלי מארוול-נטפליקס.
![לוק קייג', עונה 2 (צילום: David Lee, תמונה באדיבות נטפליקס)]()
לוק קייג’, עונה 2 (צילום: David Lee, תמונה באדיבות נטפליקס)
עולם קטן יותר וטוב יותר
עוד דבר מצוין שקרה בעונה השניה, הוא שניו-יורק נהייתה קטנה יותר. הגבולות של התפוח הגדול נהייו מטושטשים. הפוקוס של הסדרה הוא על הארלם, אבל בושמאסטר ממוקם דווקא בברוקלין, וחבריו החדשים של לוק, איתם הוא עדיין בקשר, מסתובבים גם בהלס קיטצ’ן ובמנהטן.
בדרך כלל הקטנה כזו היא לא משהו חיובי. הסיבה שכאן זה עובד היא שאנחנו עדיין מרגישים את הטעם הייחודי של כל מקום – כמעט ברמת הניחוחות. ואנחנו כבר לא צריכים את קלייר טמפל שתחבר לנו את כולם, שדמויות יתקלו אחת בשניה בטעות – כשלוק בצרות משפטיות הוא מתקשר לפוגי מ”דרדוויל”, מיסטי וקולין מ”איירון פיסט” מתאמנות יחד, ויש אפילו הופעת אורח משמעותית של אחד המגנים האחרים. זה לא מרגיש מאולץ, זה פשוט מרגיש טבעי.
אם העתיד של המגנים כרגע הוא פשוט להופיע בסדרות אחד של השני ולעזור זה לזה באתגרים קשים מהרגיל, נראה שזה יעבוד למארוול-נטפליקס מצוין.
13 – המספר שקילל את הפורמט
הבעיה הכי גדולה של העונה הזאת היא מספר הפרקים – 13. שלושה עשר פרקים לעונה זה המספר שהיה נהוג כאשר נטפליקס רק התחילה לייצר תוכן משלה. “בית הקלפים”, “שחור זה הכתום החדש”, וכמובן גם סדרות מארוול, כולן הופקו ב-13 פרקים לעונה. זה מספר סטנדרטי, אבל מספר בעייתי לבינג’, משתי סיבות.
קודם כל, זה פשוט הרבה פרקים. הם משתחררים בבינג’, אנחנו רוצים לסיים את העונה בכמה שפחות ישיבות, אבל 13 שעות ברצף לסדרת גיבורי על? למי יש זמן לזה? שנית, פורמט הבינג’ עובד שונה לגמרי מבחינת פיתוח העלילה. לפרק בודד יש פחות משקל מפעם, וסיפורים צדדיים נשפכים זה לתוך זה בצורה דינמית יותר, כמו בסרט. וסרט של 13 שעות זה אתגר שקשה להתמודד איתו.
![לוק קייג', עונה 2 (צילום: David Lee, תמונה באדיבות נטפליקס)]()
לוק קייג’, עונה 2 (צילום: David Lee, תמונה באדיבות נטפליקס)
בנטפליקס גם הבינו את זה, כיוון שבסדרות החדשות יותר כמו “אוזרק” ו”צייד המחשבות” מספר הפרקים לעונה ירד ל-10. זה הסטנדרט החדש. לטעמי יהיה אידאלי אם ירדו ל-8, אבל 10 זה גם כמות סבירה שעובדת. 13, לעומת זאת? פשוט יותר מדי. ומכל הסדרות “לוק קייג'” אולי הכי נפגעה מזה. רוב הסדרות מורחות את הזמן באמצע כדי להפיק כמות כזאת של תוכן, אבל כאן נעשה משהו אחר – אחרי 11 פרקים העונה נגמרת, ומתחילה עונה חדשה. שני הפרקים האחרונים של העונה הם בעצם כבר פרקים של עונה חדשה, של סיפור אחר. וזה ממש, ממש מוזר ולא במקום.
בשורה התחתונה
העונה השנייה של “לוק קייג'” היא לא סדרת מופת, אבל היא סדרת קומיקס כיפית, עם נבל מעולה, עם ערך מוסף שנובע מהמערכה שבה היא מתרחשת, והיא פשוט סדרה מומלצת ביותר לכל מי שחובב סדרות וסרטי קומיקס. ניגוד חזק מול העונה הקודמת, שלא הייתי ממליץ עליה לאף אחד. ישנה בעיית האורך, כי 13 פרקים לסדרת בינג’ זה יותר מדי, וזה מורגש, אך מלבדה נדמה שכמעט הכל פה עובד מצוין כמו שעון שויצרי.